ארכיון תגיות: מקור ראשון

אז כמה אחוזים באמת מהציבור הדתי עוזבים אותו?

הטקסט דלהלן הוא גרסה מורחבת של תגובה קצרה שנשלחה למוסף שבת של מקור ראשון, בתגובה למאמרו של ידיד זולדן.

את מאמרו של דוד זולדן ("הולך ומתחזק", מוסף שבת של מקור ראשון, כ' בתמוז תשע"ז, 14 ביולי 2017) קראתי בתימהון הולך וגובר. זולדן תוקף את פרסומיהם של ארגון "חותם", עמותת "אחד לאחד" וקמפיין הספר "היוצאים" מאת פאראנק מרגוליס (כצ"ל ולא כפי שכתב), לפיהם כ-50% ממי שגדלו בבית דתי מגדירים את עצמם דתיים.

כמי שעזר לערוך את המהדורה הישראלית של "היוצאים", זכיתי לראיין לא מעט מומחים בנושא, לנתח בדקדוק את סקרי הלמ"ס ולעיין במחקרים אחרים בתחום; את התוצאות של העיון בסקר סיכמה מרגוליס במבוא לספר, ונתונים סטטיסטיים ממנו פרסמתי במאמר באתר "מידה" לפני שנה וחצי, שעסק בעיקר בשאלת היציאה בשאלה מן החברה החרדית, אך נגע גם בנושא היציאה בשאלה בכלל ("הנתונים האמיתיים: אל תמהרו להספיד את החברה החרדית", אתר מידה, 26 בינואר 2016). נתוני הלמ"ס באשר ליציאה מהחברה הדתית הכו אותי בתדהמה, והיו גבוהים בהרבה גם מהערכות המומחים המוכרות, המדברות על נטישה בשיעור של כ-25% (שיעור שגם הוא אינו מבוטל כלל ועיקר).

לפיכך עניין אותי לראות מה עלה בחכתו של זולדן, שיפריך את הנתונים הקשים. ומה מביא זולדן? שאלה אחרת בסקר, העוסקת בשאלה אם אדם מעיד על עצמו שהוא דתי יותר מן העבר. "כמעט מחצית מאלו שהגדירו את עצמם דתיים כיום רואים את עצמם כיותר דתיים ממה שהיו בעבר", אומר זולדן; "האם ניתן להסיק מכאן ש'רק 50% ממי שגדלו בבית דתי מגדירים את עצמם דתיים?".

לא, אי אפשר להסיק זאת מהנתון הזה. למעשה שום דבר לגבי עזיבת הדת אי אפשר להסיק מהנתון הזה, משום שהוא עוסק באנשים שהם היום דתיים, האם הם יותר דתיים מן העבר. ואילו אנחנו מבקשים לדעת לגבי אנשים שבעבר היו דתיים ואילו היום הם אינם כאלה. כלומר אוכלוסיית היעד שלנו היא המסורתיים והחילונים, שרובם לא מדווחים על עצמם שהם יותר דתיים מבעבר.

זולדן מצטט את הקביעה שרק 10% מהמסורתיים-דתיים, 22% מהמסורתיים-לא-כל-כך-דתיים ו-16% מהחילונים אומרים שהם פחות דתיים ממה שהיו בעבר – אבל זה בכלל לא מעט. למעשה מדובר במאות אלפי אנשים. אם מסתכלים על נתוני 2009, הרי מבין 1.5 מיליון חילונים, 24% מהם גדלו בבתים שאינם חילונים. אין מדובר בסתירה לנתון של ה-16%, משום שהשאלה עוסקת בנושא שונה – האחת עוסקת בתחושה האישית של שינוי מידת הדתיות לאורך השנים, והשנייה עוסקת בשאלת הבית שבו האדם גדל; אדם יכול לגדול בבית מסורתי אבל לא להרגיש שהוא עצמו היה מסורתי אי פעם. מכל מקום אין לכך כל קשר לדיון לגבי אנשים שגדלו בבית דתי וכיום אינם מגדירים עצמם כדתיים, ותמיהה גדולה על זולדן שהביא לשולחן נתונים שכלל אינם רלוונטיים.

האם העלייה מרוסיה אשמה?

