ארכיון הקטגוריה: הגיגים

מדוע פוליטיקלי קורקט אינו נימוס, ועוד 10 נקודות

(הפוסט התפרסם, בגרסה מקוצרת מעט, גם באתר מידה)

תקציר האירועים, למי שהחמיץ: כותב שורות אלה כתב פוסט עם "12 נקודות" לאחר בחירת טראמפ. המון אנשים שיתפו את הפוסט, חלק בהסכמה וחלק בזעם קדוש. בינתיים, כותב אותן שורות נחסם מפייסבוק – דווקא לא בגלל הפוסט הזה (הוא לא נחשב בעיני פייסבוק פוגעני) אלא בגלל שימוש במילה האסורה במסגרת מם הומוריסטי שצחק על אותה מדיניות חסימה עצמה – וכך הצטבר לו ברשת זעם קדוש עד שכולם שכחו מהעניין ועברו לנושא הבא.

הפוסט גרר אחריו, מלבד קללות ונאצות והתבהמויות לרוב, גם פוסט מתנשא של תומר פרסיקו, ופוסט מתלהם עוד יותר של מיקי גיצין, והגיע עד כדי פנייה לראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, לא פחות, כדי להביא למהלכים נגדי (הדחה מהדוקטורט? לא ברור בדיוק). מן הצד החיובי, הפוסט קצר גם כמה פרודיות לא רעות.

מכל מקום, כמה חברים טענו שהכתיבה הקצרה והחצי-הומוריסטית שלי הזמינה הרבה אי-הבנות, ודחקו אותי לכתוב הסבר ארוך ומקיף יותר למה שכתבתי. כשקראתי מחדש את הפוסט ראיתי שהוא באמת קצת חריף ועוקצני מעבר לרגיל, ואילו הייתי כותב אותו ביישוב הדעת אולי הייתי מעדן אותו יותר, אבל כעת אצטט אותו כלשונו המקורי, וארחיב על כל סעיף וסעיף.

מוכנים? זהירות, 3,900 מילה לפניכם!

מה הקשר לטראמפ?

עם בחירתו של טראמפ, מצורפת בזה סדרת הוראות חדשה להתנהלות במדיה החברתית ובציבור, להלן: "הממזרים שינו את הכללים".

מה הקשר לטראמפ? במובן מסוים, אין קשר. מדובר במקפצה בלבד בשביל לומר מה שאני חושב, ושלא נמנעתי מלאומרו גם בעבר – אם כי לעתים נדירות יחסית, בשל משטרת המחשבות המקשה על חופש ביטוי של ממש. כפי שהבחין מגיב אחד בודד, הפוסט הזה הוא מעין מחווה לפוסט הומוריסטי שמסתובב ברשת כבר כמה שנים, וצץ מחדש עם בחירתו של טראמפ, מכתב-כביכול מאת ג'ון קליז לאמריקאים על כך שהמלכה מחדשת את שליטתה בשטחי ארצות הברית, ומשליטה מחדש את המערכת הבריטית על ארצות הברית של אמריקה (תקראו אותו, זה חמוד).

במובן עמוק יותר, יש בהחלט קשר לטראמפ. לא רק עניין ההצבעה לטראמפ כמסמל את הסלידה ההולכת וגוברת מהפי-סי, אלא מעבר לכך: ההצבעה לטראמפ – מי שהציבור השמאלני-ליברלי בארה"ב ראה כרע המוחלט, כאדם שרק גזענים מיזוגנים מרושעים, "סל של בזויים" יצביעו לו – באה לשמאל כהפתעה גמורה. ולמה? כי "כשאתה חוסם כל חולק, משתיק דוברים באוניברסיטאות ואין לך חברים עם השקפות שונות, לא פלא שתוצאות הבחירות ייפלו עליך כרעם ביום בהיר", כמאמר ציוץ פופולרי אחד. או כפי שניסח זאת העיתונאי המוכשר-להפליא ג'ונתן פיי, אם אתה אומר לאנשים לשתוק הם אולי ישתקו, אבל את הדעה שלהם הם לא ישנו. בדיוק להפך.

בחירתו של טראמפ מראה יותר מכול כמה משטרת המחשבות היא נואלת, וההשתקה ומישטור השיח רק יוצרים אפקט בומרנג. המחשבה כאילו "שפה יוצרת מציאות" קרצה לאנשים רבים, שהיו בטוחים שאם רק ישחקו בשפה כמו שצריך, גם המציאות תתיישר בעקבותם. אבל המחשבה הזו מתעלמת מכך שמעבר לשפה יש גם מציאות, והמציאות הזו נמצאת בלבות האנשים גם אם יעוותו את השפה וישנו אותה.

זו, אגב, הייתה טעותו של ג'ורג' אורוול. אורוול, שהמציא את ה"שיחדש", סבר כמדומה שהשולט במחשבה שולט במוחותיהם של האנשים. הדיסטופיה המפורסמת שלו, 1984, מסתיימת בניצחון המדינה הטוטליטרית, משום שהשליטה בשפה אכן שולטת לדעתו במחשבה. אבל בשונה מאותה דיסטופיה, כל משטר טוטליטרי נכשל כישלון חרוץ בניסיון לשלוט במחשבותיהם של אנשים לאורך זמן. ברית המועצות קרסה, סין עוברת תהליכי ליברליזציה סמויים וגלויים, ויש להניח שגם צפון קוריאה לא תשרוד בצורתה הנוכחית לאורך זמן.

המלומד נאסים טאלב מחלק את הדברים בעולם ל"שבירים" (פגיעים למאורעות חיצוניים בלתי צפויים), "לא שבירים", ו"אנטי שבירים". הדבר ה"אנטי שביר" הוא זה שלא זו בלבד שאינו נשבר בעקבות התנגדות חיצונית, הוא משגשג בזכותה. אחד הדברים האנטי-שבירים הבולטים הוא הידע. אם תשים ספר ברשימה השחורה של הכנסייה, הבטחת שרבים יקראו אותו. טאלב מדבר על הזלזול המופגן של רבים בספריה של אין ראנד: הזלזול הזה, הוא אומר, הוא בדיוק מה שהבטיח את הקהל העצום של דבריה. ניסיונות לצנזורה של ידע, או משטור של שפה, מהווה אם כן זרז לכיוון השני. הוא יוצר עניין; הוא מגרה את המחשבה; ולפיכך הוא מביס את עצמו, בטווח הרחוק.

בחירתו של טראמפ אינה מקרה; היא תוצאה גלויה של ציבור רחב שחש מדוכא, חסר יכולת לבטא את עצמו בתקשורת או אפילו בציבור, ואת האצבע המשולשת שלו שם בקלפי. כאשר מנכ"ל של ארגון נאלץ להתפטר רק משום שתמך בהצעת חוק המתנגדת לנישואי גאים, כאשר קוראים לפיטורי יו"ר חברה ציבורית כי התנגד לשילוב נשים בשריון, כאשר אנשים המביעים את דעתם שאינה מתאימה לבון-טון נפסלים מכל תפקיד ציבורי, כאשר קידום בעבודה ובאקדמיה תלוי בשאלה אם אתה מביע את הדעות הנכונות – וחשוב יותר, אם אתה לא מביע את הדעות הפסולות – מדובר בקרקע פורה לתסיסה ולזעם. והוא מתפרץ.

סדרת הוראות? בשם מי?

סדרת הוראות חדשה להתנהלות במדיה החברתית ובציבור, להלן: "הממזרים שינו את הכללים".

"סדרת הוראות חדשה"? מי שמך לתת הוראות? ובמה אתה שונה מהשיח שאתה מתלונן נגדו? שאלו כמה שואלים.

לאורי אורבך ז"ל הייתה בעיתון "אותיות" יבדל"א פינה בשם "בדיחה לא מסבירים", ובה לקח בדיחה והסביר אותה באופן משעשע כדרכו. וכאן אני נאלץ ללכת בדרכו ולהסביר בדיחות. זה הקטע של ההומור כאן בפוסט, אם לא הבנתם. פה מושתל צחוק מוקלט.

לא, אף אחד לא שם אותי, אני לא דיקטטור, וממילא אף אחד לא יקשיב לי. אני לא צריך לומר את זה, נכון? בדיוק כמו שמלכת אנגליה לא באמת לוקחת פיקוד על ארצות הברית. אני יודע שלפעמים קשה לקרוא טקסט שיש בו ממד של הומור, אבל בכל זאת כדאי לנסות.

בכל זאת, יש פה איזו נקודה (ואני שוב נכנס לקטע של הסברת בדיחות), והיא שעד כה אכן היה מי שקבע את הכללים ונתן את הטון. אם אתה אומר משהו החורג מן הקו הפרוגרסיבי הרשמי, תקבל במהרה קללות ונאצות, לפעמים כותרות ראשיות, ייתכן שתיאלץ להתפטר ממשרתך, וכן הלאה וכן הלאה. סדרת הכללים הזו נועדה לתת לפרוגרסיבים את התחושה שחשים אנשים רבים מן הצד השני של המתרס כבר זמן ארוך: הם חשים – אני חש – שסותמים להם את הפה. שאסור להם להביע את דעתם. ועל מה שקורה כשסותמים להם את הפה, ראו בסעיף הקודם. כך שאין מדובר רק בעניין אתי, אלא בעניין פרקטי. פשוט לא כדאי לכם לסתום את הפה לאחרים; גם כי הם עלולים פתאום להביע את דעתם בדרכים אחרות (נגיד, בבחירות) בלי שתראו את זה בא, וגם – וזה יותר מפחיד – כי הם עלולים להפנות את נשק ההשתקה כלפיכם כשהם יהיו במעלה הגלגל, ולא תהיה לכם שום דרך להתגונן בפני זה. הרי אתם אלה שיצרתם את הכלי; הם רק משתמשים בו.

וכעת, נעבור אל הכללים שרקח מוחי הקודח:

על מגדר וחירטוטים אחרים

1. המילה "מגדר" מבוטלת בזאת. "מין" יכול לשמש היטב לכל מובן פרקטי.

כל אחד מהסעיפים כאן יצריך פוסט שלם, אם לא סדרת מאמרים או אנציקלופדיה רבת כרכים, ולכן ניאלץ להסביר בקיצור יחסי. "מגדר" (gender), במשמעותו הנוכחית, הוא מושג חדש יחסית. הוא טופח על ידי פמיניסטיות ואנשי "לימודי המגדר" כחלק מאג'נדה שלמה הכרוכה בהבדלת המציאות כשלעצמה מן התפיסות החברתיות. "בכל אשמה החברה" אמרו המרקסיסטים, ובמשך יותר ממאה שנה עמלים בחריצות אנשי השמאל לעמוד על כך שכל הרוע בעולם מגיע מתפיסות חברתיות מוטעות ופסולות, שאותן יש לתקן או לקעקע מן היסוד.

"מגדר" משמעו התפיסה החברתית של מינו של האדם, בשונה מ"מין" שהיא העובדה הביולוגית עצמה. למה צריך בידול? משום ש"את לא נולדת אישה, את נעשית אישה", כפי שאמרה סימון דה בובואר. התפיסה היא שהמגדר משמש ככלי דכאני, שיש להשתחרר ממנו. כל ערימת העדויות על כך שהמין המולד משפיע גם על דרך החשיבה וההתנהלות של גברים ושל נשים נדחית בבוז בדרך כלל מפני התאוריה; כי אם נרמוז שיש חלילה הבדלים מולדים בין הבדלים ונשים, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאפליה אינו אלא תוצאה של בחירות עצמאיות שונות ושל טבע האדם, ואת זה מרקסיסטים – או מרקסיסטים לא מודעים – אינם מוכנים לקבל. יש להם תפיסה נאיבית של שוויון מוחלט שהם רוצים לקדם, ואותה הם דוחפים, ולעזאזל העובדות. כדוגמה קלה לכך ניתן לקרוא את מה שכתוב בערך הוויקיפדי על מגדר:

מכאן שמאפייני מגדר אינם נובעים בהכרח ישירות ובלעדית מהבדלים ביולוגיים בין שני המינים, אלא מבטאים את התפיסה התרבותית המתרגמת שוני ביולוגי לערכים הקובעים את המעמד החברתי של המינים בחברה. כך, התפיסה או הציפיות המגדריות מעצבות את תהליכי החיברות של נשים וגברים, מסייעות להתפתחות זהותם המגדרית, ומקבעות דפוסים היררכיים המקנים לרוב עליונות לגברים בחברה.

או במילים אחרות, החברה משתמשת ב"מגדר" כדי לדכא נשים.

באמת שאין לי פנאי עכשיו להסביר למה התפיסה הזו מוטעית והרסנית. אבל מספיק לקרוא חיבורים של אנשים שאשכרה התעסקו בפן הביולוגי של מוח האדם (לדוגמה ספריו של סטיבן פינקר "כיצד פועל המוח" ו"הלוח החלק" או ספריה של לואן בריזנדיין "המוח הנשי" ו"המוח הגברי") כדי להבין עד כמה הניסיון ליצור בידול בין הביולוגיה לבין החברה בהקשר הזה הוא אבסורדי. יש אכן הבדלים שהם חברתיים גרידא – גם גברים לבשו בעבר שמלות כידוע – אבל הם לא העיקריים בכל הנוגע לאופי ולרצונות ולדרכי ההתנהלות השונים של גברים ונשים. הסיבה לכך היא כנראה אבולוציונית – נשים, שיש להן ביציות ושנכנסות להריון המשפיע עליהן מאוד לאורך זמן, חייבות היו לפתח חיווט מוחי שונה מאשר גברים, שליחסי מין מבחינתם אין משמעות כה דרמטית; ויש לכך השלכות מרחיקות לכת גם על אופי כללי ועוד. והמצאת הגלולה לא שינתה את המוח הנשי, כשם שהמצאת המכונית לא שינתה את הפיזיולוגיה האנושית.

