ארכיון הקטגוריה: העין השביעית

זווית חדה: מה טיב הקשר בין "העין השביעית" לארגונים סביבתניים?

העין השביעית פרסמה היום טור דעה של ד"ר נטע ליפמן נגד עירית לינור, שהעזה להביע את דעתה שהמלחמה בהתחממות הגלובלית מזיקה יותר משהי מועילה.

עירית לינור

עירית לינור, בתמונה מחמיאה יותר ממה שמצאו לנכון העין השביעית לשים. מקור: פייסבוק

טור הדעה עצמו לא מעניין במיוחד – הוא חוזר על הטענות השחוקות כמו מיתוס ה"97 אחוז" (אחוז המדענים שמאמינים אולי שכנראה יש איזושהי השפעה של האדם על האקלים, קבוצה שגם אני ועירית לינור כלולים בה); את הטענה על ההרסנות הכלכלית של המלחמה בפליטות הפחמן הוא דוחה בכך ש"גופי השקעות גדולים מזהים הזדמנויות כלכליות לא-מבוטלות במעבר לכלכלה "ירוקה"" – בלי לשים לב לכך שאותם גופי השקעות בעצם נהנים מההזדמנות לחיות על סובסידיות ממשלתיות, ואם כבר הדבר מלמד על הבעייתיות הרבה שבקשרי הון-שלטון בסצינה הירוקה, וכן הלאה.

מה עושה זווית בעין השביעית?

אבל איני רוצה להתמקד כרגע בטור עצמו, שאת ההפרכות לאמור בו ניתן למצוא במאמרים שלי [2] [3] [4], וגם לא בתמונה הלא-מחמיאה-בכוונה של עירית לינור, אלא בשאלה: מה עושה הטור הזה באתר העין השביעית, בעצם?

אתר העין השביעית מוקדש לביקורת התקשורת. אך אחד מהשיעורים הראשונים שלמדתי אי-אז ככותב במדור ביקורת התקשורת של "בשבע", הוא שביקורת תקשורת אינה פולמסנות עם בעלי דעה. עירית לינור מגישה את התוכנית שלה כבעלת דעה אידיאולוגית, פובליציסטית משודרת, כמוה כיריב אופנהיימר, שהגיע לצדה את התוכנית. האם אוכל לכתוב מאמר ל"העין השביעית" עם ביקורת על טעויותיו של יריב אופנהיימר בניתוח הזירה המדינית? זו תהיה פארסה; ביקורות כאלה אינן ביקורת תקשורת אלא פולמוס אידיאולוגי בלבד.

השאלה מתעצמת כאשר נזכרים בסצינה תמוהה מן העבר הלא-רחוק. לפני כשלושה שבועות הפיץ האתר שאלון לעיתונאים, "כיצד מסקרים את הסביבה". לכאורה, שאלון לגיטימי הנמצא בתוך תחומי הליבה של האתר. אבל כשנכנסים לגוף השאלון, אחרי כמה שאלות סטנדרטיות מגיעה השאלה: "כשאת/ה זקוק/ה לכתבה בנושא מדע וסביבה, מהו המקור הראשון שאליו את/ה פונה?" ואחת התשובות: "סוכנות זווית". בשאלה הבאה הדברים מפורשים: "האם שמעת על סוכנות הידיעות זווית?". והשאלה הבאה, וזו שאחריה, וזו שאחריה, וכן הלאה – משאלה 5 עד 13 – כולן עוסקות בסוכנות זווית. שאלה 14 שואלת האם תהיה מעוניין לקבל כתבות בלעדיות מסוכנות זווית, ושאלה 15 מבקשת להשאיר את פרטיך האישיים לשם יצירת קשר מן הסוכנות.

בקיצור, השאלון המוצג לכאורה כ"כיצד מסקרים את הסביבה" מתגלה כפשוט כלי לקידום סוכנות הידיעות "זווית". מהי סוכנות הידיעות זווית? זוהי סוכנות ידיעות למדע ולסביבה, שהקימה האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה. ומיהי מנכ"לית האגודה הנ"ל? לא אחרת מאשר ד"ר נטע ליפמן (שאת הדוקטורט שלה כתבה על סוגיות של "צדק סביבתי", ושבעברה שימשה בין היתר כעוזרת פרלמנטרית של ח"כ דב חנין).

