ארכיון הקטגוריה: פוליטיקה

תולדות הפוליטיקה בישראל בתרשים אחד

לפני שלושה שבועות פרסמתי סטטוס המסכם את המצב הפוליטי בשנים האחרונות על רגל אחת:

המצב הפוליטי, על רגל אחת:
אביגדור ליברמן, שהחל בליכוד עם נתניהו, ופרש והקים מפלגה עצמאית, והתאחד לזמן קצר עם פורשי המפד"ל (תקומה), פורשי הליכוד (חירות) ומולדת, פרש לבסוף ורץ בראשות מפלגתו העצמאית, התאחד עם הליכוד ולאחר הבחירות התפלג, וכעת רץ כמפלגה עצמאית וקורץ לשמאל. בינתיים פלג של המפד"ל (תקומה), שבעבר חבר לפורשי הליכוד הנ"ל ולמפלגות הימין, ולאחר מכן גם לפורשי מפד"ל וליכוד אחרים (לוי ואיתם – אח"י), רץ ברשימה משותפת עם אותן מפלגות ועם המפד"ל, ולבסוף רץ בנפרד ממנה עם מפלגות ימין אחרות (אלדד ומרזל), ולאחר מכן נפרד מאותן מפלגות ימין רץ ביחד וכמעט-התאחד עם המפד"ל החדשה, שכעת נקראה "הבית היהודי", עומד בפני התלבטות האם לרוץ ביחד עם הגלגול החדש של המפד"ל או לפרוש ולחבור למפלגתו החדשה של אלי ישי, שהיא עצמה פיצול של ש"ס, שנובע מהסכסוך הבלתי נמנע בין שני המנהיגים של התנועה לאחר מות מנהיגה הרוחני; מפלגה שכבר חבר אליה פורש אחד מהבית היהודי (שטבון). בינתיים מרעישה את שמי המרכז מפלגה של פורש ליכוד אחר, כחלון, שלא ברור מה בדיוק הוא מתכנן לעשות מלבד להיות שר, כמו שהוא כבר היה, רק עם עוד חיילים שיצייתו לו. פורשת ליכוד אחרת, לבני, שפרשה בעבר למפלגת מרכז אחרת (קדימה) ואז הקימה מפלגת מרכז עצמאית, יחד עם פורשים מהעבודה (פרץ) חברה כעת למפלגת העבודה, ופרש ממנה חבר כנסת אחד לפחות (שטרן) כשלא ברור אם ישוריין איפשהו או יעשה לביתו. קדימה ה"היסטורית", שנותר ממנה בעיקר שאול מופז, מתכוונת להצטרף גם היא לעבודה אבל שום דבר עדיין לא סגור.
האיחוד של רצ-מפם-שינוי מ-1992 (מרצ) מחזיק מעמד בינתיים, בלי שינוי (חה חה).
ויאיר לפיד נשאר יאיר לפיד.
אה כן, והערבים הם אותם ערבים.
שאלות?

 חבר הפייסבוק שלי עידו בן יצחק הרים את הכפפה שזרקתי והכין תרשים יסודי ומושקע של תולדות ההתפצלויות והאיחודים במערכת הפוליטית, מ-1949 ועד היום – והרי הוא לפניכם. הערות לתרשים – בסוף הפוסט.

כמה הערות לתרשים, מאת היוצר:

מבחינה גרפית:
1. בכל עמוד חדש יש חזרה על השורה התחתונה של העמוד הקודם.
2. אין התייחסות לגודל – המלבן של המערך זהה בגודלו למלבן של רשימת הבדואים והכפריים.
3. השתדלתי לתת לכל גוש גוונים מסוימים (צהוב למפלגות דתיות, כחול למפלגות ימין, אדום למפלגות שמאל, ירוק למפלגות מיעוטים (למרות ההבדל בין מפלגות המיעוטים של עד שנות ה-70 ומפלגות המיעוטים שמשנות ה-80) וסגול למפלגות מרכז ומפלגות בלתי מזוהות. אפשר כמובן לחלוק על החלוקה הזאת בחלק מהמקרים (במקרים גבוליים ערבבתי צבעים).
4. רציתי למעט בחצים ככל האפשר, אבל וואו, כנסות 15 ו-16, וואו.

מבחינה מהותית – זה מבוסס על איחודים ופילוגים של סיעות, ולכן יש פה כמה חוסרים:
1. זה כולל רק מפלגות שמיוצגות בכנסת (או היו מיוצגות בכנסת אחת והתמודדו בזו שאחריה). לכן, אי אפשר לראות פה למשל שכך התמודדה בבחירות מאז 1973, והיא מופיעה לראשונה ב-1984. בדומה, אפשר לראות שהגמלאים התמודדו ב-2006 וב-2009, אבל לא ב-2013. אפשר גם לראות ש"ימין ישראל" התפלגה ממולדת, אבל אי אפשר לראות שב-2006 היא התמודדה כחלק מ"חירות" שלא עברה את אחוז החסימה. המקום היחיד שכן הצלחתי להראות את זה – פאג"י שלא עברה את אחוז החסימה ב-1981 ולקראת 1984 התאחדה עם מצ"ד לסיעת מורשה.
2. באופן דומה, לא ניתן לראות מעבר בין מפלגות שנעשה לאחר מספר כנסות. אהרון אוזן היה ח"כ מהמערך בכנסת השישית ומתמ"י בכנסת העשירית. אי אפשר לראות את המעבר הזה.
3. אי אפשר לעקוב אחרי ח"כ בודד, אלא אם כן הוא התפלג לסיעת יחיד. לא תוכל לראות פה שמרינה סולודקין עברה מישראל בעליה לליכוד ומהליכוד לקדימה. תוכל לראות שישראל בעליה התאחדה עם הליכוד, ושאחר כך ח"כים מהליכוד התפצלו והקימו את קדימה.