בקיצור, "מגדר" זה חרטא. הדבר היפה הוא שמחוץ לחוגים מסוימים, אנשים כבר התחילו להשתמש ב"מגדר" כחלופה שוות ערך ל"מין", ולמעשה אם תשאלו אנשים ברחוב מה ההבדל בין מגדר למין הם לא ידעו לענות לכם, כך שהשיחדש כאן נחל כישלון, כדרכו וכפי שמודגש בהמשך הפוסט.

אוקיי, בואו נמשיך:

מה הקשר בין סיס לחתול?

2. מינים יש רק שניים. זכר ונקבה. בלי "סיס" ובלי "טרנס". את זה תשאירו לרשימת הרכיבים במוצרי המזון.

כן, אני יודע שיש אנדרוגינוסים. לא רציתי לסבך את זה יותר מדי. אבל זה לא משנה הרבה: עדיין יש רק שני מינים, פלוס כמה מקרי ביניים יוצאי דופן ונדירים שיש לדון כיצד להתייחס אליהם בכל מקרה ומקרה. ככה נהגו תמיד, ביהדות ומחוצה לה. יש משניות שלמות שעוסקות בשאלת האנדרוגינוס (זה שיש לו שני אברי מין) והטומטום (זה שאין ידוע מה מינו). ועדיין, "זכר ונקבה בראם". אלה הקטגוריות העיקריות.

לגבי ה"סיס" וה"טרנס": "סיסג'נדר", למי שלא מעודכן בעגה החדשה, הוא מה שהיו קוראים פעם אדם נורמלי: זה שנולד זכר וקורא לעצמו זכר, או ההפך. מדהים שצריך לתת לזה קטגוריה, הא? טרנסג'נדר הוא מי שנולד זכר והחליט להפוך את עצמו לנקבה (או להכריז על עצמו כנקבה) או להפך. האם זה מין? לא, זה לא מין. זה קשור לנושא ה"מגדר" דלעיל ומה שהיה לי לומר עליו כבר אמרתי עליו. וכאן אנחנו עוברים לסעיף הבא:

3. מינו של כל אדם נקבע ברחם. העובדה שהוא "מרגיש כמו אישה" מעניינת את סבתא שלו, לא אותי. גם אם הוא הזריק לעצמו הורמונים או הדביק אבר כזה או אחר, זה לא משנה. כלב שמוסיפים לו שפם של חתול לא הופך לחתול.

היו כאלה שטענו שזה סעיף פוגעני. ומה אם אדם באמת מרגיש כמו אישה? למה לדבר אליו ככה? נו, אני לא מדבר אליו אישית. אני מדבר בציבור. ואני חושב שצריך להפריד היטב בין תחושתו האישית של מישהו לבין כיצד אנחנו מתייחסים אליו. לא אתייחס למישהו כאל יהודי רק כי הוא "מרגיש כמו יהודי", ולא אתייחס למישהו כאל ראש ממשלה רק כי הוא "מרגיש ראש ממשלה", אף על פי ששתי הפונקציות האלה הן חברתיות לגמרי.

למעשה היה משהו די מדהים בתגובות לפוסט. תגובות מנאצות רבות באו משום שפגעתי, לכאורה, בטרנסים. ואילו הטרנס היחיד שראיתי שהגיב אצלי בפוסט, אמר שהוא דווקא לא נפגע והגיב עניינית. אולי אם תפסיקו להיות מגוננים כל כך תגלו שטרנסים הם לא ילדים קטנים שצריכים את ההגנות הבלתי פוסקות שלכם.

"הגנה" אחרת שייתכן שיהיו טרנסים שהיו מעדיפים לוותר עליה, הייתה אזכור ה"דיספוריה המגדרית", הפרעה נפשית (עדיין נמצאת ב-DSM, גם בגרסה הסופר-מודרנית) הגורמת לאדם לחוש חוסר התאמה בין מינו המולד לבין המין (או "המגדר") שהוא חש שייך אליו. או במילים אחרות הם אומרים, כהגנה על הטרנסים, שטרנסים הם חולי נפש(!). תודה באמת.

כאן כדאי להיזכר בסיפורו הקלאסי של ר' נחמן מברסלב על בן המלך שחשב שהוא תרנגול הודו (או "הינדיק"), וישב ערום מתחת לשולחן ולא הסכים לצאת. יועצו החכם של המלך, אתן לכם ספוילר, הצליח לטפל בו על ידי כך שגם הוא ישב לידו מתחת לשולחן ואמר שגם הוא הינדיק. אחרי כמה זמן אמר לו שגם הינדיק יכול להיות לבוש ועדיין להישאר הינדיק. ואז שכנע אותו שגם הינדיק יכול לשבת ליד השולחן ועדיין להישאר הינדיק. ושהינדיק יכול להשתמש בסכין ובמזלג ועדיין להישאר הינדיק. וכן הלאה עד שריפא אותו לגמרי.

בהקשר הנוכחי, זכר שמרגיש שהוא נקבה (או ההפך) משול לאדם שבטוח שהוא הינדיק. דברים כאלה קורים לפעמים. יש לי חבר דפק ת'ראש בהודו וכו'. מה עושים? כאן צריך לחלק בין ההתייחסות האישית שלנו אליו לבין ההגדרות הכלליות. אישית, מול האדם, ייתכן שנכון יהיה להתייחס אליו כפי שהוא מגדיר את עצמו, כדי לעזור לבריאותו הנפשית. אם ניקח את המשל רחוק יותר אפשר יהיה גם לשכנע אותו שאישה יכולה עדיין להתלבש כמו גבר ועדיין להיות אישה וכן הלאה. ובכל מקרה אי אפשר לגזור מכאן שבמסמכים הרשמיים נתייחס אליו כאל תרנגול הודו, או שאם מישהו ירצה ארוחה טעימה לחג ההודיה הוא יוכל לשחוט אותו. בסופו של דבר מדובר כאן בבן אדם, לא בהינדיק.

תשאלו, מה זה משנה? זה מאוד משנה. גם מבחינה עקרונית, לאמת יש משמעות מעבר לרגשות של האדם; וגם מבחינת הפרקטיקה, יש מגוון של השלכות לשאלה אם אנחנו מתייחסים לאדם כזכר או כנקבה, שאינן קשורות רק להרגשתו האישית אלא להתנגשות בין הרגשתו האישית להרגשותיהם של אנשים אחרים. דוגמת השירותים, שעלתה לכותרות בשנה האחרונה, היא קלאסית: אם אישה מרגישה לא בנוח שגבר – מי שהיא תופסת כגבר – נמצא אצלה בשירותים או במלתחה, תחושתה לגיטימית בדיוק כמו תחושתו של אותו זכר המרגיש שהוא אישה. כיצד מתייחסים לקונפליקט כזה זו שאלה אחרת, אבל צריך להבין שאי אפשר לדבר רק על הרגשות של הטרנס. דוגמה אחרת היא תחרויות ספורט: באופן מסורתי מחלקים את תחרויות הספורט בין גברים לנשים, כדי לתת גם לנשים סיכוי לנצח בתחרויות שלו גברים היו מתחרים בהם לא היה להן סיכוי. כאשר גבר מתחרה באותה תחרות, בטענה שהוא בעצם אישה לפי תחושתו, אי אפשר להתחשב רק בו ולא להתחשב בכלל המתחרות האחרות, החשות מופלות לרעה ושהן צריכות שוב להתמודד עם אנשים שהם גברים מבחינה פיזיולוגית. [הערת שוליים: עשיתי כאן כמה פישוטים בכל הנוגע לטראנס ולסוגים השונים שלהם. גם אם נכנסים לדקויות, הטענה בעינה עומדת.]

וגם בלי שום קשר, צריך להבין שתחושות אישיות אינן יכולות להיות הקלף המנצח בכל הנוגע להגדרות. זכותו של כל אדם להגדיר את עצמו איך שהוא רוצה וחושב, אבל באותה מידה זכותי להגדיר כל אדם אחר איך שאני רוצה וחושב. אפשר לטעון שבמקרה כזה או אחר התחושה האישית היא החשובה – אבל אי אפשר, ואסור, להשתיק כל דעה אחרת כבלתי לגיטימית.

אגב, אחת הטענות הבאמת-מדהימות הייתה שהבעת דעות כאלה גורמת לטראנסים להתאבד ולכן אסור להביע אותן. מי שלא מבין עד כמה קיצונית ואבסורדית הטענה הזו, מוזמן לשקול את הנתון הבא: אחוז גבוה של העוזבים את הדת מתאבדים. המסקנה שאפשר להסיק מכאן הוא שיש למזער את עזיבת הדת, ושכל מי שגורם, ולו בעקיפין, לעזיבת הדת – כגון על ידי הבעת דעה אתאיסטית – הרי הוא שופך דמים. אבסורדי? ברור שאבסורדי. אבל זה בדיוק אותו רציונל של הטוענים שאסור להביע דעות מסוימות כי הומואים או טראנסים עלולים להיפגע ולהתאבד.

אה, ואם הדעה הזו כל כך פוגענית ועלולה להביא לשפיכות דמים, מדוע אתם משתפים אותה ומגנים אותה? אינכם חוששים שמישהו יקרא את הפוסט וייפגע ממנו? יש לי תחושה שזה לא ממש עומד בראש מעייניכם. העיקר הוא להוקיע את הכופר, וכל השאר פרטים לא מעניינים.

נמשיך:

טרנספוביה, הומופוביה, פובובופביה ושאר נאצות

4. אתם בטח עומדים לומר שמה שאמרתי עכשיו הוא "טרנספובי". ובכן, המילה הזו מבוטלת. אין כזה דבר, מכאן ואילך. אתם רוצים לחלוק על אדם? תחלקו. רוצים להתייחס אחרת למציאות? סבבה. אבל תפסיקו לנסות להסתתר מאחורי כינויי גנאי חסרי טעם.

במקור, כך אומרות השמועות, ל"טרנספוביה" הייתה משמעות פרוזאית למדי: אנשים שהתנהלות אל מול טרנסג'נדר גורמת להם לתחושת רתיעה. לכאורה הייתם צריכים לקבל אותם ולהכיל אותם בדיוק כמו שאתם מכילים אנשים שחשים שהם במין הלא נכון – סוף סוף זוהי תחושתם האישית, מה אתם רוצים מהם? – אבל מילא. כיום, השימוש במילה הזו כבר מזמן חרג ממשמעותו המקורית והפך להיות פוליטי לגמרי: "טרנספוב", כמו "הומופוב" (ראו להלן) הפך להיות כינויו של "מי שלא חושב כמוני בכל הנוגע לטרנסג'נדרים". וכמו כל כינוי גנאי ("פשיסט", "קלריקל", "גזען" וכן הלאה) הוא משמש אך ורק להשתקת השיח ולדה-לגיטמציה של המתנגדים, ולכן הוא כינוי פסול. וזה מתקשר לכל מה שאמרתי לעיל לגבי הבעיות הכרוכות בהשתקת אנשים.

5. גם המילה "הומופוביה" מבוטלת בזאת. נסו "מישהו שלא מסכים איתי באשר ללגיטימציה הציבורית של זוגיות בין בני אותו מין". ייקח כמה זמן, אבל אתם תתרגלו.

גם במקרה הזה, המילה "הומופוביה" מזמן חרגה מן השיח הקליני והפכה לכינוי גנאי בעלמא. ולפיכך: כינוי מיותר ומסוכן.

נמשיך:

6. כמו כן מכאן ואילך מי שסבור שמשפחה כוללת גבר ואישה הוא הנורמטיבי. כן זה מוזר, אני יודע. אבל אלו הכללים מעתה.

כן, יש גם משפחות עם הורה אחד, לדוגמה. זה לא הופך אותן לנורמטיביות, דהיינו לדרך המלך. בדרך כלל גם אישה המגדלת את ילדיה לבדה לא רואה בחייה אידיאל. היא לא אשמה שבעלה מת או שהחיים איתו היו גרועים כל כך עד שהם נאלצו להתגרש. מה לגבי זוגיות של גבר וגבר? גם כאן מדובר בחידוש של ממש. אפילו ביוון העתיקה, הידועה ביחסה הסובלני למשכב זכור, משפחות היו משפחות של גבר ואישה. גם אנשים שהיה להם "נער שעשועים" התחתנו עם אישה. מקרים של משהו שאפשר להתייחס אליו כאל זוגיות-חד-מינית-מוכרת היו קיימים, אך שוליים.

ההעתקה של מוסד הנישואין לחברה ההומוסקסואלית נראית מגוחכת במיוחד לאור האופי השונה של זוגיות שבה יש רק שני גברים או רק שתי נשים, בהתחשב בעובדה שהזוגיות של גבר ואישה נובעת מסיבות ביולוגיות עמוקות ושורשיות, המשפיעות גם על חיווט המוח של גברים ונשים (חזרו לסעיף 1 לעניין זה). למעשה עצם ההתעקשות על זוג דווקא תמוהה במיוחד: למה דווקא זוג? מה עם שלישייה או רביעייה? אם מדובר על רצונם של הצדדים בלבד, ההתנגדות לפוליגמיה ממוסדת אינה מובנת כלל.

