ארכיון תגיות: גידי ספיר

מי מנסה לטרפד את מינויי איילת שקד במשרד המשפטים ובבית המשפט העליון?

"שקד ממליכה את 'אליטת בר אילן'", זועקת הכותרת בדה-מרקר. בכתבה מאת עידו באום (עוד נגיע לזהותו של הכתב), עומד הכותב על שני מינויים במשרד המשפטים, רז נזרי ומאיר לוין, שהוא מודה שהם אמנם ראויים ומקצוענים, אבל מדברר את אנשי משרד המשפטים שהמינויים "יוצרים שבר עמוק" אצלם. למה? כי הם גם מזוהים אידיאולוגית עם איילת שקד, לדבריו.

איך הם יודעים שהם מזוהים אידיאולוגית איתה? הו, זו שאלה טובה. "במקרה של לוין בכירים במשרד המשפטים ציינו את העובדה שהוא מתפלל באותו בית כנסת עם נפתלי בנט". הבנתם? קריצה קריצה. גם דוס וגם חבר של יו"ר הבית היהודי. במקרה של נזרי מדובר כנראה בכיפה שעל ראשו. ושניהם, אבוי, למדו במוסד המשוקץ, אוניברסיטת בר אילן.

אין לי מושג מיהו מאיר לוין, ובאום אינו מביא שום ראיות לכך שהוא עם  "100% נאמנות לאידיאולוגיה של שרת המשפטים" כלשונו; במקרה של רז נזרי הסיפור ברור עוד פחות, משום שמה שהגיע ממנו לעיתונות לפחות הוא לא עושה רושם כאידיאולוג ימני נוקשה, בלשון המעטה. נזכיר שבמקרה של דומא והזעם שהתעורר סביב עינויי החשודים שם, נזרי נפגש על דעת עצמו עם החשודים, לקול מחאתם של עורכי דינם (שלהם לא ניתן להיפגש איתם).

אחר כך מוסיף באום לקלחת את מנדלבליט, ש"אמנם למד משפטים באוניברסיטת תל אביב, אבל את התואר השני ואת הדוקטורט שלו סיים באוניברסיטת בר־אילן". הבנתם? הוא כבר נגוע. כל מי שרואה איך התנהל מנדלבליט בזמן כהונתו כפרקליט הצבאי הראשי, וכיצד הוא מתנהל היום (ע"ע חוק ההסדרה) רואה שהוא ממש לא "100% נאמנות לאידיאולוגיה של שרת המשפטים". אבל הוא בר אילן, אז סטופ כדור הארץ נגעתי באדום.

מן הגורן ומן היקב

אבל זה לא מספיק בשביל לדבר על אליטה, נכון? אז בואו נוסיף עוד מועמדים מן הגורן ומן היקב. "נציגי האקדמיה בשתי ועדות האיתור היו פרופ' צילי דגן מבר־אילן ודודי שוורץ, שהיה חבר סגל שם בעבר". צילי דגן אמנם מבר אילן, אבל היא רחוקה מלהיות אשת ימין; דודי שוורץ "היה חבר סגל שם בעבר", כלומר לפני עשור וחצי. הוא כבר מזמן לא שם, אבל כאמור אם עברת בבר אילן אתה חולה במחלה סופנית כנראה.

וכדובדבן שבקצפת מוסיף באום ש"בר־אילן היא גם המקום שממנו צמחו שלושה מועמדים מהאקדמיה (גדעון ספיר, שחר ליפשיץ ודוד האן) ברשימת המועמדים של השרה שקד לבית המשפט העליון". כן, לא טעיתם. שלושה! שלושה מועמדים שלמים! הרואה יכול לחשוב שמדובר בשלושה מתוך ארבעה או חמישה. ובכן, ברשימת המועמדים נכללים עשרים ושמונה איש. שלושה מהם הם מבר אילן. שלושה מתוך 28. בצדק ציין מישהו שיש יותר מועמדים יוצאי ישיבת הר עציון (חמישה) – אגב, לא ישיבה ימנית במיוחד. שחר ליפשיץ, אגב, הוא מנהל אקדמי במכון הישראלי לדמוקרטיה. לא בדיוק "ישראל שלי".

באום מודה שבעבר הייתה אחידות אליטיסטית במשרד המשפטים ובבית המשפט העליון, כשכולם הגיעו מהאוניברסיטה העברית. אבל, הוא אומר, "אחידות דעים אחת הוחלפה עכשיו באחידות אחרת". כי שלושה מועמדים מבין עשרים ושמונה כ*תוספת* לעליון זו אחידות דעים? כי שני מינויים במשרד המשפטים, שדעתם האישית לא ממש ברורה, למדו בבר אילן?

למה לא "אליטת המכללה למנהל"?