4. פיצולים ואיחודים לא פורמליים לא נכללים כאן, אלא אם כן ידעתי אותם מידע אישי, ולכן יש הטיית מידע לעשורים האחרונים. למשל: כשאבי דיכטר עזב את קדימה לליכוד, הוא לא התפלג מקדימה בוועדת הכנסת, וכך גם נחמן שי ונינו אבסדזה שעברו ממנה לעבודה. לכן, ברישומים פורמליים, לא תמצא שקדימה התפלגה, אבל כאן הם מופיעים בתרשים. יכול להיות שהיו דברים כאלה בשנות ה-50, אבל אני פשוט לא יודע אותם, ובשביל זה צריך לעבור פרטנית על ביוגרפיה של כל ח"כ.
5. אי אפשר לראות מעברים של פעילים שאינם ח"כים. פואד היה מזכ"ל תמ"י לפני שעבר ל"יחד". לא רואים את זה כאן.
6. לגבי 2015, כתבתי רק דברים ודאיים, יש עוד זמן עד סגירת הרשימות. "כולנו" עוד לא מופיעה, המפלגות הערביות עדיין לא אוחדו, וכן הלאה.

"דעת תורה" – מי הקובע? עיון בתוצאות הבחירות בירושלים

מי שהסתובב בימי טרום הבחירות המוניציפליות בשכונות החרדיות בירושלים לא יכול היה להחמיץ את המתח הרב באוויר. לאחר פטירת הרב אלישיב פרצו החוצה שדים רבים, ובמיוחד בלט הקרע בין תלמידי הרב שמואל אוירבך, "הפלג הירושלמי", הקנאי יותר, לבין תלמידי הרב שטיינמן, "הפלג הבני ברקי". תלמידי הרב שטיינמן עשו לפני כמה חודשים פוטש בעיתון "יתד נאמן", שהיה מעוזם של תלמידי הרב אוירבך, וסילקו משם את עושי דברו. בתגובה, הקימו האחרונים עיתון בשם "הפלס", שאמור להיות יתד נאמן המקורי. עד כאן זה עוד נסבל איכשהו. לפני הבחירות הכלליות ניסו אנשי הפלס להריץ מפלגה עצמאית, מתחרה ביהדות התורה, אך הסירו את הרשימה בעוד מועד. כעת בירושלים החליטו הללו ללכת על כל הקופה, והריצו – עד הסוף – מפלגה בשם "בני תורה", באותיות "עץ", האותיות הישנות של דגל התורה (המפלגה הליטאית, שהקים הרב שך ב-1988, פילוג מ'אגודת ישראל', שהפכה כך למפלגה חסידית), בטרם התאחדה בחזרה עם אגודת ישראל למפלגת "יהדות התורה".

בקיצור, רצו להם "בני תורה" של הרב אלישיב מול "אגודת ישראל – דגל התורה" של הרב שטינמן. ומה השבר הגדול? השבר הוא בדוקטרינת "דעת תורה", שבה יש גדול אחד (כל שאר הרבנים – או שהם מחשיבים עצמם כפופים לו, או שהם לא משלנו ולכן חסרי ערך), שהולכים אחר דבריו. כעת היו שני גדולים, שקצת קשה לומר שהם כופרים או טועים או לא משלנו, וכל אחד אומר משהו אחר לחלוטין, והם ממש הולכים ראש בראש! ועוד צריך לבחור עם מי ללכת! בקיצור, א-ברוך. ולא זו בלבד, אלא שאנשי בני תורה החליטו שהם לא אוהבים את מתחרהו של ברקת, משה ליאון הסרוג, והריצו מועמד עצמאי משלהם, חיים אפשטיין.

בסופו של יום, קיבלו "בני תורה" מנדט אחד (כלומר חיים אפשטיין הנ"ל ייכנס למועצה), לעומת 8 של מתחריהם מדגל התורה. אפשטיין קיבל 7428 קולות, שהם 3.57 אחוזים (אל תחכו לקולות החיילים). הסיעה שלו, בני תורה, קיבלה 7224 קולות. כלומר היו 204 מצביעים שהחליטו להצביע לאיש ולא למפלגתו – ככל הנראה אנשים שלא ממש ידעו מיהו, והחליטו על הצבעת מחאה (ותודה לאריה יואלי על התיקון וההשערה). אגודת ישראל, אם שאלתם, קיבלו 53208 קולות. וזו התמונה בירושלים, לכאורה מעוזו של "הפלג הירושלמי". ללמדכם דבר או שניים.