כמובן, זכותו של כל אדם לחשוב מה שהוא רוצה, וזכותו גם להיעצר רק בהכרה בזוגיות חד-מינית ולא בשלישייה, תהא סיבתו אשר תהא. אבל זה לא הופך אותו לטוב יותר מאדם שנעצר לפני כן, בהכרה דווקא בזוגיות של גבר ואישה ולא בזו של גבר וגבר. בשני המקרים אפשר לטעון שמדובר בשרירותיות (למעשה, במקרה השני יש פחות שרירותיות), ובשני המקרים יהיו אנשים שיטענו שהם מופלים. ובכן, ככה זה בחיים, אתם יודעים. אי אפשר לְרַצות את כולם.

כן, אפליה מתקנת זה רע

7. כל אפליה מתקנת מבוטלת מכאן ואילך. רוצים להצליח במשהו? תתאמצו. ותפסיקו להתבכיין על משהו שקרה לדעתכם לפני מאתיים שנה ושהופך אתכם לתינוקות מגודלים.

הסעיף הזה נוסח אמנם בבוטות משהו, אבל הבסיס שלו מוצק: טיעון ה"אפליה המתקנת" נובע מהראייה המאגית את החברה כיישות אמיתית, כזו ש"הפלתה" פעם "מיעוט" מסוים ולכן היא צריכה לתקן את המעוות. אבל כל הרעיון פסול מעיקרו: החברה אינה דבר קיים. אין זה אלא אוסף של פרטים שאנחנו קוראים לו לשם הנוחות בשם אחד. גם "מיעוט" אינו דבר ממשי – גם כאן אין מדובר אלא באוסף של פרטים, החולקים אולי תרבות משותפת או מאפיין גופני משותף.

למה זה חשוב? משום שאילו באמת החברה הייתה גוף אחד והמיעוט היה כמו אדם אחד, האפליה המתקנת הייתה יכולה להיות הגיונית: אם עקפתי מישהו בתור, לדוגמה, אני צריך לתקן את העוול ולתת לו לעקוף אותי בחזרה. אבל בפועל, כיוון שהחברה אינה יצור אחד, האפליה המתקנת יוצרת עוול, וכשמה כן היא: אפליה. אם לדוגמה איתרע מזלו של מישהו והוא גבר לבן, הוא יופלה לרעה במגוון תחומים ומקומות, רק משום מה שתופסים כחטאי אבותיו. זו ראייה קיבוצית קולקטיביסטית המתאימה לפשיסטים, אבל כשהיא פוגעת באנשים פרטיים אין לה הצדקה.

אבל זה רק עניין קטן. כאשר מסתכלים על האפליה המתקנת בפועל ועל השלכותיה מגלים שהיא פשוט לא עוזרת, והיא אף מזיקה, למי שהיא באה לכאורה לטובתו. תומס סואל כתב על זה באריכות ולכן אני יכול לקצר: ראשית, גם קבוצות שהופלו ונרדפו יכלו להגיע להישגים מרהיבים בלי שום עזרה מבחוץ (ע"ע היהודים והאסיאתים בארה"ב); לעומת זאת, קבוצות שנחקקו לטובתן חוקי אפליה מתקנת נשארו לדשדש במקומן ואף לסגת (ע"ע השחורים בארה"ב או יוצאי אתיופיה בארץ). יש לכך מגוון סיבות: כאשר מפלים אותך לטובה, אתה לא מתאמץ; כשאתה לא מתאמץ, אתה נשאר במקום. בנוסף, האפליה המתקנת באה רק לטובת פלח מסוים, זה שבדרך כלל היה מצטיין גם ככה (כגון אקדמאים), וכך היא דופקת עוד יותר את האנשים שלימודים אקדמיים והיי טק אינם בראש מעייניהם או ביכולותיהם. ועוד, האפליה המתקנת יוצרת יחס של זלזול כלפי ה"מופלה לטובה" (אנשים חשים שהוא הצליח לא בזכות עצמו אלא בזכות האפליה) וכך השסע הבין-עדתי רק מחריף. ואפשר להמשיך עוד ועוד, אבל גם ככה אני מאריך יותר מדי.

הלאה:

כן, תקינות פוליטית זה רע. וזה לא קשור לנימוס

8. המאמץ האינסופי להחליף מונחים במונחים "לא פוגעניים" (להלן PC) יופסק. אתם ילדים גדולים והגיע הזמן שתתמודדו עם המציאות ולא תילחמו במילים כל הזמן.

הערה נפוצה הייתה שהסעיף הזה סותר את הסעיפים הקודמים, כי הם דיברו על שינוי השפה ואילו הסעיף הזה אומר שאין צורך להילחם במילים כל הזמן.

נכון ולא נכון. כבר אמרתי בסעיף 1, שהמצאת המילה "מגדר" לא באמת שינתה משהו, כי אנשים משתמשים במילה הזו במשמעות של "מין" ובכך הורידו לטמיון את התקוות שתלו באותה מילה. אבל לעצם העניין, אם תסתכלו תראו שהסעיף הזה לא רק שאינו סותר את הקודמים אלא שהוא ממשיך בדיוק את הקו שלהם: PC נועד ליצור מיסוך מן המציאות. מיסוך זמני אמנם, כמו כל יופמיזם, אבל מיסוך. זאת באותה מידה שהמונחים "מגדר", "טרנספוביה", "הומופוביה" נועדו ליצור מיסוך וניתוק מן המציאות. האמירה שלי כאן היא שיש צורך להפסיק את המיסוך הזה. צריך להסתכל למציאות בלבן של העיניים, כמו שאומרים, ולא לברוח ממנה כל הזמן.

כשאני נלחם במונחים, אני נלחם במיסוך. אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן, אבל בהחלט אפשר לעבוד על חלקם חלק מהזמן, וזה מה שעושה השפה החדשה: היא מערפלת, היא מטשטשת, היא מעוותת את השיח, והיא לא מאפשרת דיון אמיתי ושקול. לכן יש צורך להפסיק איתה, ויפה שעה אחת קודם.

כשכל שנתיים מחליפים מונח אחד במונח אחר כי הקודם היה "פוגעני", ואז גם החדש הופך לפוגעני ומחליפים אותו באחר, זה כבר נהיה מגוחך. התופעה הזו, המכונה euphemism treadmill, אינה חדשה, ועצם השימוש בכינויים כדי להימנע מדברים "מגונים" גם היא עתיקה; אבל השפה הפרוגרסיבית משתמשת בה באופן נרחב ושונה. המילה המשמעותית כאן היא politically correct. הפוליטיקה השתלטה על השיח – ובפרט, פוליטיקת הזהויות. וזה דבר רע מאוד; למעשה, מדובר בשימור הגזענות בדרכים אחרות. את הדבר הזה, את עירפול השיח ומשטורו, יש להפסיק.

9. PC אינו שווה לנימוס. אפשר להיות מנומס גם בלי להימנע מלספר את שלגייה ושבעת הגמדים כי זה פוגע במאותגרים מבחינת גובה.

אם למישהו ההבדל בין PC לנימוס לא היה ברור, אני מזמין אותו לתגובות על הפוסט שלי, המלאות בנאצות וקללות לרוב, אבל כולן מגנות על ה-PC. נימוס הוא דיבור המתחשב בזולת ורואה אותו כבן אדם; PC הוא משטור שיח המתחשב בפוליטיקת הזהויות, ואינו רואה פרטים אלא קבוצות בלבד.

אפשר להפסיק לעצום עיניים

10. מעתה גם אין מתעלמים מאלמנטים של גזע ואתניות תוך פסאדה כאילו כל אזרחי המדינה הם גוש הומוגני אחד. כן, יש ערבים בעולם, לא רק "צעירים" או "פלסטינים".

כאשר עורך מחקר עושה השווה בין "אמריקאים" ל"ישראלים" משום שהבדל בין תרבויות הוא חשוב למחקר, אבל אינו עורך שום בידול בין הישראלים בין תרבויות שונות, משום שזה לא PC לדבר על כך שאזרחים שונים של אותה מדינה יכולים להיות בעלי תרבות אחרת, אתה מבין שמשהו כאן מאוד מקולקל. כאשר מותר לומר שמדובר בערבים רק כאשר הם הקרבנות אבל לעולם לא כאשר הם התוקפים, מתברר שה-PC פוגע באמת עצמה.

זו אינה המצאה חדשה. גם במלחמת העולם השנייה הידיעות ממחנות המוות ששיחררו הסובייטים לא נפוצו משום שסטאלין הורה שאסור להתייחס לאלמנטים של גזע ומוצא ולכן אי אפשר לדבר על השמדת יהודים אלא באופן כללי על הריגת בני אדם. העובדה שהנאצים הרגו דווקא יהודים לא הייתה מעניינת, כנראה.

גם כאן אולי תגידו שהסעיף הזה סותר את סעיף 7, שבו יצאתי נגד ההתמקדות בקבוצות על חשבון האינדיווידואלים. ובכן, זה לא סותר. יש אינדיווידואלים אבל יש גם קבוצות, כלומר תרבות משותפת או רקע משותף, ואמנם אין להפלות מישהו רק כי הוא שייך לקבוצה מסוימת אבל זה לא אומר שצריך להתעלם מן התרבות או מן הרקע כאשר הם רלוונטיים.

השיח הפרוגרסיבי עושה לפיכך בדיוק את ההפך: מצד אחד הוא מתעלם לכאורה מכל ההבדלים בין קבוצות – "כולנו בני אדם" – אך מצד שני מעלה על ראש שמחתו את פוליטיקת הזהויות כאשר מדובר במי שהוא תופס כ"חלשים". וכך, שחור המאמין בעליונות הגזע השחור הוא סבבה; לבן המאמין בעליונות הגזע הלבן הוא גזען נקלה. מי שמצייץ בטוויטר שהוא שונא את כל הלבנים שבחרו את טראמפ הוא אחלה; מי שיצייץ ציוץ דומה על כך שהוא שונה את כל השחורים, חשבונו יימחק. בכל הנוגע ליהודים ומערביים, שרים השמאלנים "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם", ודנים בחדווה בהמצאת העם היהודי ובפיקציה הנקראת לאומיות; אך כשזה מגיע לערבים לפתע מדברים על "שתי מדינות לשני עמים".

11. נעלבתם מהפוסט? שיתפתם אותו בעלבון קדוש? צקצקתם לעצמכם על הגזען המיזוגן הטרנספוב האיום הזה? ברכות, עכשיו אתם יודעים למה הפסדתם. כי לאף אחד חוץ מחבריכם לבועה לא מעניינות הרגשות שלכם.

12. תתבגרו. כבר אמרתי?

טוב, נראה לי שאין צורך להאריך מעבר למה שהארכתי כבר. הנאצות והקללות שגרר הפוסט שלי מעידות יותר מכול על הבעיה הקשה שנמצא בה "הצד השני". כי אם אתה לא מסוגל אפילו לשמוע דעה אחרת, ולהוט להפוך כל הבעת דעה ל"הסתה" – חבר, אתה בבעיה קשה.

"היא לא תשכח לשים לולב והדסים" – עיון היסטורי-הלכתי בפיוט מן המאה ה-כ'

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְיָ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:  וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:  וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַייָ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:  (ויקרא כג,לט-מב)

בפסוקים אלו מצווה המחוקק המקראי על לקיחת מגוון תוצרים מן הצומח, לכבוד איסוף תבואת הארץ, ולשמוח לפני האל שבעת ימים. נשאלת השאלה, מה על החוגגים לעשות עם אותם "פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"? סתם לקחת? לקחת ולהסתובב אתם? ומה הקשר בין לקיחת המינים לבין הציווי על הישיבה בסוכות?

מן המשנה במסכת סוכה ברור שמסורת חז"ל הייתה שהלקיחה היא פשוט נטילת המינים ביד, ולשמוח עמם במקדש ("לפני ה' אלהיכם"), או מחוצה לו, "בגבולין", "במדינה". כך למשל נאמר בפרק ג:

מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב – כשייכנס לביתו, ייטול על שולחנו. ואם לא נטל בשחרית ייטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש.

עם זאת, נראה ששרידים להבנה אחרת באשר לתפקידם של ארבעת המינים מבצבצים כבר בספר נחמיה (ח,יג-טו):

בַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:  וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:  וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.

שלושה מארבעת המינים – הדס, תמרים, עץ עבות – נזכרים כאן, בהקשר של עשיית סוכה!
ובאמת בעניין זה של עשיית סוכה מארבעת המינים נתגלעה מחלוקת בין רבי יהודה ל"חכמים", שחלקו עליו. כך אומר הספרא, מדרש ההלכה לספר ויקרא:

"ישבו  בסכות" – בסכות שלכל דבר. שר' יהודה אומר: הדין נותן שלא תהא סוכה אילא מארבע המינים. מה אם הלולב, שאינו נוהג בלילות כימים, אינו בא אילא מארבעת מינים, סוכה, שהיא נוהגת בלילות כימים, אינו דין שלא תהא אילא מארבעת מינים? אמרו לו לר' יהודה: כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, הא אם לא מצא מארבעת מינים ישב לו שלא בסוכה? והכתוב אומר: "ישבו  בסוכות" – בסכות שלכל דבר.

וכן עזרא אומר: "ואשר  ישמיעו  ויעבירו  קול  בכל  עריהם  [ו]בירושלם  לאמר  צאו  ההר  והביאו  עלי  זית  ועלי  עץ  שמן  ועלי  הדס  ועלי  תמרים  ועלי  עץ  עבות  לעשות  סכות  ככתוב". 