כעת לשאלת היציבות באחוז הדתיים בציבור היהודי. ארגון חותם טען שיציבות שיעור הדתיים באוכלוסייה בין 2012 ל-2015 על אף שיעור הפריון הגבוה יותר אצל דתיים, מצביעה על שיעור חילון משמעותי המאזן את הגידול הדמוגרפי. זולדן דחה את הטענה בכך שסקרי הלמ"ס סוקרים בני עשרים ומעלה, ואם כן הצעירים ביותר בסקרים של 2009 ו-2012 נולדו בין השנים 1989 ו-1992, בזמן גל העלייה הגדול מרוסיה, שהביא לארץ כמיליון עולים שרובם אינם דתיים.

אם נעזוב בצד את הקפיצה שעשה זולדן בטיפול בשנים (חותם דיברו על 2012 ו-2015, לא על 2009) נראה שהטיעון שלו – שהוא בהחלט נאה ויש להתחשב בו – אינו מחזיק מים. אחוז הדתיים נותר בסביבות ה-10% לפי נתוני הלמ"ס לפחות משנת 2002, עם שינויים (שמקורם גם מכך שמדובר בסקר בלבד, עם סטיית תקן לא מבוטלת) הנעים סביב האחוז וחצי לכל כיוון. כלומר אין מדובר בשנים מסוימות ובעקבות גל עלייה פתאומי. בנוסף, ניתן לבחון כמה יהודים שעלו מרוסיה מאז שנות ה-90 משתתפים בסקר, והמספר עלה מ-503 אלף ב-2009 ל-519 אלף ב-2012; לא שינוי מספיק בשביל לבטל לבדו את הריבוי הטבעי של המשפחות הדתיות.

22% דתיים לאומיים? חצי מהם אינם דתיים בכלל

זולדן מצטט את המחקר של תמר הרמן (המבוסס על עבודתו של ד"ר חנן מוזס) שלפיו 22% מהציבור הגדיר עצמו כמשתייך לציבור הדתי-לאומי. מה שהוא לא פירט הוא שמתוך אותו ציבור ענק, 11% הם חרדים, 33% הם מסורתיים ו-3% הם חילונים (!). כלומר, כמחצית מאלה המזהים עצמם עם הציונות הדתית אינם דתיים-לאומיים להגדרתם-הם. במילים אחרות, גם מחקר זה אינו מלמד דבר וחצי דבר על עזיבת הדת, אלא רק על כך שיש הזדהות גדולה עם הציונות הדתית גם מחוץ לציבור הדתי פרופר.

פעם היה גרוע יותר

ובכל זאת, יש צורך לסייג את הנתונים. נתוני הלמ"ס משקפים מצב נתון של אוכלוסייה נתונה ולא של מגמות. הם אומרים כי בשנת 2009, מבין כלל האנשים באוכלוסייה שאמרו שגדלו בבית דתי בצעירותם, כ-48% אינם דתיים; אבל הם לא אומרים דבר על המגמה לאורך השנים. למעשה, אם מפלחים את העונים לפי גילאים (ויש לזכור שמדובר בסקר, כך ככל שאנחנו מפלחים יותר רמת האי-ודאות עולה), מתברר שאצל המבוגרים יותר שיעור עזיבת הדת משמעותי יותר – כלומר מגמת עזיבת הדת הולכת ומצטמצמת עם השנים. כך, מבין בני ה-60 ומעלה, רק 39% ממי שגדלו בבית דתי היו דתיים או חרדים ב-2009; אצל בני ה-50-60 השיעור עולה ל-43%; בני 30-50 מגיעים ל-62%, ובני ה-20-30 ל-68%.

הדבר גם מתאים להתרשמויות האישיות של המרואיינים לספר "היוצאים" שגדלו כדתיים בעשורים הראשונים של קום המדינה (דוגמת פרופ' אשר כהן והרב זאב קרוב) ומעידים על כך שמבין חבריהם לכיתה ולגיל אחוזים מעטים נותרו דתיים. "בשנות ה-50 וה-60 הנטישה הייתה טוטלית", אמר פרופ' כהן; "מחזורים שלמים של ישיבות תיכוניות היו עוזבים, ברמה של 60%-80%". בדומה לכך אמר הרב קרוב, שלתחושתו שיעורי העזיבה קטנו משמעותית: "אבי ז"ל למד בישיבה חרדית קטנה בפתח תקווה, רוב החברה שלו נהיו חילוניים חילוניים. לא 'דתל"שים'. […] כשאני הייתי בישיבה תיכונית, הרבה יותר היו דתל"שים (מאשר היום). כמה מאתנו נשארו דתיים? מיעוט. ממש מיעוט" [המקורות לציטוטים כאן ובהמשך הם מתוך תמלילי הראיונות שקיימתי לקראת הכנת המהדורה העברית של "היוצאים"].