אגב, סיעה חרדית נוספת שרצה הייתה "טוב" (לא לבלבל עם "טב" של הבית היהודי – כישלון מהדהד בפני עצמו, עם מנדט אחד בלבד), שהיא סיעת החרדים העובדים. הם זכו ב-1833 קולות מכל רחבי העיר. ללמדכם עוד דבר או שניים.

כל זה הקדמה לניתוח חד ומעניין של הראל קין בבלוג "סדנא דארעא", של התפלגות ההצבעה לפי הקלפיות בעיר, בכלל המפלגות. ביקשתי ממנו שיחדד נתונים לגבי המפלגות החרדיות, ואני מקווה שזה ילמד אותנו עוד כמה דברים. עיינו שם ותרוו נחת.

פטל והזאב / פוסט אורח

סיפור קצר ומפוטל מאת שמואל ארצמן:

לפני הרבה שנים בארץ רחוקה, בכפר קטן, חיו זאבים קטנים ולבנים. הזאבים הלבנים אהבו את החיים, השתדלו להנות מזכויות שונות ומגוונות, אך דבר אחד היה משותף בין כל הזרמים והסוגים של הזאבים הלבנים, כולם אהבו ללכת לבית הפטל הגדול במרכז הכפר ולשתות מיץ פטל. לא כולם שתו אותה כמות, היו שמילאו את כרסם בגלונים רבים של הנוזל הממותק והיו שהסתפקו בכוס ליום, אך כולם שתו מדי יום ביומו מיץ פטל טרי וטעים.

בכפר הייתה גם קבוצה קטנה יותר של זאבים שחורים וקטנים שגם הם אהבו לחיות כל אחד בדרכו שלו חיים שמחים ומאושרים. אצלם, מאידך, כל אחד היה חייב, לפחות פעמיים ביום, לשתות מיץ תפוזים. מזאב וזאבה ועד זאבון קטנטן, כולם שתו לפחות שתי מנות ביום של מיץ הדרים סחוט וטרי. הזאבים הנכבדים והחשובים בקבוצה השחורה נהגו לשבת רוב היום ולשתות מיץ תפוזים לרוויה בכמויות גדולות.

יום אחד, התעוררו ראשי הכפר שהיו כולם זאבים לבנבנים ושאלו את עצמם: "מדוע אנו שותים מיץ פטל והזאבים השחורים לא? הרי אין זה צודק!", ישבו וחשבו בינם לבין עצמם ולאחר דיון קצר החליטו החלטה: "מעתה כולם ישתו מיץ פטל! תם עידן ההפקרות והעלמת העין. יחי השוויון בפטל!". בלילה אחד התמלאו הרחובות כולם בכרזות למען "השוויון בפטל", מפגינים שרו בגבות מכווצות: "באש, בדם, נוזל אדמדם" מנופפים בשלטי: "פטל לכוווולם". להקת "כנסיית הפטל" כתבה ושרה שירי מחאה קליטים, הוציאה אותם לרדיו ולהיטיהם כבשו את מצעד הפזמונים .

בינתיים, בקרב הזאבים השחורים, לא הובנה המהומה. הלוא אין הם צריכים פטל, הם הרי שותים מיץ תפוזים, וטוב להם עם מיץ התפוזים הישן והטוב, אך הציבור כבר היה משולהב בהמוניו וקשה היה להדוף את התביעה המובנת מאליה והמוכרת לכל כ"שיוויון בפטל". הזאבים השחורים נעלבו עד עמקי נשמתם מהקמפיין המתוקשר ותמהו בינם לבין עצמם: "מה זה פה? לאן הגענו? זאב לזאב אדם?"

הזאבים השחורים החליטו לשלוח משלחת שתנסה להבין את דרישות הזאבים הלבנים על מנת להגיע עמם לעמק השווה אך ראשי הכפר הלבנבנים נרתעו כאשר משלחת הזאבים השחורים קרבה אליהם. הם לא רצו לשבת לצידם ולא הסכימו לדון ולשוחח עם זאבים שלא מבינים את הערך החשוב של "שוויון בפטל", מרשים לעצמם לדלג על מנת הפטל היומית ולבוז לערך כה בסיסי בחברת הזאבים הלבנים. לבסוף הכריזו ראשי הכפר באופן חד צדדי: "יש לנו תכנית שתביא לשוויון בפטל: מעתה אין יותר מיץ תפוזים! מי שישתה או שיעסוק בהכנת מיץ תפוזים – ייענש".

נבהלו הזאבים השחורים וחלקם אף כעסו: "מדוע אנו חייבים לשתות פטל, והלוא אנחנו אוהבים רק מיץ תפוזים?" היו אף שהפגינו וזרקו פיטולים (המקום אליו מגיע מיץ הפטל בסוף) משומשים על הזאבים הלבנים. בודדים מבין הזאבים השחורים ניסו להשלים עם הגזירה והחלו לעלות במדרגות בית הפטל הגדול, אך כבר במדרגה השלישית קבוצה של זאבים לבנים גירשה אותם ואף לאחר שברחו קראה אחריהם קריאות גנאי: "לכו מכאן! חבורה של פטלנים!" (זה היה הכינוי של מי שאינו חפץ בפטל).

וכך, המשיכו זאבי הכפר לריב ולהתכסח עד שהגיע שיח פטל גדול וקוצני ובלע את כולם ללא הבחנה. כעת יש שוויון בפטל וכולם מרוצים.