די ברור שההנמקה של "וכן עזרא אומר" (כאמור זה מספר נחמיה, אך חז"ל ראו בספרים עזרא-נחמיה ספר אחד) חלה על דברי רבי יהודה, שלא הביא לשיטתו רק את הקל וחומר, אלא גם את הראיה מספר עזרא-נחמיה.

ובאמת, בפרשנויות לא-רבניות של החוק המקראי, ההבנה שיש להכין את הסוכה דווקא מארבעת המינים, ושזו בעצם מצוות ארבעת המינים, רווחת, וכך נוהגים השומרונים והקראים.

האם נותר שריד לאותה תפיסה גם בספרות הרבנית? לכאורה, לא ולא. במשנה אין לכך זכר, וכבר בספרא דעתו של ר' יהודה מוצגת כדעת יחיד, דחויה. כך גם בתלמודים וכן בפוסקים מאוחרים יותר – איש לא סבר שיש לארבעת המינים תפקיד בבניית הסוכה.

והנה, בשרידי פיוט מן המאה ה-כ', של מחברת הקרובה לחוגי הרבנים דווקא, אנו מוצאים השתקפות של אותה תפיסה קדומה! כך נאמר בפיוט, המכונה על שם מילותיו הראשונות "שלומית בונה סוכה", ומיוחס לנעמי שמר, פייטנית נודעת באותה מאה (ההשלמות בסוגריים רבועים משוערות):

שלומית בונה סוכה
מוארת ו[ירוקה]
על כן היא ע[      ה]יום
ואין זו סתם סוכה
מוארת וירוקה –
שלומית בונה סוכת שלום

היא לא תשכח לשים
לולב והד[סים]
ענף של ערבה ירוק
[אתרוג? ??? ] עליו
וכל פירות הסתיו
[…]

השלמת ה"הד[סים]" בטוחה למדי עקב החרוז, אך השלמת האתרוג אינה אלא השערה בלבד, כדי להשלים את המין הרביעי, "פרי עץ הדר", הוא האתרוג לפרשנות הרבנית. עם זאת יש לזכור שאותו מין – אם זהו מין פרי ספציפי בכלל – לא נזכר כלל בספר נחמיה, ואפשר לפיכך להשלים במגוון דרכים אחרות. [תוספת בעת ההגהות: כעת נמצא פרגמנט נוסף של השיר שממנו עולה כנראה שיש להשלים "רימון בתוך עליו". אם אין זה שיבוש מעתיקים, אפשר שיש מכאן ללמוד גם על תפיסה מפתיעה, המקורבת גם היא לתפיסות הלכתיות חוץ-רבניות, באשר לזהות "פרי עץ הדר", שאינו כולל דווקא אתרוג אלא כל פרי מהודר]

הרי לנו בניית סוכה – מארבעת (או משלושת) המינים, וכשיטת רבי יהודה! שיטה זו, שנחשבה אבודה במשך מאות שנים, צצה לה לפתע פתאום במאה ה-כ', וראוי הדבר למחקר נוסף, מנין הגיעה, ועד כמה היו לה ביטויים בשטח.

לא מיותר לציין גם את הנושא המגדרי. בפיוט זה שלומית – אישה – בונה את הסוכה, היא ולא גבר. דבר זה הוא חריג במסורת ובפרקטיקה הרבנית, שבה גברים הם שבנו את הסוכה, ונתפסו גם כאלו המחויבים בה. והנה בתוספתא (סוכה א,א) נזכרת אישה נוספת שישבה בסוכה, ואותה מביא כראיה לא אחר מאשר רבי יהודה:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר. אמ' ר' יהודה: מעשה בסוכת הילני שהיתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה ולא אמר אחד מהן דבר! אמרו לו: מפני שהיא אשה, ואשה אין חייבת בסוכה. אמר להם: והלא שבעה בנים תלמידי חכמים <היו לה>, וכולן שרויין בתוכה!

רבי יהודה הביא ראיה מהילני שישבה בסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. אמנם התוספתא מצטטת את תשובתו לחכמים בכך שכוונתו לבניה תלמידי החכמים ולא לה, הפטורה מסוכה, אך לא כך עולה מניסוח דבריו הראשוני, שהתמקד דווקא באותה אישה צדקת. אפשר לפיכך שתשובתו של ר' יהודה לא הייתה אלא לשיטת חכמים, או שתשובה זו היא מעשה של עורך מאוחר, אך לר' יהודה עצמו אכן אישה בהחלט חייבת בסוכה, ויש להביא ראיה ממנה. [תוספת בעת ההגהות: בהערת שוליים יש להוסיף שאפשר שלא לחינם הוזכרה בפיוט שלומית, המזכירה לנו את המלכה האהובה שלומציון, בעוד שכאן נזכרת מלכה אהובה אחרת]

עולה מכאן שניתן להגדיר את פיוט "שלומית בונה סוכה" כפיוט "יהודאי" משני צדדים שונים, ויש בדברים כדי לפתוח פתח צר לעולמם של בני המאה ה-כ', שהספרות עליהם נותרה כמעט ללא עקבות לאחר העלאת כל דבריהם לרשת האינטרנט, שנמחקה לחלוטין בידי הווירוס המפורסם משנת 2043.

הלוא קציר חטים היום


גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם:
הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם,
אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר
וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה'
לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ.
וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה'
וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא
וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל.
וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל:
הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ
וְאַל נָמוּת!
כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה
לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם:
אַל תִּירָאוּ!
אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת,
אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה'
וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם: 
וְלֹא תָּסוּרוּ
כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ
אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ
כִּי תֹהוּ הֵמָּה.
כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל
כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם.
גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה'
מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם
וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה.
אַךְ יְראוּ אֶת ה'
וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם
כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם.
וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ.

(שמואל א' יב,טז-כה)

לכבוד הגשם שהגיע לנו בימי קציר חטים, בחרתי לתת פירוש מודרני לפסוקים הידועים על המלכת המלך, שזימנה גשם שוטף ביום קיצי.

דברי הקדמה: אם יש משהו שאני לא אוהב, זה גיוס מקורות (תנ"ך, חז"ל, ראשונים ואחרונים) לטובת השקפה כלכלית (או אחרת) כלשהי. הרי בדרך כלל האדם הגיע למסקנות שלו מכוח סברה עצמית, או רוחות המנשבות בעולם, ולא מתוך העיון במקורות. ממילא, מה שאוהבים לעשות זה ללקט את המקורות שמתאימים לשיטה הרלוונטית, ולהתעלם מהשאר (באלגנטיות או בחוסר אלגנטיות). יכול סוציאליסט נלהב לנופף בדגל השמיטה והיובל, לדוגמה, ולהתעלם מהפרוזבול, שבא מהשקפת עולם ריאליסטית של "ראה שנמנעו העם מלהלוות זה לזה", דהיינו: האידיאליזם של התורה נתקל בקשיים ממשיים בבואו להתממש בעולם הזה. לחלופין יכול אדם לטעון בחום שהתורה נוטה לקפיטליזם, בלי לנסות להתמודד עם טענות כמו השמיטה והיובל דלעיל, ועוד כהנה.
האמת היא כמובן שגם קפיטליזם וגם סוציאליזם הם רעיונות מודרניים, ולהדביק אותן על "התורה" או "חז"ל" יהיה אנכרוניזם גס. אמנם ניתן לדלות מן התורה או מחז"ל כיוונים כלליים לגבי השקפה על טבע האדם, "גדורה" או "לא גדורה" כמונחיו של תומס סואל בספרו הקלסי "עימות בין השקפות",או לעיין בשאלת התערבות מגבוה במשק וכולי. אבל עדיין, בדרך כלל אנשים לא מנסים לבדוק מהן השקפות התורה או חז"ל לעצמן, אלא דולים פנינים במקורות שמתאימים לגישה האישית שלהם, או שהם לפחות מדמיינים שזה מתאים.

וזה בדיוק מה שאני עומד לעשות עכשיו. מדרש מודרני חסר אחריות פילולוגית-היסטורית לחלוטין. אז הנה הזהרתי. ועכשיו לעניין.

שמואל, והקב"ה, לא ממש מרוצים מן העם ששואל לו מלך. שמואל מזהיר את העם מן המלך שיעשוק אותם, ה' אומר לו "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם". ולא ברור מה הסיפור. נעזוב את זה שמינוי מלך הוא מצוה מן התורה. מבחינה לוגית, לא ברור אין המלך מהווה איזשהו תחליף ל"ה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם". האם אנשים עובדים את המלך? האם הם מקריבים לו קרבנות? בסך הכול הם רצו מישהו שיצא לפניהם ויבוא לפניהם, לא איזה מלך-אל.

כאן אני בא למדרש הליברטריאני שלי: שמואל חושש שבני ישראל כל כך מתלהים מהנושא הזה של מלך – ובעצם, של מדינה – שהם ישמחו להטיל עליו את כל האחריות לכל הדברים. לא צריך צדקה וולונטרית – זה התפקיד של המלך. לא צריך אחריות דתית אישית – זה התפקיד של המדינה. אסור שיהיו ארגונים פרטיים – בשביל זה יש מדינה. בקיצור, שמואל מזהיר את בני ישראל מפני אטטיזם – אותה השקפה הרואה במדינה חזות הכול.

כנגד אותה השקפה מזדעק שמואל: אסור לראות במלך, או במדינה, תחליף למצוות הדת האישיות. אל לכם לבטל את ערך מצוות הצדקה מנימוקים של "זה תפקידה של המדינה". אם תראו במערכת המדינית חזות הכול, זו תהיה לכם במהרה הדרך לשעבוד:


וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֶל הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ.
וַיֹּאמֶר:
זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם
אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח
וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. 
וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים
וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ
וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.
וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת.
וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו.
וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו.
וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ.
צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר
וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. 
וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם
וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא.

(שמואל א' ח,י-יח)

מלך – או מדינה – אינם בהכרח דבר רע. אבל הם גורם שמפתה מאוד לראות אותו כחזות הכול, כתחליף-דת. וזו, על רגל אחת, הסכנה הגדולה ששמואל (טוב נו: אני, ששם דברים בפי שמואל) מתריע בפניה.

מאי "מהדרין"?

לכבוד ימי החנוכה – עיון לשוני קטן במילה "מהדרין", הנזכרת בתלמוד בדיני חנוכה.

[מילת אזהרה: אין זה מאמר מדעי אלא פוסט שנכתב ביום אחד בלבד, ואקווה שיספיק לשמונה ימים, אך לא בהכרח ליותר מכך. אשמח אם יעירו לי על כשלים בעיון דלהלן.]

התלמוד הבבלי (שבת כא ע"ב) מביא מקור תנאי (לכאורה) העוסק בדיני נר חנוכה:

תנו רבנן:
מצות חנוכה – נר איש וביתו.
והמהדרין – נר לכל אחד ואחד.
והמהדרין מן המהדרין –
בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך;
ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

מהו "מהדרין"? פירשו המפרשים (רבנו חננאל, הערוך, בן יהודה): מהדרין משורש הד"ר העברי, דהיינו מוסיפים בהדר המצוה.

לעומת זאת, בשלושה מאמרים שכתב פרופ' ש"י פרידמן,* הוא טוען כי מהדרין כאן הוא משורש הד"ר הארמי, המקבל לחז"ר העברי, וממילא הכוונה היא "המחזרין אחר המצוות". מתוך כך הוא מבקש לטעון כי הברייתא הזו – בבלית היא, לפחות בניסוחה הנוכחי.**

לא אכנס לטיעוניו בפרוטרוט, אלא רק אומר שהוא טוען שפועל "הדר" בפיעל אינו נמצא בלשון התנאים אלא בשימושים כגון "לקסמה דרשנית המתפקדת בהקשר של מצוות 'והדרת' ויישומה'", או במשמעות של שיבוח וכיוצא בזה. לעומת זאת נמצא "הידור מצוה" במקום אחד שבו התלמוד 'מתקן' את דברי ר' זירא (בבא קמא ט ע"א-ע"ב). כשמובאת מימרא של ר' זירא "במצוה עד שליש", מסביר התלמוד את כוונת דבריו: "בהידור מצוה עד שליש במצוה".

כאמור, לדעתו של פרידמן, מקור המילה הוא בשורש הארמי הד"ר (חז"ר), והוא תומך את יתדותיו במקורות כגון: "אמר אביי, מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי" (שבת כג ע"א), או בעברית: "אמר רב יהודה אמר רב אין מחזירין אחר האור כדרך שמחזירין על המצות. אמר ר' זירא מריש הוה מהדרנא, כיון דשמעית להא… מיכן ואילך לא מהדרנא" (ברכות נג ע"ב), וכו'. וכן בפירוש רש"י: "והמהדרין – אחר המצוות". ברור ש"להדר אחר" מרמז לחיזור אחר, אחרת היה זה "מהדרין את". [וכן פירש בדעת רש"י מו"ר הרב שמואל טל בשיעוריו.]

אך במחילה מכבוד תורתם, נראה לי שפירוש זה אינו עומד בפני הביקורת. הראיה מ"מחזירין" שוברה בצדה – עינינו הרואות שבארמית משתמשים בפועל הד"ר, אך בעברית משתמשים במקבילתו העברית, חז"ר! לא ניתנה לנו בדל ראיה שבעברית משתמשים בשורש הארמי, ואתה גם תמה, מה צורך יש בו, לאחר שקיים שורש חז"ר העברי, ומשתמשים בו. בנוסף, דברי רש"י הם עצמם ראיה לפרכתם: רש"י (כמצוטט) נקט "מהדרין אחר המצוות", אך התלמוד אומר "הידור מצוה", ללא "אחר". והרי בדיוק מהמילה "אחר" או מחסרונה (מושא ישיר או מושא עקיף) רצינו ללמוד האם מדובר בהידור או בחיזור.