מה בדיוק הקשר בין סוכנות הידיעות זווית לעין השביעית? מדוע זו משתמשת בשירותי זו ומדוע הדברים אינם שקופים? אינני יודע. אבל כדאי לשים לב לכך.

 

לא נפסיק לסתום

(נכתב עבור פרויקט "יד לפה" של העין השביעית ופורסם שם)

בחודשים האחרונים סוערת התקשורת בעקבות מה שמוצג כמתקפה כוללת על חופש הביטוי ומהלך של "סתימת פיות" כלפי ארגוני שמאל למיניהם. המונח "מקארתיזם" זכה לעדנה, והקרן החדשה לישראל אף הקימה אתר ופתחה בקמפיין שלם תחת הכותרת "לא נסתום", תוך רמיזה מעודנת, כדרכה, לכך שמישהו מנסה למנוע ממנה להביע את עמדותיה. הדברים אמורים כלפי ועדת החקירה לבדיקת מקורות המימון של ארגוני השמאל (ההולכת וגוועת), כלפי החוק הנועד למנוע חרם על מדינת ישראל ועוד.

ובכן, הכצעקתה? האם באמת יש מהלך שלם שנועד לצמצם את חופש הביטוי של קבוצות שמאל? הנה קצת היסטוריה של העשורים האחרונים. במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת עברו בכנסת שורה של תקנות וחוקים המצמצמים את חופש הביטוי וההתארגנות:

לתקנון הכנסת נוסף סעיף מיוחד הקובע שתיפסלנה מראש הצעות חוק שהן לדעת יו"ר הכנסת או סגניו גזעניות או שוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; נקבע תיקון לחוק העונשין ולפיו "הסתה לגזענות" היא עבירה פלילית שעל העובר עליה תיגזרנה עד חמש שנות מאסר; ולבסוף, נוסף סעיף לחוק יסוד: הכנסת, הקובע שרשימה או אדם לא יוכלו להתמודד בבחירות לכנסת אם יש במטרותיהם או במעשיהם שלילה של המדינה כמדינת העם היהודי או כמדינה דמוקרטית, או הסתה לגזענות.

סעיף זה אף מומש בפועל ב-1988, עת נמנע מרשימת "כך" להתמודד בבחירות לכנסת ה-12; למעשה כל עצמו של הסעיף לא נחקק אלא למטרה הזו בלבד.

האם במרוצת השנים הללו היה מהלך מתגלגל של סתימת פיות וצמצום חופש הביטוי? כך נראה; ועם זאת, ברור שהמהלך לא היה מתקיים אלמלא פועלו של איש אחד, הרב מאיר כהנא, שעשה ככל יכולתו במעשיו ובדבריו כדי לבחון את גבולות החופש שניתן לו.

נתקדם הלאה, לשנות ה-90 של אותה מאה. בתחילתן התקיימה סובלנות ניכרת להבעת דעות קיצוניות. איש לא ראה בקריאות "רבין בוגד", למשל, פעולה פלילית, וסביר שפעולה נגדן היתה נתקלת בזעקה על הגבלת חופש הביטוי.

כל זה השתנה בעקבות שני אירועים הרי גורל: הטבח במערת המכפלה ורצח רבין. בחצי השני של העשור ניכר צמצום משמעותי של חופש הביטוי, שבא לביטוי בין השאר בסיסמה "גם מילים יכולות להרוג". כדוגמה בעלמא נזכיר כאן את הרשעתם של עורכי הספר "ברוך הגבר" ואת מאסרה של טטיאנה סוסקין, שהפיצה את "כרוז החזיר" בחברון ב-1997. מן התקופה האחרונה ניתן להזכיר את החקירה הפלילית שנפתחה נגד כותבי הספר "תורת המלך" וצו המעצר שהוצא נגד הרב דוב ליאור שכתב הסכמה לספר, ויש עוד לא מעט דוגמאות.