להצביע לעלה ירוק? מה אני מעשן? + ריאיון בלעדי!

והפעם, לראשונה בתולדות הבלוג, מתראיין בקורת אינטרנט צנועה זו ח"כ לעתיד! (או שלא) הישארו עמנו!

אפתח בהכרזה שכל הפוסט הזה עומד לסתור: אני לא חושב ש"מי שמצביע משפיע", ואני לא חושב שחוסר הצבעה צריכה למנוע ממך את הזכות לקטר.

הסבירות שהקול שלך – הקול שלך בלבד – ישפיע על הבחירות, הוא קטן ביותר. קטן הרבה יותר מהגרלת-שיתופי-תמונות-בפייסבוק שאתה לא טורח לשתף. וגם אם הוא ישפיע, הוא בסך הכול ישפיע על מנדט לפה או מנדט לשם. לא משהו רציני. תקנו אותי אם אני טועה, בבחירות פה בארץ מעולם לא היה מקרה שזזו מנדטים על חודו של קול ממש (היו כמה מקרים ביזאריים כאלה בעולם. אבל זה רק מתוך גוף בוחר קטן מאוד, לא מתוך כמה מיליונים). כך שהטיעון "מי שמצביע – משפיע" אינו טיעון רציני.

אלא מה? כל זה נכון לגבי האזרח הבודד, אשר נמצא מאחורי הפרגוד ובוחר באשר יבחר. מאחורי הפרגוד, יכול אדם להחליט לבחור דעם או הכוח להשפיע, עצמה לישראל או מרצ, וזה לא יעלה ולא יוריד. אדרבה, דווקא הצבעה חיננית למפלגה עלומה, או פתק עם כיתוב משעשע, יכול יותר לעורר תהודה וליצור עניין; בפרט בקלפי ביישוב קטן. אבל כשמדובר על הצהרות בפומבי – כאן הסיפור שונה.

אם, לדוגמה, פוסט שלי בבלוג יגרום לאלפי אנשים לשנות את דעתם ולתמוך במפלגה מסוימת (כתבתי בהתחלה עשרות אלפי, אבל מתוך צניעות אופיינית הקטנתי את המספר. אני מקווה שהעיוות הזה לא יפגע באמינות שלי), כי אז זה בהחלט יכול לשנות. אמור מעתה: מי שמצביע – אינו משפיע, אך מי שמעודד אנשים להצביע, יכול בהחלט להשפיע.

כעת נשאלת השאלה: נניח שהקול שלי אינו קול אחד, אלא מאה קולות (רואים? אני הולך ומצטנע) שעושים כמותי. למי אצביע?

כמובן, יש תרשים מפורש:

אבל מה יעשה מי שיכול ללכת בכמה מסלולים בתרשים? יתפצל כמו חתולו של מרפינגר?

ניקח לדוגמה את מפלגת עלה ירוק, שהתאחדה בבחירות הנוכחיות יחד עם התנועה הליברלית החדשה, שרעיונותיה הכלכליים והחברתיים קורצים לי מאוד. באופן כללי, אומרת התנועה, צריך שהממשלה תתעסק כמה שפחות עם חייו של האזרח. שלא תיקח ממנו כסף, ושלא תתן לו כסף. שלא תקבע לו איזו דת הוא צריך לעבוד או לא לעבוד. את הדת אפשר להשאיר לקהילה, כפי שהיה בעבר. הדבר טוב גם כנגד תחושת הכפייה הדתית שיש לרבים מהאוכלוסייה, וגם בשביל שהפוליטיקאים לא יכפו על הדת את מרותם. כל החוקים הדתיים עשו יותר נזק מתועלת; ולעומת זאת אין חוק הקובע שעל אנשים למול את בניהם, ועדיין שיעורים גבוהים מאוד מעם ישראל מלים את בניהם. בקיצור, אג'נדה יפה. (נכון שאני מאמין בביאת המשיח, שיבנה את המקדש ויחזיר את משפטי התורה אל תלם, ואז תהיה כפייה דתית והכול יהיה סבבה. אז כשיהיה משיח תקראו לי.) ומה לגבי לגליזציה וכל זה? לא מעניין אותי.

התמזל מזלי ואני חבר פייסבוק של מועמד מס' 1 מטעם התנועה לכנסת, ירון לרמן. ביקשתי ממנו שישיב לי על כמה שאלות בעניין. הנה הריאיון המלא, כפי שהתקיים בצ'אט-פייסבוק:

ירון לרמן (תמונת פרופיל). ראיתם, המסטולים האלה לא יודעים אפילו לאיית.

כידוע לך או לא ידוע לך, אני מתלבט בין הבית היהודי לבינכם. שזה משום מה מפתיע כמה אנשים. אני מאוד אוהב את האידיאולוגיה הכלכלית-חברתית שלכם, ובעניין הזה יש לי בעיה עם האידיאולוגיה של הבית היהודי, ועדיין אני לא מרגיש בטוח לגבי זה.
עניין אחד הוא הנושא המדיני. באופן רשמי אין לכם דעה לגביו, מלבד עניין משאל העם, אבל אני די ימני. אולי אני מכניס שמאלני-מדיני לכנסת?