יתרה מזו, "לחזר אחר האור" משמעו ללכת ולחפש אוּר כדי שיהיה להבדלה, והמחלוקת האמורה היא האם יש צורך ללכת ולחפש אש כזאת או שרק אם יש, מברכים, ואם אין – אין. אין לכך שום קשר לדקדוק וסלסול במצוה, כמו במקרה של המהדרין מן המהדרין.

ובאמת, גם רש"י לא אמר כדבר הזה. עיון בדפוס שונצינו מגלה כי במקור דברי רש"י נאמר רק "והמהדרין המצוה", ולא "אחר המצות".

וברור שרש"י השתמש בדברי הגמרא בברכות כדי להסביר את הגמרא בשבת, ולא הכניס לכאן שום פרשנות מחודשת כאילו מדובר כאן במקבילה הארמית לשורש חז"ר.

ומה לגבי קושיותיו של פרידמן? אינני רואה אותן חזקות כל כך. הרי "הדר" במשמעות של פאר קיים רבות בלשון התנאים, וממילא אין זה רחוק שיהיה גם "הידור" במשמעות של פיאור, נוי, ולבסוף גם דקדוק ביופי המצוה.

ברי, שזו אכן לשון מיוחדת, המופיעה רק בברייתא הזו ובדברי (כנראה) סתם התלמוד שהושמו בפי ר' זירא; אך מכל מקום יש להודות בפה מלא שהפרשנות של הד"ר מלשון חז"ר נראית דחוקה ורחוקה, וכאמור אין לה סמך גם בדברי רש"י. ממילא אין להוכיח מהלשון הזו דווקא שלפנינו ברייתא בבלית, אף כי הדבר אפשרי מצד עצמו.***

ייתכן ש"החוליה החסרה" לעניין לשון זו נמצאת בדיני ארבעת המינים. בבבלי סוכה (לה ע"א) עסקו חז"ל במשמעות של "פרי עץ הדר" ונתנו לכך פירושים שונים, שדווקא אינם קשורים להדר וליופי. אך בהמשך (לו ע"א) מפרש אביי את דברי רבי עקיבא, הפוסל אתרוג בוסר, בכך ש"בעינן הדר וליכא" [=אנו צריכים "הדר" ואין כאן]; דהיינו, אתרוג בוסר אינו מהודר כמו שהתורה מבקשת (ועיין שם כט ע"ב, שהדברים הועברו גם ללולב). אם כן מצאנו כאן כבר משמעות של הדר במובן של התנאות במצוה. ובאמת מעניין שבמדרש התנאים העוסק בנוי מצוה, המצוות הראשונות הן מצוות חג הסוכות: "אלא אנוה לו במצות, אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפילה נאה" (מכילתא שירה, מצוטטת אצל פרידמן במאמרו ב"לשוננו"). ואפשר שלשון "פרי עץ הדר" נדרש כך כבר בתקופה קדומה, במובן של נוי מצוה, ומשם נפוץ הדבר לשאר המצוות. מכל מקום ייתכן שעצם הניתוח הלשוני הנ"ל, גם בלי היזקקות לטיעון בדבר לשון ארמית בברייתא, כשלעצמו מהווה טיעון לאיחור לשונה.****

ועוד אוסיף שהמעבר מ"הדר" בסוכות ל"הדר" בחנוכה משתלב יפה עם הקשר הידוע בין החגים, ששניהם נמשכים שמונה ימים, כאשר כבר בספר מקבים מוזכר החג כמין תשלום-סוכות, שחגגו בכפות תמרים סביב המזבח. והרי הקשר הזה בין סוכות לחנוכה מפורש גם בסוגייתנו, מיד לאחר הבאת הברייתא המצוטטת בתחילת עיוננו:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
שני זקנים היו בצידן,
אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל
זה נותן טעם לדבריו – כנגד פָּרֵי החג (=חג הסוכות! כאשר בכל יום של החג מקריבים מספר פוחת והולך של פרים)
וזה נותן טעם לדבריו – דמעלין בקדש ואין מורידין.

מכל מקום לפי דרכנו למדנו, שהפירוש הרגיל ל"מהדרין", מלשון הדר בעברית, הוא כנראה הנכון, ואין לפירוש מלשון הדר בארמית בסיס של ממש, ואף ברש"י בשיבוש המדפיסים יסודו. עם זאת אין בדבר כדי לסתור טענות לגבי איחורה של הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, אם כי מסיבות אחרות.

[תוספת: על הערתי בעניין נוסח דפוס ראשון של רש"י כתב לי פרופ' פרידמן:

"הלל, שלום רב

תודה על הערתך בענין פירוש רש"י דפוס ראשון, ושם: המהדרין המצוה. ברש"י שברי"ף: והמהדרין את המצוה, וכ"ה ממש בשני כתבי יד שנבדקו (פרמה 2087; ניו יורק 841); וכ"ה באור זרוע ובר"ן על הרי"ף. מכאן כל סיכוי שזהו הפירוש האותנטי של רש"י, ולא כלפנינו. אכן כשעלה על לבי הפירוש "מחזר אחר המצות" דקדקתי בפירוש רש"י שאף לשונו עולה לשיטה זו. ראוי לברר מי הוא המגיה שתיקן כן כנגד הגרסה הנ"ל, הבאה גם בדפוס ונציה. הד"ר במובן חז"ר מאפיין את הארמית הבבלית, ושימושו כאן מצטרף לסימנים נוספים שכאן הוספה בברייתא על ידי תנא בבלאה (השווה כזה "תגרי חרך", מונח על פי ארמית מזרחית-סורית בברייתא שבבבלי, ראה תוספתא עתיקתא, עמ' 427, הע' 30).

בברכת חג אורים שמח

שמא פרידמן"

ויש להוסיף על דבריו שכן הוא בכ"י וטיקן 127 (גמרא עם רש"י). אמנם ריבב"ן פירש "והמהדרין – מחזרין אחר המצות". (העירני על כך עדיאל ברויאר)]

—-

*ש"י פרידמן, "המהדרין מן המהדרין", לשוננו סז (תשס"ה) עמ' 153-160; הנ"ל, "שני ענייני חנוכה בסכוליון של מגילת תענית", ציון עא (תשס"ו), עמ' 5-40 [וכן במאמר קודם, "Uncovering Literary Dependancies in the Talmudic Corpus", The Synoptic Problem in Rabbinic Literature. Ed. by Shaye J.D. Cohen. Providence, RI: Brown University, 2000]

**השאלה מה-קדם-למה לא נהירה לי לגמרי. מהמאמר הראשון נראה שהוא יוצא מההנחה הספרותית (זו ברייתא בבלית ולכן סביר שלשונה יהיה מושפע מהארמית) ומגיע למסקנה הלשונית, ואילו מהמאמר השני והשלישי נראה שהכיוון הפוך – הוא מגיע מהניתוח הלשוני אל המסקנה הספרותית.

***במאמרו ב"ציון" מביא פרידמן גם טיעון תוכני לטובת איחור הברייתא – לא סביר שבית שמאי ובית הלל יחלקו רק במין דקדוק כזה, של המהדרין מן המהדרין, ולא בדין הבסיסי.וראה בפרוטרוט מאמרו של מ' בנוביץ, "הורדוס וחנוכה", ציון סח (תשס"ג), עמ' 24-30. ונראים הדברים באופן בסיסי, אף כי ניתן להעמיד מודלים שונים במקצת להתפתחות הברייתא ולגיבושה.

****אותו עניין אפשר אולי ללמוד ממטבע הלשון "המהדרין מן המהדרין". מטבע זו קשה, אם כי אפשר לפרשה כך: כשם שמצינו "דקה מן הדקה" (משנה יומא ד,ד), שמשמעותה "מכלל הדברים הדקים, יש לקחת את הדק ביותר", כך "מהדרין מן המהדרין" פירושו "מכלל האנשים המהדרין, יש לקחת את המהדרין ביותר". ועדיין, הלשון הזו, המשתמשת בפועל ולא בשם, כרגיל בלשון חכמים, אפשר שהיא עצמה רמז הברייתא כפי שהיא מנוסחת לפנינו.
[תוספת: העירוני ש"מהדרין *יותר* מן המהדרין מתאים יותר ללשון. ואמר לי פרופ' שלמה נאה שהמטבע "מהדרין מן המהדרין" (במובן של "יותר מן") מתאים למשמעות "הדר", אבל לא מתאים כלל למשמעות "חזר". מה זה "מחזרין יותר מן המחזרין"? (אך לענ"ד אפשר שהכוונה היא שהם מחזרים עוד יותר, וכיו"ב)]

גוליית שוב יושב בעזה

אז מי ניצח בסיבוב הנוכחי?

חמאס אומרים: אנחנו ניצחנו.
רוב הימין בישראל אומר: חמאס ניצח.
השמאל אומר: ביבי יצא למבצע שלא היה לו סיכוי לנצח בו. בקיצור, חמאס ניצח.
ממשלת ישראל אומרת: הושגו יעדי המבצע. בעצם, אפילו הם לא אומרים במפורש "ניצחנו".

כמובן, הוויכוח מי ניצח ומי הפסיד יכול להיות ויכוח סמנטי שטותי. אפשר לומר "ישראל ניצחה, אבל", ואפשר לומר "חמאס ניצח, אבל", ואפשר לומר "כולם ניצחו" או "כולם הפסידו".

ועדיין, הבה נצא מנקודת הנחה שישראל אכן לא ניצחה בעימות הזה. יותר נכון, הפסידה.
למה? כי חמאס השיג הישגים משמעותיים ביותר:
א. הוא הוכיח בפועל את יכולת שיגור הטילים שלו אל גוש דן, וגרם גם לאזעקות בירושלים.
ב. הוא הצליח לשבש את שגרת חייהם של מיליוני אנשים, רק ביצירת אזעקות.
ג. הוא נתן הדגמה קלה של היכולת שלו להפעיל מחדש את "טיגועי ההתבאדות", וכל זה ללא תגובה ישראלית משמעותית. למעשה, התגובה הישראלית על הפיגוע בתל-אביב הייתה הפסקת אש מוחצת.
ד. הוא קיבל מסמך ובו ישראל מכירה דה-פקטו בשלטונו ברצועה, ונותנת לו הישגים בדמות התחייבות להימנע מחיסולים ועוד כהנה.
ה. ישראל הוּכחה כמי שנרתעת מכניסה קרקעית. כלומר, ההרתעה חוזקה – אבל לכיוון השני.

ועדיין, יכול להיות שישראל הפסידה – אבל לא הייתה יכולה לנצח. במילים אחרות, חמאס חזק יותר ממדינת ישראל. למה? מכמה סיבות פשוטות וידועות:
1. ישראל מפחדת להרוג אזרחים (ציבורית, מוסרית, משפטית, בינלאומית – גם כשמבחינת החוק והשכל הדבר מותר, ראוי והכרחי) – הקטע של חמאס זה להרוג אזרחים.
2. ישראל מפחדת שחייליה ואזרחיה ייהרגו – חמאס דווקא נהנה מאזרחים מתים, ואתוס השאהידים עובד אצלו מצוין בכל הנוגע ללוחמים.
3. לישראל יש תסביך מפני כיבוש – חמאס ישמח לתחזק את התסביך הזה ככל האפשר.
4. ישראל משתוקקת לגיבוי בינלאומי, ועושה הכול כדי לא לבטל אותו – חמאס יכול לירות חופשי על אזרחים ועדיין תהיה בעדו קואליציה אוטומטית, לפחות של מדינות ערב.

כל זה מוביל למסקנה, שחמאס הוא הגוליית וישראל היא דוד. כן, כן. גם עצם העובדה שחמאס נראה בתקשורת הבינלאומית כ"דוד" מסכן, זה עצמו נדבך בהפיכתו לגוליית. אם כן, גוליית שוב יושב בעזה.*

אז מה? כמו שאומרים אחינו השמאלנים, אלו מגבלות הכוח? במובן מסוים, אכן כן. ועדיין, כמה הערות חשובות יש לומר לאור הדברים הללו:

א. חלק חשוב מהסינדול של ישראל הוא כאמור פנימי – חשש מתגובה ישראלית חזקה למקרה של הרג יותר מדי אזרחים מצדנו או מצדם. אם נפנים שאנחנו החלשים ושכדי לשרוד לעתים עלינו להרוג וגם לצאת למלחמה המסכנת את חיי חיילינו – ייתכן שלא נהיה חלשים כל כך. תשאלו: אתה משוגע? היית מוכן שחיילים ייהרגו? התשובה היא, שמי שאינו מוכן לקחת בחשבון את האופציה שחיילים ימותו, יספוג פגיעות הרבה יותר קשות בהמשך. בסוף אנו עלולים למצוא את עצמנו אל מול קואליציה ערבית עוינת מצפון, מדרום וממזרח, בגיבוי גרעיני של המעצמה האיראנית. במקרה כזה, תרחיש של הפסד אמיתי וטוטלי של ישראל במערכה כזו, עד כדי מחיקת ישראל ושואה שנייה הוא ריאלי לחלוטין. אנחנו צריכים להבין שאין שום חוק טבע שישראל תמיד תשרוד, או שעם ישראל תמיד ינצח. אם נטמיע את התודעה הזו, אולי נבין שנכון לעתים להקריב חלק מדעת הקהל בארץ ובחו"ל, פשוט כדי לשרוד.