הצד השווה לכל אותם "גלים" של צמצום חופש הביטוי ושל סתימת פיות כלפי השוליים של הימין הקיצוני בישראל הוא שהם לא באו עקב התקפי שמאלנות שעברו על המערכת השלטונית, אלא משום שמישהו החל לנצל יתר על המידה את זכויותיו הדמוקרטיות ולבחון את גבולות הסיבולת של המיינסטרים. אך טבעי הוא שבשלב מסוים תפקע הסבלנות ויחלו לשים סייגים על החופש האינסופי כביכול ששרר עד אז.

אם יחוקק בעתיד חוק שלילת הזכות לצעוק "שריפה!" באולם מלא אדם (התשצ"ח), סביר שיהא זה רק עקב תנועה של מחוללי מהומות מסוג זה, ואף אם בחוק זה יהיה צמצום פורמלי של חופש הביטוי, מהותית לא יהא בזה אלא שימור של המצב שהיה קיים עד אז, בטרם התעוררו המהומות.

זעקות השבר של ארגוני השמאל על צמצום חופש הביטוי הן, אם לעשות שימוש בקלישאה אחרת, זעקותיו של הקוזק הנגזל. "חוק החרם" לא היה עולה על הדעת לולא השתמשו ארגונים ויחידים ישראלים באופציה של חרם כלכלי ואקדמי נגד מדינתם-הם, תוך סיוע מורלי חסר תקדים לחרמות מבחוץ. האופציה של חקירות בעניין מימונם של ארגוני השמאל לא היתה מתממשת אילולא ההיקף העצום שבו השתמשו ממשלות זרות בארגונים אלה ככלי לבחישה בענייניה הפנימיים של ישראל.

סדרת הצעדים שעליהם מוחים ארגוני השמאל וחבריהם בתקשורת הישראלית אינם אפוא מתקפה, אלא מגננה. נכון, גם במגננה לא כל צעד כשר וחכם, וכשם שהיתה זו שטות מוחלטת להוציא צו מעצר נגד הרב ליאור על הסכמה שנתן לספר, כך גם ההצעות להקמת ועדת חקירה שיש בה דמיון חיצוני לוועדתו של הסנטור המנוח מקארתי היו כנראה צעד שגוי, בראש וראשונה מבחינה הסברתית.

אבל בסופו של יום, הבעיה האמיתית אינה נמצאת בעוד חוק פרווה שיועבר או בעוד ועדה חסרת שיניים וסמכויות שאולי תוקם, אלא בשיטפון של מהלכי הדה-לגיטימציה של ישראל המובלים על-ידי גורמים מתוכה פנימה, ובחולשתם האינהרנטית של נבחרי הציבור לעשות דבר נגד המיעוט הקולני המרופד בשטרות יורו.

מי יודע, אולי לאחר הניצחון העתידי בקרב נגד נבחרי הציבור בכנסת ישראל, יפנו ארגוני השמאל נגד המתפללים בבתי-הכנסת, הקוראים "אבינו מלכנו, סתום פיות מסטינינו ומקטרגינו". בישראל של היום, להיות מסטין ומקטרג זה סבבה לגמרי; אבל סותם פיות? את פיותיהם של הללו יש כנראה לסתום, ובהקדם.

העין הערבית

(הפוסט התפרסם היום בצורה ערוכה ונאה יותר באתר העין השביעית. קראו שם, לייקקו/הגיבו כאן)

באתר ביקורת התקשורת 'העין השביעית' התפרסם השבוע טור מאת זוהיר אנדראוס, שהוא כולו שיר הלל לתחנת הטלוויזיה הנפלאה אלג'זירה, על רקע המהומות במצרים. מנפלאותיה של התחנה, למשל:

במהלך המתקפה הישראלית נגד רצועת עזה (מבצע עופרת-יצוקה) העבירה אל-ג'זירה בשידור חי וישיר את מה שעולל צבא הכיבוש הישראלי לבני העם הערבי הפלסטיני והזכירה בכל שעה עגולה את מספר השהידים שנפלו, ואילו אל-ערבייה המשיכה להשתמש במינוח "הרוגים", מה שהרג אותה בעיני הצופים.

הבנתם, כן? קליעה לטעמו של ההמון המוסלמי המשולהב הוא נקודת זכות. "הרוגים"? פחחחח. שהידים נשמע טוב יותר. אגב, היה זה הסיקור המוטה בעופרת יצוקה וההתעלמות מהשהידים הישראלים בשדירות ובנתיבות, שגרם לישראל להחרים רשמית את התחנה.