"אנחנו מפלגה שבאה לעסוק בנושא החברתי – כלכלי, אנחנו חושבים שאת הנושא המדיני צריך לנהל ראש הממשלה שיבחר. עם זאת מכיון שאנחנו מאמינים שהריבון להחליט על כל הסכם מדיני צריך להיות העם אנחנו נתעקש על משאל עם על כל הסכם מדיני שיושג".

ומה לגבי הנושא המשפטי? תתמכו בהצעות חוק של בנט וחבריו, שרוצים לערער את ההגמוניה של בג"ץ?

"לא מכיר את הצעת החוק, אבל אנחנו מתנגדים לאקטיביזם שיפוטי".

כמדומני לא ראיתי משהו בעניין הזה במצע שלכם. תתמכו בבית משפט לחוקה, או דברים כאלה?

"נתמוך בכינון חוקה שתקדש את עיקרון חרות הפרט, לצערנו, על פי ניסיון העבר יהיה קשה מאוד להעביר חוקה בכנסת".

בוודאי שקשה להעביר חוקה, אחרי שראינו שאפילו חוק יסוד פשוט הופך לכלי בידי בג"ץ להעביר את האג'נדות שלו. למה חוקה זה דבר חשוב כל כך? אני מאוד חושש מהגברת הדיקטטורה של בית משפט אם תחוקק חוקה כזו.
"לכן חשוב שהחוקה תקדש את עיקרון חרות הפרט, אם היא לא תעשה זאת אז אין בה טעם. חוקה שתרחיב סמכויות של בג"ץ שיכולות לפגוע בחרות הפרט היא כמובן לא רצויה".

בינינו, מה הסיכוי שתעברו את אחוז החסימה?

"בעקבות הסקרים האחרונים אני בטוח ב-95% שנעבור. ב-2006 עלה ירוק היתה קרובה מאוד ולא הופיעה בשום סקר. היום אנחנו מופיעים בכל המדגמים של האוניברסיטאות בגדול, הופענו 3 פעמים בסקרים של מכון גאוקרטגרפיה של פרופ' אבי דגני עם 3 מנדטים ובסקר של פאנלס הופענו "על סף אחוז החסימה". אם נשקלל את זה עם המדגמים האינטרנטיים שאנחנו לוהטים בהם ועם העובדה שאנחנו כיום אחת המפלגות הכי גדולות בפייסבוק מבחינת כל המדדים (מעל 50,000 לייקים) אז בהחלט אפשר לעשות היסטוריה".

טוב, אני אשאר בספק, אבל בכל מקרה לא כל כך אכפת לי לזרוק את הקול שלי לפח. כולה קול אחד. אבל אני חוזר אליך: אתה, ירון לרמן, נגיד שאתה נבחר לכנסת. אתה איש 'שינוי' לשעבר. אנשי שינוי מפחידים אותי. אני שומע שינוי, עובר לי טומי לפיד בראש, ו"החרדים האלה". אתה יכול להרגיע אותי?

"אני חושב שאפשר לראות בקלות שעלה ירוק – הרשימה הליברלית היא מפלגה לא סקטוריאלית ומחוברת לכל המגזרים בעם. מס' 3 אצלנו הוא יזם עסקי דתי ויש לנו לא מעט פעילים חרדים.
מכיוון שכולנו מאמינים בחיה ותן לחיות אז אנחנו זוכים לתמיכה נרחבת מקהלים שונים בעם חילונים, דתיים וחרדים. אין אצלנו שום שנאה, להיפך כולם מכבדים את כולם.
וחשוב לי רק להדגיש אנחנו ממש לא שמאל מדיני ובהנחה שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, אנחנו רוצים להצטרף לקואליציה על מנת להשפיע".

נניח שתצליחו בסוף להשתחל לכנסת. כמה השפעה כבר תהיה לכם? (אני מכיר את מה שעניתם באתר. אבל בכל זאת, תוכל להוסיף על זה משהו?)
 
"כל מנדט שנקבל יתורגם כמובן לחיזוק השפעתנו על החלטות הממשלה, אנחנו לא נדרוש תפקידי שרים מיותרים אלא תפקיד אחד חשוב – יו"ר ועד הכספים. בתפקיד זה תהיה לנו השפעה רבה על המדיניות הכלכלית חברתית של מדינת ישראל. בנוסף לכך, אנחנו נבנה את עצמנו גם לריצה הבאה לכנסת ואז נוכל לקבל מספר דו ספרתי של מנדטים ולצבור השפעה גדולה יותר".

יו"ר ועדת הכספים. אהא. תגיד, יש לך עוד ממה שלקחת?

"חחח

מסורתית יהדות התורה מקבלת את התפקיד עם 5 מנדטים, למה שאנחנו לא נקבל את התפקיד אם יהיו לנו 4-5 מנדטים?"

"אני חושב שתמיכתו של פרופ' עומר מואב מבכירי הכלכלנים בארץ ויועצו לשעבר של השר שטייניץ מראה כמה אנחנו רציניים בנושא הכלכלי חברתי וכמה זה חשוב לנו".

תודה רבה על הקדשת הזמן.

"תודה רבה לך! אל תשכח להצביע נכון ביום הבחירות:)".