ב. היה לנו מבצע צבאי מוצלח, דווקא לא מזמן, "חומת מגן". אם היינו מוכנים לחזור לעזה לטווח ארוך, לשלוט שם ולמגר את הטרור בעקשנות וביסודיות, ייתכן שדווקא היינו מנצחים. אבל זה מצריך הסכמה ציבורית בישראל, שיכול להיות שלא הייתה – וראו סעיף א'.

ג. משמעות פוליטית מיידית של הנ"ל היא שאסור בשום פנים ואופן לתת למפלגת ביברמן יותר להיות מפלגה גדולה מדי. ממשלה חזקה ויציבה מדי בדרך כלל חוששת יותר מדעת הקהל בהקשר של מבצעים צבאיים וחוששת פחות מביקורת במקרה של כניעות כאלה ואחרות, ומן הצד השני, היא תוכל בקלות רבה יותר להוביל מהלכים דוגמת ההתנתקות, שאת פירותיה אנו קוצרים בשנים האחרונות. לכן, בבחירות הבאות ראוי להצביע לכל מפלגה שתוכל לחשק את נתניהו מימין (שזה אומר בעיקר בנט, אבל גם הצבעת מחאה למרזל יכולה להיות נכונה).

ד. נניח שהתוצאות היו צפויות מראש, האם לא נכון היה לישראל לצאת למבצע? התשובה היא שבהחלט היו צריכים לצאת למבצע, ולהכות בחמאס. לא מעמדה של מדינה שיודעת שתנצח, אלא להיפך – מהצד המפסיד. עלינו לראות את עצמנו כמו הצד המפסיד – מעין ארגון טרור קטן, שמדי פעם יכול לזנב בחמאס החזק: פה להרוג להם את ה"רמטכ"ל", שם להפציץ להם מפקדה – כמה שאפשר, במגבלות חולשותינו, וזה כדי שהצד החזק יבין את מגבלות הכוח שלו. אם נפעל כך לאורך זמן, אולי אפילו נוכל לחזור להיות דוד של אחרי העימות עם גוליית, כשראשו הכרות בידו.

—-
* אני יודע, גוליית הוא בכלל מגת, ולפי להקת כוורת הוא דיבר באשקלונית. אבל תפסיקו כבר להתקטנן.

ה' לא נמצא בשום מקום – 14 טעויות נפוצות ביהדות

ספר חדש של המתנחל הטרי (תושב מודיעין, אתם יודעים) הרב חיים נבון, חוה לא אכלה תפוח, יצא עכשיו לאור בקול יח"צ וצלצולים. תכל'ס מגיע לו. נראה נושא חמוד דווקא, וכדרכו של הרב חיים (חיימי בפי חבריו. אבל לא למדתי איתו בגוש, אז נמשיך עם הרשמיות) כתוב היטב, מהמעט שקראתי.

אז טרם קראתי את הספר, וגם לא נעים לי לבקש ממנו לביקורת כי בטח היא תהיה קטנונית כדרכי בקודש, אבל בינתיים אמשיך בהשראתו, ואכתוב קצת על טעויות נפוצות שאני מנחש שהרב חיים נבון לא כתב בספר. לא יודע אם אגיע ל-101, אבל אני מקווה לעדכן את הפוסט מדי פעם, ואשמח אם תוסיפו גם אתם תגובות – כאן או בפייסבוק – על דברים שאפשר להוסיף לרשימה.

הבהרה קלה לפני שנתחיל: לרוב ה"טעויות" שלהלן יש מקורות כאלה ואחרים. עדיין אני חושב שהן טעויות, או לפחות מוסכמות שכדאי לערער, וזאת מטרתי.

מוכנים? נתחיל:

1. ה' לא נמצא בכל העולם
כן, כך אומר השיר הידוע מגן הילדים, "ה' הוא פה ה' הוא שם ה' נמצא בכל העולם". מאיפה הגיעה ההשקפה הזו? כנראה הורתה אי שם בערפילי הקבלה/חסידות. במקרא ה' הוא בשמים – "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו". וזו דרך נאותה לומר שהשגחתו מקיפה על כל תבל, כמי שיושב בשמים. חז"ל הפשיטו את הדברים יותר והסבירו את שמו החז"לי של הקב"ה – "המקום" בביטוי הנהדר: "שהוא מקומו שלעולם, ואין העולם מקומו". איזה יופי. הקב"ה אינו בעל גוף, כך מקובלנו, וממילא אין לו דמות הגוף ולא תכונות הגוף. לכן לומר שהוא נמצא "במקום" זו הגשמה מצחיקה. הנכון הוא לומר שה' לא נמצא בשום מקום. מקום הרי הוא מאפיין של דברים גשמיים, דבר שלא שייך לגבי בורא עולם.

2. מנהג ישראל דין הוא?
גם זו מוסכמה פופולרית, אבל לא ממש כתובה במקורות הקדומים. חז"ל אמרו ש"במקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג", וכן שאנשי מקום צריכים ללכת אחר מנהג מקומם ("מנהג אבות" כפי שאנו מכירים היום גם לא היה קיים בזמן חז"ל. שם דובר על מנהג אבות של בני המקום). אבל ברור שבמקום שהמנהג מנוגד להלכה, אין ללכת אחריו. כבר אמרו פוסקים רבים שיש מקרים ש"מנהג – אותיות גהנם", ולא רק הרמב"ם ביטל מנהגים, אלא גם רבנו תם, שדיבר על "מנהגי שטות" ומנהגי טעות, אף שנהג יותר להגן על מנהגי ישראל. כך שיש שיטות שונות בשאלה עד כמה יש לאמץ מנהגים ובאיזה היקף, אך לומר שכל מנהג יש לאמץ, גם נגד הלכה פשוטה, זו טעות ברורה.

3. אין מצוה לנשק מזוזה
זה די זניח, וידוע יחסית, אבל כיון שהדבר הוזכר בטור של הרב שי פירון במוסף שבת האחרון, אני נזקק לזה כאן. הרב פירון דיבר על נכים שביקשו להנמיך את המזוזה, כך שגם הם יוכלו לנשק אותה, והתאונן על כך שהם נענו בכך שזה מנהג בלבד שאפשר לוותר עליו. ובכן: המנהג לנשק את המזוזה הוא מנהג בעייתי מאוד מבחינה היגיינית, וראוי היה בכלל לבטל אותו לטובת בריאות הציבור (במיוחד בבתי חולים!). ברור שלדחות מפניו הלכה פסוקה של גובה המזוזה בשליש העליון הוא דבר מגוחך לגמרי. אם הרב פירון דואג לנכים שיקבלו דברים לא כחסד אלא בתור צדק, דווקא צריך היה לא לנסות "להתחשב ברגשות" שלהם אלא לברך אותם שהם לא מקיימים את המנהג הבעייתי הזה.

4. הלווייתן אינו לווייתן
בספרים ישעיהו, תהילים ואיוב מוזכר "לווייתן". כל מי שקורא את הפסוק בישעיהו כז,א "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְקֹוָק בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם", צריך להבין מעצמו שהלווייתן אינו whale אלא מפלצת ימית מיתולוגית עצומה (זה גם התנין, אגב, שאינו אליגטור. לעתים הוא סתם נחש, כמו בספר שמות, ולעתים הוא נחש ימי ענק, כמו כאן ובמקומות אחרים). לכן כשהרב חיים נבון כותב בספר שלו שלא לווייתן בלע את יונה אלא "דג גדול", הוא צודק וטועה (דיסקליימר: קראתי פראפרזה של הדברים, לא את הספר עצמו). סביר להניח שהמקרא היה מכנה את הלווייתן "שלנו" כ"דג גדול". אגב, אין שום עדות על דג כלשהו – או לווייתן – שיכול לבלוע אדם ולהשאיר אותו בחיים (הסיפור המובא בדעת מקרא אינו אלא מעשייה של דייגים). [במאמר מוסגר, אני נוטה לומר שבכלל כל הסיפור הוא משל, מהטעמים שהובאו בפירוש "מקרא לישראל" שם – אפשר לקבל נס שאדם ייבלע בדג ויישאר בחיים, בסדר. אבל נס כזה שעיר שלמה חוזרת בתשובה תוך שנייה? פה חשדתי. אבל לא זה העניין שלשמו התכנסנו.]

ceci n'est pas une leviathan

5. הגיהנם לא נמצא בשמים
למעשה במקרא מקום המתים (צדיקים כרשעים) הוא השאול, והוא נמצא מתחת לפני הקרקע: "כי ארד אל בני אבל שאולה". וזה הגיוני, שהרי אדם נקבר בקרקע, לא בשמים. גם חז"ל, שמתחילים לדבר על גיהנם שבו סובלים החוטאים, מתייחסים אליו כאל מקום פיזי לחלוטין, שנמצא מתחת לפני הקרקע (המאגמה?). הם מדברים על שתי תמרות ליד ירושלים שעשן יוצא מהן "וזה הוא פתחה שלגיהנם", וכן על כך שחמי טבריה מתחממים מאש הגיהנם. מתי הגיהנם עבר לשמים? שאלה מעניינת. לא חקרתי את זה מספיק.

6. ההלכה היא לא מה שכתוב בשולחן ערוך
זה מיתוס מעניין: מה זה ההלכה? מה שכתוב בשולחן ערוך! ובכן, כל מי שאומר את זה, נאלץ להוסיף סייגים: מלבד הפסיקות של הרמ"א לאשכנזים; חוץ מהמקומות (הרבים!) שהפוסקים המאוחרים חולקים על השולחן ערוך והרמ"א. חוץ מהתימנים. בקיצור, לא נותר מהקביעה הזו כמעט שום דבר.קביעה נכונה יותר תהיה שההלכה היא כפי שנפסק בתלמוד הבבלי. מעבר לזה – הכול פתוח. לאחרונה קראתי את ספרו של הרב שרון שלום (מהעדה האתיופית) שהופתע כל כך לגלות שהסמכות העליונה אינה השולחן ערוך כי אם התלמוד הבבלי. ומדובר ברב בישראל! בסוף, אגב, בחלק מפסיקותיו הוא חולק גם על התלמוד. אבל זה יפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

7. הורדה פיראטית היא לא גזל
"גזל" זה לקחת משהו שיחסר למישהו אחר. העתקה אינה גזל. אולי זה עבירה על "ואהבת לרעך כמוך" או כיוצא בזה, אבל די עם הדמגוגיה. טוב, על זה כבר כתבתי בהרחבה.

8. חשמל זה לא אש
הפיזיקאי (היהודי) ריצ'ארד פיינמן מספר בספרו על שני בחורי ישיבה שדנו איתו בעניין חשמל בשבת, והאם חשמל זה אש. הוא גלגל אותם מכל המדרגות. ברור שחשמל אינו אש. חשמל הזורם בחוטי הנחושת אינו קשור בשום צורה לאש, שהיא התחממות הגזים הנמצאים באוויר. החשמל גם לא מחמם את המתכת, אלא אם יש בה מקדם התנגדות גבוה (למשל בנורת להט או בתנור חימום). במקרים האחרונים בלבד הפוסקים מסכימים בדרך כלל שיש כאן מעין אש – "גחלת של מתכת" בלשון התלמוד. אבל סתם ככה, כמעט אף פוסק רציני לא העלה על דעתו שחשמל זה אש. החזון איש חידש שבסגירת מעגל חשמלי יש משום מלאכת "בונה", ואילו הרב אויערבך טען שיש בחשמל בשבת רק איסור של "מוליד", שהוא מתקנת חכמים, ויש פוסקים שסבורים שגם זה אין כאן, וחשמל אסור מצד מנהג ישראל בלבד. אבל אש? הצחקתם את פיינמן.

9. בית המקדש לא ירד מן השמים באש
טוב, אולי כן, לא יודע, אבל מה שבטוח זה שהאגדה הזו, המופיעה במדרש תנחומא ומצוטטת על ידי רש"י ותוספות, ומקובלת אצל דתיים וחרדים רבים כאמת בלתי מעורערת, אינה מבטלת את מצוות בניית המקדש, שנמנתה על ידי כל מוני המצוות. אגב, הרמב"ם סבור שדווקא המשיח יבנה את בית המקדש. נחיה ונראה.

10. בית המקדש השלישי לא יהיה צמחוני
גם זה מיתוס מפורסם, שתם עידן היהדות אוכלת-הבשר, ובית המקדש השלישי יהיה בעצם מקדש זן שבו אנשים רק יתפללו ויקריבו מנחות מן הצומח. מקורו של המיתוס בפסקה עמומה של הרב קוק על "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", שבה הוא מפתח את הרעיון שאי-שם בעתיד הרחוק יהיו רק מנחות מן הצומח בבית המקדש. אבל גם הרב קוק לא בא לבטל שניים מתוך 14 ספרים במשנה תורה העוסקים בפרוטרוט בתורת הקרבנות, אלא מדבר על משהו באיזה "עתיד לבוא" רחוק, שעליו גם אמרו חז"ל שמצוות בטלות בו. כן, הריגת חיות לצורך פולחני נשמעת נורא נורא פגאנית ואכזרית. כמעט כמו שחיטת פרות בשביל לאכול את הבשר שלהן, נגיד.