כל התחנות הערביות הן תחנות מטעם, ורק התחנה הזו אובייקטיבית לחלוטין, ואינה נושאת פנים אפילו למממן שלה:

הטענות של מנהיגי העולם הערבי שלא ייתכן שאל-ג'זירה תתקוף אותם ותשסה את העמים נגדם בזמן שהיא משדרת מהמדינה הערבית הקטנה, שעל אדמותיה רובץ הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול ביותר, נהדפו בקלות: בצעד יוצא דופן אירח ד"ר אחמד מנסור בתוכניתו המפורסמת ("בלי גבולות") את ראש ממשלת קטאר והפנה אליו שאלות נוקבות בדבר הבסיס האמריקאי. האורח השיב באדיבות ואמר בין היתר: היחסים שלנו עם ארצות-הברית ועם ישראל גלויים, אני מקווה ששאר מדינות ערב ינהגו כמונו בנושא שקיפות יחסי החוץ.

מה צריך יותר מ"שאלות נוקבות" ותשובות "באדיבות". תענוג צרוף של שקיפות וחוסר משוא פנים. אגב, אנדראוס עצמו, לפני 9 שנים, התבטא בנימה אחרת על התחנה:

כדאי לזכור שהתחנה החלה את שידוריה בשנת 1996 מדוחה בירת קטאר והיא שייכת למשרד החוץ הקטארי. כל אחד יודע כי קטאר היא מדינה שהדמוקרטיה רחוקה ממנה לפחות אלף שנות אור ודור. ה"אמיר" של הנסיכות לא נבחר, כידוע, בבחירות דמוקרטיות. לא רק זו אף זו: תחנת הטלוויזיה הקטארית הרשמית משדרת אף היא חדשות ומדווחת בפרוטרוט על פועלו של הנסיך, "אלג'זירה" תוקפת את כל המשטרים הערביים, אך נמנעת מלמתוח ביקורת על הדמוקטטורה של קטאר. כאן אולי המקום להעלות את השאלה הקרדינלית: כיצד תחנת טלוויזיה, השייכת למשטר טוטליטרי, מנסה לחנך את האומה הערבית על ערכי הדמוקרטיה? כיצד מתיישב העיקרון הזה, חינוך לדמוקרטיה, עם העובדה שהתחנה הליברלית נמנעת מלמתוח ביקורת על קטאר, שמשרד האינטרסים הישראלי פועל בה כבר כמה שנים?


בטור הנוכחי, כל השאלות נעלמו ונגוזו, ונשאר רק פאר היצירה של העולם הערבי. מעניין איך תשדר אלג'זירה מהומות דומות בקטאר, בניסיון להפוך אותה לדמוקרטית יותר. טוב, אנחנו יודעים: היא בוודאי תארח באולפנה את האמיר, תשאל אותו "שאלות קשות" ותקבל "תשובות אדיבות".


ואיזה סיכום נפלא יש לטור:


לסיום: כבן-אדם, כערבי, כפלסטיני, כעיתונאי, כשוחר שלום וכתומך נלהב בזכויות האדם – כל אדם עלי אדמות – איני יכול לתאר לעצמי מה היה קורה לנו, אנו, בני האומה הערבית, בלי אל-גז'ירה, שהפכה לאורח קבוע ורצוי על המרקעים שלנו. העם הערבי עבר את מחסום הפחד מהדיקטטורות, לא מעט בזכות התחנה הקטארית.

אנדראוס שוחר השלום, אגב, כתב בשנה שעבר טור ב-ynet שבו קרא להמשך המאבק המזוין בחיילי צה"ל, שבגינו אף נפתחה נגדו חקירה פלילית, בעקבות תלונת "אם תרצו". 

לא כל כך ברור לי מה מצא אתר "העין השביעית" להשתמש דווקא בשירותיו של הבחור המפוקפק הנ"ל בתיאור של השפעתה של אלג'זירה. בכל מקרה אני מעודד את שלושת קוראיי לחפש באתר טור כה דביק על כל כלי תקשורת אחר, מ"המודיע" ו"בשבע" ועד "דבר". בהצלחה!