ובכן, לגבי להצביע נכון, עלה במוחי הרעיון הגאוני: הרי יש הרבה אנשים שמתלבטים בין רשימה כזו לרשימה אחרת, ולעתים היו שמחים אם הם היו יכולים לפצל את הצבעתם. אבל כפי שהקדמתי למעלה, לקול הבודד כמעט אין משמעות, ורק למסה של קולות יש. ובכן, מעל במה זו אני קורא למחצית מעשרות (שמתם לב?) קוראי בלוג זה להצביע לעלה ירוק – הרשימה הליברלית (בשביל שהממשלה לא תשלח ידה לכיסנו ולדתנו), ולמחצית מן הקוראים להצביע לבית היהודי, כי סוס מנצח שניתן לך במתנה לא מחליפים. למחצית השלישית אני קורא להישאר בבית, או ללכת לים, או משהו. רק תיזהרו מעצי הבאובב.

גוליית שוב יושב בעזה

אז מי ניצח בסיבוב הנוכחי?

חמאס אומרים: אנחנו ניצחנו.
רוב הימין בישראל אומר: חמאס ניצח.
השמאל אומר: ביבי יצא למבצע שלא היה לו סיכוי לנצח בו. בקיצור, חמאס ניצח.
ממשלת ישראל אומרת: הושגו יעדי המבצע. בעצם, אפילו הם לא אומרים במפורש "ניצחנו".

כמובן, הוויכוח מי ניצח ומי הפסיד יכול להיות ויכוח סמנטי שטותי. אפשר לומר "ישראל ניצחה, אבל", ואפשר לומר "חמאס ניצח, אבל", ואפשר לומר "כולם ניצחו" או "כולם הפסידו".

ועדיין, הבה נצא מנקודת הנחה שישראל אכן לא ניצחה בעימות הזה. יותר נכון, הפסידה.
למה? כי חמאס השיג הישגים משמעותיים ביותר:
א. הוא הוכיח בפועל את יכולת שיגור הטילים שלו אל גוש דן, וגרם גם לאזעקות בירושלים.
ב. הוא הצליח לשבש את שגרת חייהם של מיליוני אנשים, רק ביצירת אזעקות.
ג. הוא נתן הדגמה קלה של היכולת שלו להפעיל מחדש את "טיגועי ההתבאדות", וכל זה ללא תגובה ישראלית משמעותית. למעשה, התגובה הישראלית על הפיגוע בתל-אביב הייתה הפסקת אש מוחצת.
ד. הוא קיבל מסמך ובו ישראל מכירה דה-פקטו בשלטונו ברצועה, ונותנת לו הישגים בדמות התחייבות להימנע מחיסולים ועוד כהנה.
ה. ישראל הוּכחה כמי שנרתעת מכניסה קרקעית. כלומר, ההרתעה חוזקה – אבל לכיוון השני.

ועדיין, יכול להיות שישראל הפסידה – אבל לא הייתה יכולה לנצח. במילים אחרות, חמאס חזק יותר ממדינת ישראל. למה? מכמה סיבות פשוטות וידועות:
1. ישראל מפחדת להרוג אזרחים (ציבורית, מוסרית, משפטית, בינלאומית – גם כשמבחינת החוק והשכל הדבר מותר, ראוי והכרחי) – הקטע של חמאס זה להרוג אזרחים.
2. ישראל מפחדת שחייליה ואזרחיה ייהרגו – חמאס דווקא נהנה מאזרחים מתים, ואתוס השאהידים עובד אצלו מצוין בכל הנוגע ללוחמים.
3. לישראל יש תסביך מפני כיבוש – חמאס ישמח לתחזק את התסביך הזה ככל האפשר.
4. ישראל משתוקקת לגיבוי בינלאומי, ועושה הכול כדי לא לבטל אותו – חמאס יכול לירות חופשי על אזרחים ועדיין תהיה בעדו קואליציה אוטומטית, לפחות של מדינות ערב.

כל זה מוביל למסקנה, שחמאס הוא הגוליית וישראל היא דוד. כן, כן. גם עצם העובדה שחמאס נראה בתקשורת הבינלאומית כ"דוד" מסכן, זה עצמו נדבך בהפיכתו לגוליית. אם כן, גוליית שוב יושב בעזה.*

אז מה? כמו שאומרים אחינו השמאלנים, אלו מגבלות הכוח? במובן מסוים, אכן כן. ועדיין, כמה הערות חשובות יש לומר לאור הדברים הללו:

א. חלק חשוב מהסינדול של ישראל הוא כאמור פנימי – חשש מתגובה ישראלית חזקה למקרה של הרג יותר מדי אזרחים מצדנו או מצדם. אם נפנים שאנחנו החלשים ושכדי לשרוד לעתים עלינו להרוג וגם לצאת למלחמה המסכנת את חיי חיילינו – ייתכן שלא נהיה חלשים כל כך. תשאלו: אתה משוגע? היית מוכן שחיילים ייהרגו? התשובה היא, שמי שאינו מוכן לקחת בחשבון את האופציה שחיילים ימותו, יספוג פגיעות הרבה יותר קשות בהמשך. בסוף אנו עלולים למצוא את עצמנו אל מול קואליציה ערבית עוינת מצפון, מדרום וממזרח, בגיבוי גרעיני של המעצמה האיראנית. במקרה כזה, תרחיש של הפסד אמיתי וטוטלי של ישראל במערכה כזו, עד כדי מחיקת ישראל ושואה שנייה הוא ריאלי לחלוטין. אנחנו צריכים להבין שאין שום חוק טבע שישראל תמיד תשרוד, או שעם ישראל תמיד ינצח. אם נטמיע את התודעה הזו, אולי נבין שנכון לעתים להקריב חלק מדעת הקהל בארץ ובחו"ל, פשוט כדי לשרוד.