11. קדיש אינו תפילה עבור נשמות המתים
עיינתם פעם במילות הקדיש? כל כולו תפילה להגדלת שם ה' בעולם. מה הקשר למוות? במקורות הקדומים אין באמת שום קשר בין הקדיש לבין המתים, ואין זו אלא תפילה שנהגו לאומרה בסיום דרשות וכדומה. בסידור רס"ג מובא שהיו אנשים שנהגו לומר את "קדיש דאגדתא" (הקדיש הארוך) בהלוויות, שכן נאמר שם "בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא ולאחייא מתיא" (=בעולם שהוא עתיד להתחדש ולהחיות המתים). משם כנראה הלך והתפשט המנהג הרואה בקדיש תפילה על המתים, עד שהגיע לידי ביטוי דרמטי באגדה על רבי עקיבא והמת שהובאה לראשונה במחזור ויטרי (מן המאה הי"ב). מאז התחילו לתלות הררים בתפילה הזו, ולא רחק הזמן עד שהלכו מכות בשאלה מי יהיה זכאי לומר את הקדיש על אבא שלו בתפילה, ובימינו זה גם הפך לסלע מחלוקת פמיניסטי, על נשים שרוצות לומר קדיש על אבא. ובכן, אין מניעה שאישה תאמר קדיש, אבל מלחמה על זה היא קצת כמו המלחמה של הנכים על נישוק המזוזות.

12. רבי אמנון ממגנצא לא חיבר את "ונתנה תוקף"
סביב הפיוט הנהדר מן הימים הנוראים מסופר מעשה איום על רבי אמנון ממגנצא (היא מיינץ שבגרמניה) שעונה בייסורים נוראים ולבסוף אמר את בפיוט הזה. ובכן, על פי כל חוקרי הפיוט, מדובר בפיוט ארצישראלי קדום, שנמצא גם בגניזה הקהירית, ולא אשכנזי. ורבי אמנון ממגנצא? לא נאמר במפורש שהוא חיבר את הפיוט, רק שהוא אמר אותו ולימד אותו.

13. רש"י כנראה לא גידל כרם
קונספציה ידועה היא שרש"י גידל כרם יין לפרנסתו. פרופ' חיים סולובייצ'יק, שחקר את כל נושא היין בימי הביניים (זה שם ספרו המצוין), העלה שהראיות לטענה הזו די קלושות. בנוסף, אזור שמפן, שבו נמצא העיר טרואה ("טרויש" בלשונם) שבה חי רש"י, הוא אזור עם אקלים גרוע לגידול כרמים. אז נכון, כפי שכתב סולוביצ'יק "גידלו כרמים בכל מקום שהיה אפשר – וגם במקומות שאי אפשר היה", אבל בכל זאת היה ראוי שתהיה איזו ראיה ראויה לשמה שרש"י אכן גידל ענבים. אז במה הוא כן עסק? אולי הוא גידל תרנגולות, אני יודע? ואולי אפילו, שומו שמים, הוא קיבל מימון מהקהילה שלו.

המנורה של הרמב"ם. לא ככה נראתה המנורה של בית שני

14. למנורה לא היו קנים ישרים
כאן מדובר בהפוך-על-הפוך, ניתוץ מיתוס של מנתצי מיתוסים. הרבי מחב"ד ושלוחיו ניסו ומנסים בעשרות השנים האחרונות לשנות את הצורה המקובלת של המנורה עם הקנים העגולים, למנורה עם קנים ישרים, וזאת בעקבות האיור של הרמב"ם בעניין זה. אז כבודו של הרמב"ם במקומו מונח, אבל את המנורה עצמה הוא לא ראה. לעומת זאת בעשרות ציורים, מטבעות ופסיפסים, חלקם עוד מזמן בית שני, קני המנורה עגולים בהחלט (לא מאמינים לי? תסתכלו על מטבע 10 אגורות. התחריט מאחור הוא העתק של מטבע עתיק, עם קני מנורה עגולים). עיקר ניסיונות ההפרכה של הרבי באו נגד המנורה המפורסמת משער טיטוס, אבל כאמור אף אם נאמר שזו לא הייתה המנורה האמיתית, או שהצייר החליט לזייף משום מה, אין צורך בעדות הזו. והרמב"ם? נראה שהוא סבר שעל פי ההלכה הקנים יכולים להיות ישרים, וזה מוכח מהסיפור המובא בתלמוד על בני חשמונאי שעשו מנורה ארעית העשויה משפודים. ובהיעדר כל מקור כתוב שלפיו הקנים היו עגולים, צייר אותם הרמב"ם כישרים. אבל כאמור זה לא אומר כלום על המנורה שהייתה בבית שני.

ככה כן נראתה המנורה

עוד טעויות? השגות? מלחמות? בשביל זה יש טוקבקים. קדימה הסתערו.

טוב מותי מחיי? – חלק א

אחת הפסיקות הבעייתיות ביותר המוכרות לי מעולם המשפט (טוב, זה לא שאני מכיר כל כך הרבה, וממילא מה שאני מכיר אלו הדברים הבעייתיים דווקא), היא הפסיקה בנושא "הולדה בעוולה", הידועה גם בכינוי "שלמו-לי-כסף-על-זה-שאני-בכלל-קיים".

תחילתה בפסיקה מלפני כ-25 שנה, המכונה "הלכת זייצוב". על פי פסיקה זו, שאומצה לאחר מכן על ידי בתי המשפט בערכאות השונות, יכול אדם לתבוע את הרופאים, או את ועדת ההפלות, אם התברר כי התרשלו או הסתירו מהאם מידע שהיה גורם לה להפיל אותו. כעת, משלא הופל, הוא סובל מבעיות פיזיולוגיות או פסיכולוגיות קשות עקב מום מולד, ולדעתו מגיע לו פיצוי על הנזק שנגרם לו בכך שלא הומת בטרם נולד. כן, שמעתם נכון: הוא תובע את הרופאים על כך שלא הרגו אותו כשהוא עוד היה קטן.

[אני מעדיף לקרוא לזה "הלכת נעמה גרשוני", על שם אחותי הצעירה (מס' 10 מתוך 11 אחים), שכשהייתה עוד יותר צעירה נהגה להתעצבן על אמא שלה שהיא בכלל הביאה אותה לעולם. טוב, תבחרו אתם, זייצוב או גרשוני.]

העניין הוא שבעוד הפסיקה המקורית עסקה במחלות חריפות וחמורות, היד על הדק הפיצויים הולכת ונהיית קלה, ותביעות כאלה הוגשו ואף זכו במקרים של גמדות, ואף חוסר כף יד אחת, ועוד היד (או חוסר היד) נטויה. הלזה ייקרא "טוב מותי מחיי"?

ובאמת הפסיקה הזו זכתה לביקורת רבה במהלך השנים, ומכיון שכבר בפסיקה הראשונית הייתה בין השופטים מחלוקת שלא הוכרעה (על כך, להלן), וכרגע תלויות ועומדות עוד כמה וכמה תביעות מסוג זה, הורה שר המשפטים על הקמת ועדה בראשות השופט אליהו מצא, שישבה על מדוכה זו חודשים רבים והגישה את הדו"ח שלה לאחרונה.

ישבתי וקראתי את הדו"ח המרתק, מתחילה ועד סוף (אני מודה, אני משועמם. האמת היא שבאמצע דעת המיעוט של עו"ד פוזנר קצת נמנמתי, אבל תוותרו לי על זה, נכון?). הוועדה כותשת את הפסיקה הקיימת באופן יעיל ומדויק, אך משהיא באה להציע פתרונות משלה, נראה בעיניי שהיא נופלת בבורות שאינם בעייתיים פחות מאלה של הפסיקה המקורית. טוב, ככה זה בחיים: למתוח ביקורת תמיד קל הרבה יותר מאשר להציע פתרונות חלופיים.

להלן אנתח את הדו"ח, ואצביע על הנקודות החזקות שבו ועל הבעייתיות שבו, בעיניי (על חלק מן הבעיות עמדו כבר בעלי דעות המיעוט, פרופ' אסא כשר ועו"ד פוזנר). כמו שאמרתי, קל הרבה יותר לבקר מאשר להציע פתרונות חלופיים, אך בכל זאת לא אמנע מלהצביע בסופם של דברים על עיקרון מרכזי שבו טמונה לדעתי כל התסבוכת שבה מתחבטים השופטים והמלומדים בעשורים האחרונים.

תחילה, על פסיקת זייצוב, שבה נחלקו דעות השופטים, ברק מזה ובן פורת מזה (לנוחותי, אצטט מהדו"ח):

המעשה שעמד לבירור בפרשת זייצוב עסק באישה שלקראת נישואיה פנתה לרופאה מומחית. היא ביקשה לברר אם מחלת הנטר, שהיא מחלה תורשתית בה לקו כמה מבני משפחתה, עלולה לפגוע בצאצאיה לעתיד, שאם יתברר שכך הדבר – נחושה היא בדעתה שלא להביא לעולם ילדים זכרים. הרופאה המומחית שללה את קיומו של חשש כזה. בהסתמכה על חוות דעת זו הרתה האישה וילדה בן הלוקה באותה מחלה תורשתית שמפניה חששה, ואשר פגעה קשות בהתפתחותו הפיזית והנפשית של היילוד. על בסיס עובדות אלו הגישו הורי היילוד, בשם ילדם, תביעת נזיקין נגד הרופאה ומעסיקתה, קופת חולים כללית. בתביעה נטען, כי הרופאה התרשלה בביצוע הבדיקות או בהסקת המסקנות הנלמדות מהן.

בית המשפט המחוזי פסק לדחות את התביעה על הסף, משני נימוקים: האחד, כי העילה הנטענת נמנית עם סוג העילות שהכוח להקימן נתון בידי המחוקק, ובהיעדר חקיקה אין בידי בית המשפט להכיר בהן. והשני, כי הכרה בזכות התביעה של היילוד תפגע בתחושת הצדק. לעניין זה הניח בית המשפט, כי על הורי היילוד לא ניתן להטיל אחריות לנזקו, שכן למרות החשש שילקה במוגבלות תורשתית, רשאים היו להחליט להביאו לעולם. ובהיעדר עילת תביעה כנגד הוריו, חרף היותם הגורמים הישירים להולדתו במום, מקל וחומר לא יהיה זה מתקבל על הדעת להכיר בזכותו לתבוע את נזקו מ"זרים" (קרי: מן הרופאה והמוסד הרפואי).

בית המשפט העליון, שדן בערעור בהרכב חמישה, פסק ברוב דעות (בניגוד לדעת השופט אליעזר גולדברג) לקבל את הערעור ולהחזיר את תביעת היילוד לבירור לגופה. אלא שארבעת שופטי הרוב, שנחלקו בדעותיהם בדבר היקפה של העילה, התפלגו לשני מחנות שווים: המשנה לנשיא, השופטת מרים בן-פורת, והשופט דב לוין, מחד, ואילו השופטים אהרן ברק ושלמה לוין, מאידך. התוצאה הייתה: הכרה בעצם קיומה של עילת התביעה אך היעדר כל הכרעה ביחס להיקפה וגבולותיה.

אחת הקושיות הבסיסיות הייתה כזו: לא הייתה ליילוד שום אפשרות להיוולד בריא. או שהוא היה נולד בעל מום, או שהוא היה מופל ולא בא לעולם כלל. כיצד ניתן לתבוע על כך "תביעת נזק"? הרי מהותה המשפטית של תביעת נזק היא השוואה בין מה שהיה לפני כן ומה שעכשיו, וניסיון לתת פיצוי כך שהמצב מכאן ולהבא יהיה שווה ערך למצב קודם לנזיקין. מרים בן-פורת התקשתה בכך, ואף על פי כן פסקה:

לאחר ששקלתי בדבר התגבשה בי הדעה כי ייתכנו מקרים, אם כי נדירים, בהם ניתן יהא לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד. לעיתים תהא זו הנחה חברתית מוסכמת שמוטב היה לפלוני לא להיוולד מלחיות תוך מוגבלות חמורה. הנחה חברתית כזו תוסק אם במקרה נתון תהיה זו דעתו של 'האדם הסביר' – מונח מושרש היטב בדיני הנזיקין. זהו, לפי השקפתי, בסיס משפטי והגיוני כאחד לקביעה שקיים אותו 'אבדן', או קיימת אותה 'גריעה', כנדרש בהגדרה של 'נזק' בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

אהרן ברק קיבל את עצם יכולת היילוד לתבוע, אך הקשה על תפיסה זו, כיצד ניתן לקבוע שאי-חיים עדיפים על חיים, וכן הקשה על "סף הכניסה" שהעמידה בן-פורת, שלפיו רק במקרים קשים וחמורים ניתן יהיה לתבוע. פתרונו של ברק היה פטנט מופלא, העוקף את הבעיה הפילוסופית הנ"ל. וכה כתב:

גישתי שלי מבוססת על כך, כי חובת הזהירות המושגית של הרופא מטילה עליו לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי שחייו של הקטין יהיו ללא מום. מכאן גם זכותו של הקטין, כי לא תהא התרשלות אשר תעשה את חייו לחיי-מום. אין לו לקטין כל זכות לאי-חיים. האינטרס אשר הדין מגן עליו אינו האינטרס של אי-החיים, אלא האינטרס של החיים ללא מום. על כן, הנזק לו אחראי הרופא המתרשל אינו בעצם גרימת החיים, או במניעתם של אי-החיים. הנזק לו אחראי הרופא הוא בגרימתם של חיים פגומים…

התרשלות הרופא יצרה סימולטנית את המום והחיים גם יחד, ללא כל אפשרות של הפרדה. קיום המום מניח את קיום החיים, והפיצוי על קיום המום חייב אף הוא להניח את קיום החיים. אמת הדבר, חיים ללא מום לא היו אפשריים אפילו פעל הרופא בזהירות, אך משפעל ללא זהירות הוא יצר חיים במום. נזק זה אין להעריך בהשוואה לאי-חיים (שכן הערכה זו מעריכה את החיים עצמם), אלא בהשוואה לחיים ללא מום (שכן הערכה זו מעריכה את המום שבחיים, הוא הנזק לו אחראי הרופא). סיכומו של דבר: זכותו של הקטין היא, שאם הוא נולד חי, חייו יהיו ללא מום שהוטל בו בהתרשלות רפואית. הנזק שההתרשלות גרמה לו, ושהרופא אחראי לו, אינו בעצם מתן החיים (שכן אין לו לקטין זכות לאי-חיים), אלא במתן חיים פגומים. מכאן שבמהותו נזק זה נתפס לא על פי השוואת החיים במום לאי החיים, אלא בהשוואת החיים במום לחיים ללא מום.