אולי נדבר על הכתב עידו באום עצמו, או שמא יש לומר ד"ר עידו באום, שמכהן היום כסגן דיקן בית הספר למשפטים במכללה למנהל? באום מלהטט בין שני כובעים – מצד אחד הוא עיתונאי, מצד שני איש אקדמיה. האם הכפילות הזו לא יוצרת כר פורה לניגודי אינטרסים ולעיוותים?

אבל את זה נעזוב לרגע בצד. מן המוסד של באום, המכללה למנהל, יצאו, תחזיקו חזק, לא פחות מארבעה מועמדים לעליון: הפרופסורים יפעת ביטון (הקשורה עבותות לקרן החדשה), חיים זנדברג, השופט גלעד נויטל, וכן עופר גרוסקופף (זה שאישר את התביעה נגד תשעה מיליון שהעזו להציע שירות החלפת צמיגים חינם לנשים), שהחל שם את הקריירה האקדמית שלו. אולי הכתבה הבאה תהיה על "אליטת המכללה למנהל"? עידו באום, אגב, שימש בעבר גם כדובר משרד המשפטים; ועושה רושם שאת התפקיד הזה הוא ממשיך למלא היום בהתנדבות – לא כדובר המשרד אלא כדובר פקידים מסוימים, שהזיזו להם את הגבינה ומכרסמים קצת בכוח המופרז שלהם.

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

אבל בואו נשים את הדברים על השולחן. באום מדבר על כך ששקד שואפת למנות אנשים שיקדמו את אידיאולוגיית הימין כדבר פסול. למה בדיוק זה פסול? האם הימין לא נבחר בבחירות דמוקרטיות? האם אין זו זכותו לנסות לשלוט גם בתחום המשפטי? הרי כולנו יודעים שאין דבר כזה "איש מקצוע נטול פניות". זו פסאדה. לכל פקיד, לכל יועץ ולכל שופט יש ויש אידיאולוגיה. וכשלפרקליטות או ליועץ לא מתאימה גישתה של הממשלה, הם יכולים להגיש על מגש של כסף לבית המשפט את תבוסתה של עמדת הפוליטיקאים: כי עמדת "המדינה" בבית המשפט, הפלא ופלא, אינה עמדתם של הפוליטיקאים אלא דווקא של אנשי משרד המשפטים. לא לחינם נעמדים עכשיו אנשי האליטה הישנה על הרגליים האחוריות: הם היו רגילים לשלוט, הם היו רגילים שהדעה שלהם היא היחידה שקובעת, והנה פתאום מביאים מועמדים קצת שונים. הצילו, יהודים, שריפה בעיירה! יש כאן מישהו שחושב אחרת!

ואז מתחילים בנוהל הטרפוד הרגיל, זה שהכרנו גם מתקופתו של פרידמן כשר המשפטים. הדלפות מרושעות, כתבות מגמתיות, וכן הלאה וכן הלאה. רק בשבוע שעבר זכה פרופ' גידי ספיר, אחד המועמדים לעליון ומי שמציב אלטרנטיבה קונסיסטנטית למהפכה השיפוטית של ברק, לכתבה נבובה ותמוהה בגלי צה"ל, עם "הקלטה בלעדית", שבהה הוא נשמע, שימו לב, כיוצא נגד הכוח הרב מדי שיש למשרד היועץ המשפטי לממשלה. געוואלד. וכדי להפוך את זה למשהו נוראי, קישרה זאת הכתבת איכשהו לעמונה, תוך קריצה כאילו לפנינו מתנחל פנאט מטורף. ברור שמי שהאכילו את הכתבת באייטם הפרווה הזה הם שוב האנשים מתוך המערכת, שמנסים בכל מחיר למנוע מכל דעה אחרת להיכנס.

פרק חדש במדריך להשמצע מקצועית: כיצד תשמיץ מבלי לומר השמצה אחת

האמת היא שאל מול הכתבות האלה אני עומד ומשפשף את העיניים. זהו? זה כל הלכלוך שאתם יכולים להוציא על המועמדים? שהם למדו או לימדו בבר אילן? שהם הביעו דעה האומרת שליועץ המשפטי יש כוח חזק מדי? אבל מי יודע, אולי הם יודעים מה הם עושים. הרי אם עשו כתבה על מישהו, סימן שמשהו לא בסדר איתו. אחרת, האם היו טורחים לעשות עליו כתבה? לא, ברור שלא.

וכך יכולים אנשי התקשורת היום ללמד את קישון עוד פרק במדריך להשמצה מקצועית: אפילו לא צריך לשאול שאלה שקרית בכותרת, או לצטט שאילתא בכנסת: כל מה שצריך הוא לעשות כתבה שאין בה אפילו בדל של מידע בעייתי על האדם; עצם העובדה שעושים עליו כתבה יעשה את כל העבודה.