ב. היה לנו מבצע צבאי מוצלח, דווקא לא מזמן, "חומת מגן". אם היינו מוכנים לחזור לעזה לטווח ארוך, לשלוט שם ולמגר את הטרור בעקשנות וביסודיות, ייתכן שדווקא היינו מנצחים. אבל זה מצריך הסכמה ציבורית בישראל, שיכול להיות שלא הייתה – וראו סעיף א'.

ג. משמעות פוליטית מיידית של הנ"ל היא שאסור בשום פנים ואופן לתת למפלגת ביברמן יותר להיות מפלגה גדולה מדי. ממשלה חזקה ויציבה מדי בדרך כלל חוששת יותר מדעת הקהל בהקשר של מבצעים צבאיים וחוששת פחות מביקורת במקרה של כניעות כאלה ואחרות, ומן הצד השני, היא תוכל בקלות רבה יותר להוביל מהלכים דוגמת ההתנתקות, שאת פירותיה אנו קוצרים בשנים האחרונות. לכן, בבחירות הבאות ראוי להצביע לכל מפלגה שתוכל לחשק את נתניהו מימין (שזה אומר בעיקר בנט, אבל גם הצבעת מחאה למרזל יכולה להיות נכונה).

ד. נניח שהתוצאות היו צפויות מראש, האם לא נכון היה לישראל לצאת למבצע? התשובה היא שבהחלט היו צריכים לצאת למבצע, ולהכות בחמאס. לא מעמדה של מדינה שיודעת שתנצח, אלא להיפך – מהצד המפסיד. עלינו לראות את עצמנו כמו הצד המפסיד – מעין ארגון טרור קטן, שמדי פעם יכול לזנב בחמאס החזק: פה להרוג להם את ה"רמטכ"ל", שם להפציץ להם מפקדה – כמה שאפשר, במגבלות חולשותינו, וזה כדי שהצד החזק יבין את מגבלות הכוח שלו. אם נפעל כך לאורך זמן, אולי אפילו נוכל לחזור להיות דוד של אחרי העימות עם גוליית, כשראשו הכרות בידו.

—-
* אני יודע, גוליית הוא בכלל מגת, ולפי להקת כוורת הוא דיבר באשקלונית. אבל תפסיקו כבר להתקטנן.

הסקרנות הרגה את החתול ששמר על השמנת

והפעם: פוסט פוליטי משהו, שעוסק במפלגה שלא מאוד מעניינת אותי, עם פריימריז שלא מאוד מעניינים אותי, ושאני לא תומך באף אחד מהמועמדים בו. אבל הספין האחרון, מבית מדרשו של הרשקוביץ, עצבן אותי במיוחד. אז ככה:

מודעה שהתפרסמה היום בעיתון "מקור ראשון" מטעם המתמודד לראשות הבית היהודי, השר-הרב-פרופ' דניאל הרשקוביץ, הביאה צילום של ידיעה באתר ערוץ 7, ונתנה לה את הכותרת: "סקר המתפקדים: אין מנצח בסיבוב הראשון, הרשקוביץ מנצח בסיבוב השני".

נשמע מבטיח, נכון? הנה הידיעה:

נתחיל מהתחלה. קודם כול, זה לא סקר. שאלו 501 מתפקדים מבין 50,000. לפי איזו שיטה בחרו אותם? גורל הגר"א? כל מי ששמו הפרטי מתחיל ב-ד' ושם המשפחה שלו מתחיל ב-ה'? סקרים מתבצעים על ידי מכוני סקרים "אמיתיים", שיודעים את השיטות לפילוח נתונים ויכולים לעמוד מאחורי ממצאיהם. כאן מדובר בחברת "טלאול". חברת סקרים? לא ולא. זוהי חברה המפעילה נציגים המתקשרים לאנשים, במגוון נושאים. אחד מהשירותים שהיא מציעה הוא "שירותים בתחום המחקר הכמותי לגופי מחקר מובילים במשק". דהיינו, גוף מחקר (כגון מכון סקרים) יכול להשתמש בשירותיה הטכניים של החברה כדי להתקשר לנסקרים. טלאול עצמה אינה גוף מקצועי שכזה. כך למשל מכתב ההמלצה (היחיד) שיש לה בעניין זה הוא מחברת "מרקט ווטש", שהיא חברת "מחקרי שוק וסקרי דעת קהל", ומשתמשת בשירותיה של טלאול.

אוקיי, זה לא סקר, אלא הטלת קובייה. מה הלאה? נניח לרגע שהנתונים מדויקים. שיעור "טרם החלטתי" והמסרבים לענות בסיבוב הראשון הוא 32%.שליש מהמתפקדים! מה יעשו אותם 17 אלף מתפקדים? אין לנו מושג. כיון שההבדל, לפי ה"סקר", בין הרשקוביץ ואורלב הוא 4% – בדרך כלל טווח טעות הדגימה – הרי שאין שום יכולת לדעת אם הרשקוביץ אכן יעלה לשלב השני.