בין אשכנזים לספרדים, בין דתיים לחרדים

לכך יש להוסיף את הגמישות של ההגדרות הדתיות: אדם אחד יכול להגדיר עצמו היום כ"מסורתי דתי" וחברו "דתי", אף שהראשון יכול להקפיד יותר על מצוות מאשר השני. בציבור המזרחי, כידוע, יש יותר טורלנטיות להגדרות הרחבות הללו, והדבר גם משתקף בסקר הלמ"ס, שבו עולה ששיעור העזיבה את ההגדרה "דתי" גדולה בהרבה אצל בני יוצאי אסיה ואפריקה (רק 49% נותרו דתיים או הפכו חרדים) מאשר אצל בני יוצאי אירופה ואמריקה (73% נותרו דתיים או הפכו חרדים).

זו כנראה אינה הסיבה היחידה לפער בין העדות; נראה שהדבר נובע גם מכך שגל החילון, שהכה באירופה ובאמריקה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הגיע ליוצאי צפון אפריקה ואסיה מאוחר יותר, כך שאצל הראשונים אנחנו רואים את ההתייצבות אחרי הסחף, ואצל האחרונים אנחנו עדים לסחף עצמו. כך, אם בוחנים את שאלת שמירת השבת, שנשאלה ב-2009, מתברר שכ-40% מבין בני ילידי אסיה ואפריקה שגדלו בבית דתי אינם שומרים שבת באופן מלא (ו-36% כמעט או בכלל לא), ואילו מבין בני ילידי ישראל, אירופה ואמריקה השיעור הוא 25% (ו-22% כמעט או בכלל לא שומרים שבת).

כאשר משווים את הנתונים למי שגדל בבית חרדי, הפער מתחוור: שם פחות מ-10% אינם דתיים היום, ורוב העוזבים את החרדיות (כ-15%) עדיין נשארים דתיים. הציבור החרדי, בלי ספק, יודע לשמור טוב יותר על בניו דתיים. לא כל הצדדים של התופעה הזו חיוביים, משום שחלק ממנה נובע מכך שחברתית קשה מאוד לחרדים לעזוב את הדרך (כמה חרדים לשעבר שריאיינתי ציינו במפורש שאילו היו מתחתנים לא היו עוזבים את הציבור החרדי, אף שבתוכם כבר לא היו חרדים), וכך יש ציבור גדול מאוד של אנשים "כלואים" בחברה החרדית אך בתוכם הם "ריקים", כפי שהגדיר זאת בראיון מיכאל נכטילר, מקים האתר "אקשיבה" שנועד לענות לשאלות מן הציבור החרדי; וביקורת דומה מתח גם מוטה פרנק, איש ברסלב הנמצא בקשר הדוק עם "יוצאים" רבים מהמגזר החרדי.

ועם זאת, התמונה הכללית ברורה: ישנה עזיבה גדולה מאוד של דתיים את הדת – מגמה שהייתה חזקה מאוד בעבר ואילו כיום נחלשה אך עדיין עומדת כנראה על כ-25%-30%, כך שדברי אורי אורבך ז"ל, שהאם הדתייה תורמת יותר לציבור החילוני מאשר האם החילונית, נראים מדויקים. המגמה קטנה בהרבה בציבור החרדי, ואין להתעלם מכך אף שחשוב להצביע גם על הבעיות הנוצרות מאותה "כליאה" של החרדיות. התופעות הללו כלל אינן מפתיעות מן הבחינה הסוציולוגית – הציבור הדתי חי כמיעוט בחברה חילונית, והיטמעות בה היא הדבר הצפוי; אך איננו צריכים להתעלם מהם או לחשוב שהכול ורוד. אני בהחלט מסכים שלחינוך הדתי-לאומי יש הרבה מה להתגאות, אבל יש גם הרבה מאוד מה לשפר. התעלמות מהמציאות הקשה איננה מעלה, וחשבון נפש אינו מילה גסה.