אה, כן. טעות הדגימה. אין שום נתונים עליה. וזה מהסיבה הפשוטה שלטלאול, שכאמור אינה חברת סקרים, וכאמור מה שנעשה הוא סתם הטלת קובייה (נניח שאף אחד לא "טיפל בנתונים" לטובת מזמין הסקר – שאפשר לנחש שהוא הרשקוביץ – והרי אפילו חברות סקרים מקצועיות יודעות להטות את נתוני הסקרים לפי ראות עיני המזמין), אין שום יכולת או יומרה לעשות בעצמה סקר מקצועי עם פילוח טעות דגימה מוגדרת היטב.

הלאה. אם המועמד שלך לא עבר, למי תצביע בסיבוב השני? נזרום עם הסקר, ונניח שאכן בנט והרשקוביץ עלו לסיבוב השני. שוב, יש כמות עצומה של אנשים שאין להם מושג למי הם יצביעו. אבל מעבר לכך, איננו יודעים מיהם אותם "אין לי מושג". האם הם שייכים בעיקר למחנות בנט או הרשקוביץ (ואז זה לא משנה, כי המועמדים שלהם עלו לסיבוב השני)? מי מהאומרים "לא אצביע" הם תומכי בנט, הרשקוביץ או אורלב? אין שום נתונים. הרי מה שאנחנו רוצים הוא את פילוח מצביעי אורלב, המתמודד המפסיד בסיבוב הראשון לפי הנחתנו (גם לפי הסקר הזה עצמו, בנט בטוח עולה לסיבוב השני, והרי אם הרשקוביץ מפסיד, זה לא מעניין אותנו, אנשי הקמפיין של הרשקו). שוב, אין שום נתונים. אז כמה מה-23% שאומרים שיצביעו הרשקוביץ אם מועמדם לא יזכה הם ממצביעי בנט, וכמה הם ממצביעי אורלב? אין לנו שמץ של מושג. "לא כתוב על השעון", כמאמר המשוררת.

אבל בואו נניח לרגע שהכול זהב, שהסקר מדעי, אחלה וחסוד. כאן נכנס עניין נוסף: סקרים של פריימריז במפלגות בינוניות שווים לפח הזבל. אין להם שום ערך, מלבד לחובבי הסטטיסטיקה. "קדימה" היא תזכורת טובה לעניין. בהתמודדות הראשונה בין לבני למופז צפו הסקרים ניצחון מוחץ ללבני. בפועל, היא ניצחה בפער של קולות בודדים. בהתמודדות השנייה כבר למדו העיתונאים לקח, ולא הזמינו יותר סקרים. מי שבכל זאת הזמינה הייתה טל שניידר בעלת הבלוג הפוליטי "הפלוג". לפי הסקר, לבני לקחה בהליכה. לפי המציאות – ובכן, אנחנו יודעים איפה לבני נמצאת היום. בעצם, אתם יודעים? כי אני לא.

וכל כך למה? ממגוון סיבות. בציבור מתפקדים קטן יחסית, תנודות סטטיסטיות קטנות הופכות להיות גדולות. הרבה תלוי בשאלה מי הולך להצביע ולמי אין כוח והוא נשאר בבית. מי יותר מאורגן ומי לא. מי הביא "ארגזי מתפקדים" (כן, גם בבית היהודי יש דברים כאלה) ומי פחות. בקיצור, אין לסוקרים מה לחפש במפלגות כאלה. היחידים שמשתמשים בסקרים, הם המועמדים עצמם, כאמצעי יח"צ לטובתם, כי הרי הציבור לא ממש מבין בכל הדברים האלה. אז למה לא לעשות סיבוב על הגב שלו.

אה, ודרך אגב. אנשיו של בנט כנראה התעצבנו מה"סקר" של הרשקוביץ, והנה פורסם כבר סקר חדש, שהפעם נערך על ידי מכון סמית (זה מכון סקרים אמיתי לפחות). לפי הסקר הזה, בנט לוקח את הבחירות בהליכה, בלי סיבוב שני ובלי כלום, ואילו הרשקו משתרך הרחק מאחור, עם 11% בלבד שאומרים שיצביעו לו. אז זה אולי סקר יותר רציני, אבל כאמור, גם אותו אי אפשר לקחת יותר מדי ברצינות (משהו, בקטנה: אין שם "לא יודע". כלומר התפלגות המצביעים היא מתוך אלה שאמרו שהם יודעים למי שהם יצביעו. בקיצור, גם כאן נבררו בקפידה נתונים חלקיים, לא ניתנו נתונים חשובים אחרים. עוד סקר שצריך לזרוק לפח).

והערה אחרונה: זוכרים מהו המשרד של הרשקוביץ? משרד המדע. וההתמחות של הפרופסור המכובד? מתמטיקה. אז שר המדע, פרופ' למתמטיקה, מרשה לעצמו לפרסם שטות "מדעית" כזו. איך אומרים הגששים המודרנים? פה חשדתי.