הבנתם? הרופא פגע בזכותו של הקטין לחיים ללא מום – אף שאופציה זו כלל לא הייתה קיימת על השולחן! וכך ברח ברק מקושיה פילוסופית חמורה, היישר אל זרועות האיגיון הלוגי.

כל אחד מהשופטים הקשה קושיות טובות וחזקות על רעהו (ציטוטים נוספים ניתן למצוא בדו"ח הוועדה), וכפי שהצביעה הוועדה, שניהם צודקים בקושיותיהם. הקביעה שלפיה חיים מסוימים "אינם שווים" היא קביעה נוראה מבחינה פילוסופית. היא גם פוגעת בכבוד האדם, פוגעת בציבור הנכים בכך שהיא משווה תוקף משפטי לאמירה שהם "פחות שווים" מאנשים שאינם מוגבלים (ובינינו, כפי שאמר לי בהקשר זה פרופ' אסא כשר, מי מאתנו אינו מוגבל בצורה זו או אחרת?), ולמעשה – וזו קושיה שהוועדה לא ציינה – נותנת לכאורה גושפנקה משפטית גם לנטילת חיים של אנשים כאלה, אם אכן "טוב מותם מחייהם", כפי שהם טוענים. ומדוע שלא ניקח אקדח ונירה בהם, או אף נבצע ב"פגומים" תוכנית טיהור שיטתית יותר, כפי שהיה במקומות אחרים ובזמנים אחרים?

אחד הדברים היפים בעיניי בדו"ח הוועדה הוא בכך שהיא מכה את ברק בנשקו שלו – המהפכה החוקתית. כך, טוענת הוועדה, מאז נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הלכת זייצוב אינה רלוונטית, שכן כעת זכות האדם לכבוד – ובכלל זה לכך שלא ייקבע שמוטב היה שלא נולד – מעוגנת חוקתית:

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות באו לעולם לאחר פסיקת ההלכה בפרשת זייצוב, והשפעת זכויות היסוד של בעלי מוגבלויות, כזכויות הראויות להגנה חוקתית, על סוגיית ההולדה בעוולה, כלל לא נדונה בפסק הדין שניתן בפרשה זו. ראוי אפוא להידרש לשאלה, האם וכיצד יש בזכויות היסוד של בעלי מוגבלויות כדי להשפיע על האיזון בין הזכויות והאינטרסים שעליהם התבססה הכרת בית המשפט, בפרשת זייצוב, בקיומה של עילת ההולדה בעוולה. מכלול ההיבטים שנפרשו בפני הוועדה מעלה את השאלה העקרונית, כלום בעידננו החוקתי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין עודנה מהווה אכסניה מתאימה והולמת להסדרת הנושא.

אבל זה רק חלק קטן מהתמונה. הטענות שעלו נגד הפסיקה כוללות גם דאגה לכך שפיצוי על פי הפסיקה הקיימת יינתן רק למי שאמו הייתה מפילה (כלומר, לא לחרדים ולערבים – אם כי למעשה כבר הייתה פסיקה לטובת יילוד שאמו הייתה חרדית, והנימוק היה בדיוק זה, שאין לעשות אפליה, וגם שהיא לא "חרדית טיפוסית"), וכן דאגות מהמגמה הכללית בישראל, של ריבוי מופרז של בדיקות טרום-הריון והפלות, הרבה מעבר לשאר מדינות המערב, ונטייה לאאוגניקה מסוכנת ויצירת "התינוק המושלם".

טוב, אין לי כוח לכתוב הכול בבת אחת, ובטח גם לכם אין כוח לקרוא פוסט ארוך מדי, ועוד בלי תמונות. הביקורת על הדו"ח תבוא בעז"ה בפוסט הבא, ובינתיים, למעוניינים – שיעורי בית: דפדפו בדו"ח (הוא ארוך, אבל באמת מעניין) ו/או במאמרו של ד"ר דניאל שפרלינג (PDF) העוסק בפסיקה מסוימת בתחום, ומתפשט משם הלאה לדיון עקרוני ומחכים.

מה הפתרון שמציעה הוועדה? האם יש הבדל בין תביעת ההורים לתביעת הילד? האם יש טעם לחיים? מהי התשובה לחיים, היקום וכל השאר? כל זאת ועוד (או שלא), בפוסט המרתק והנפלא הבא. בלי נדר.

על 'אגדתא' של שמואל פאוסט

הרשומה הזו באה לסגור חוב ישן: מזה שבועות רבים מונח אצלי הספר 'אגדתא' של ד"ר שמוליק פאוסט, ידידי הפייסבוקי, שנשלח אליי במטרה שאחווה עליו דעה בבלוג.

אז קראתי. את רוב הספר, אם כי לא את כולו. וגלגלתי בראשי מחשבות לביקורת על הספר, מחשבות כאלה ומחשבות אחרות. אך הזמן עושה את שלו והדברים אינם נכתבים מאליהם, ובכן אמרתי: ויהי מה אכתוב, ומה שיעלה על הכתב הוא שיעלה.

הספר המדובר הוא אוסף, ערוך היטב, של רשימות מן המדור של פאוסט במוסף שבת של מקור ראשון. לכל רשימה מבנה מוגדר היטב: ראשית, מובאת פסקת הקדמה קצרה. שנית, מובאת האגדה עצמה – אם נכתבה במקור בארמית, כי אז היא מתורגמת, ובדרך כלל אינה מובאת בשפת המקור. לאחר מכן מובא 'תרגום' של האגדה לספרותית-מודרנית, באורך ובתוספת פרטים כמיטב דמיון הכותב. לבסוף מובא ניתוח של האגדה, ולעתים כמה ניתוחים.

כשלעצמי, אינני מבין מה מוסיפה פסקת ההקדמה, ומה הטעם ב'תרגום לספרותית'. כך לדוגמה בעמ' 223 כותב המחבר בלשונו הציורית: "מתוך קנקני קונדיטון עצומים נמזג יין המבושל, מפולפל בפלפל ומדובש בדבש, היישר לשופרזיהם של האורחים הרבים" (באגדה התלמודית נאמר רק "והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם"). ומעיר המחבר בהערה: "שופרזי – גביע ארוך. ראו למשל כתובות סה ע"א". מה טעם במליצות כאלה שיש גם צורך להסביר אותן לקורא? בכלל, לגבי דידי, טוב לי הקיצור הנמרץ של חכמינו מאשר האורך הנמלץ של ימינו.

עוד יש לתהות על החלטתו של המחבר להשתמש בנוסח הדפוסים, כולל שיבושים ודאיים כשיבושי הצנזורה. נכון, בדרך כלל אין הבדל במשמעות, וכאשר יש הבדלי נוסח משמעותיים, המחבר מעיר עליהם. ועדיין, מה נתקדשו הדפוסים בכך שנשתמש דווקא בהם? פאוסט מגן על החלטתו זו באומרו שהספר מיועד גם לקוראים שאינם מקצועיים, ולכן "נעשה בדרך כלל שימוש בנוסחים שבדפוס, שהם המצויים והנגישים ביותר". ואתה תמה, מה עניין נפוצים ונגישים לכאן? הרי אתה מגיש בפני הקורא את הנוסח שאתה בוחר להגיש, ובו אתה עוסק. לפני הקורא יש נוסח הדפוס? אדרבה, יפתח ויעיין בו, וגם יראה את השינויים. מדוע אתה צריך להביא לפניו את נוסח הדפוס גם כאן?

עוד עניין, שאולי קשור הוא לכאן, נובא למקורות האגדתות. רובם הגדול של הסיפורים מובא מתוך התלמוד הבבלי. גם סיפורים שיש להם מקבילות בתלמוד הירושלמי ובמדרשים הארצישראליים, מובאים בדרך כלל מן הבבלי. כך יוצא שהמחבר עורך פעמים ניתוח דווקא על דרך עריכתו של המעבד הבבלי של הסיפור – דבר מעניין כשלעצמו – ופחות על הסיפור ה'מקורי'-ארצישראלי יותר.

דוגמה לדבר ניתן לראות בניתוח חריף ומבריק של האגדה על ר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק שהיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם ("צומת מסובין", עמ' 221-228). אביא את האגדה במלואה (נאמן לדעתי דלעיל, אביא אותה בנוסח כ"י ותיקן 111, שנבחר למסירת יסוד בפרויקט 'מאגרים' של המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, בפתיחת הקיצורים. החלוקה לשורות והפיסוק הם כאצל פאוסט):

מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק

שהיו מסובין בבית בנו של רבן גמליאל,

והיה רבן גמליאל הזקן עומד ומשקה עליהם.

נתן לו כוס לר' אליעזר ולא נטלו,

נתן לו כוס לר' יהושע וקיבלו. 

אמר לו ר' אליעזר: מה זה, יהושע, אנו יושבין ורבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?!

אמר לו: מצינו גדול הימנו ששימש, אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו"!

ושמא תאמר, כמלאכי השרת נזדמנו לו? נזדמנו לו כערביים,

ואנו, לא יהא רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?!

אמר להם ר' צדוק: עד מתי אתם מניחין כבודו של מקום ואתם דורשין בכבוד הבריות?

הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד את המטר ומצמיח אדמה,

ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד,

ואנו, לא יהא רבן גמליאל בר' עומד ומשקה עלינו?!

בניגוד לניתוח הפשוט של הדברים, שמלמד לכאורה את מה שהתלמוד מנסה להסיק ממנו, ש"נשיא שמחל על כבודו – כבודו מחול", טוען פאוסט שהסוגיה הזו משקפת מאבקי כוח פנימיים, ולמעשה יש בדברים זלזול כלפי רבן גמליאל. "משרת נשיאותו של רבן גמליאל אינה בהכרח כשמן בעצמותיהם של תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שייתכן שנדחק מנשיאותו ומראשותה של יבנה", כותב פאוסט (עמ' 226), ומתנה גם את מסכת ה'הצקות' של רבן גלמיאל כלפי אותם חכמים. כך, טוען פאוסט, ר' יהושע "עוקץ" (כך!) את רבן גמליאל, בכך שהוא משווה אותו לאברהם אבינו. "כי מיהו גמליאל לעומת אברהם אבינו?… חוסר הפרופורציה הנרמז בין תואר הנשיא דהיום… ובין התואר 'נשיא אלהים' שנאמר על אבי האומה, מקטין ומגמד את מעמדו של הנשיא הנוכחי, ולפיכך המסקנה המתבקשת היא שאכן מתבקש שיעמוד הוא לשרתם".

ר' צדוק גם הוא "נועץ את סיכתו החדה", בכך שהוא בוחר ב"נרדפת מיוחדת מאוד לציון המילה עננים, שאותם מעלה הבורא לשמים במטרה להוריד מטר: 'ומעלה נשיאים ומוריד [מטר]'. מהו כבוד הבריות המדומה שאתם עוסקים בו? הוא מטיח בחבריו. מיהו זה, שאתה ר' אליעזר, נזהר בכבודו? מה לנו כבודם של נשיאים בשר ודם? הלוא הקב"ה הוא המעלה ומוריד נשיאים כפי ראות עיניו. הלוא הוא זה שהעלה את הנשיא והוא שעתיד להורידו. ומה הוא תפקידם של נשיאים? לא להוריד מטר? לא לעמוד ולהשקות אותנו?" (עמ' 228).

אכן, ניתוח ודיוק חד כתער, בפרט מן המילה "נשיאים". ברם, מודה פאוסט בהערה, ש"כאן ניכר עיבודו של הבבלי. במקבילה לסיפור, במדרש הספרי, מופיעה המילה 'עננים'". כלומר, רק ניתוח המדרש המעובד יכול להעלות את הנקודה הזו במלוא חריפותה. אם נבחן את המדרש המקורי יותר, במדרש התנאים הארצישראלי, ספרי דברים, לא נוכל לדייק כך. דא עקא, המחבר נכנס כאן למלכוד: אם אנו מנסים לבדוק את מושב הסיפור הבבלי, הרי שבבלי בדרך כלל 'גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה', והדמויות האנושיות מאבדות משהו מאנושיותן והופכות יותר למשל ולשנינה. עד כמה ניתן לחשוב שאותן "עקיצות" משוערות מדור יבנה תישמרנה עד המספרים בתלמוד הבבלי, שאף יחדדו את הדברים יותר על ידי החלפת 'עננים' ב'נשיאים'? נזכור שבוודאי אין זכר לכך בסוגיה עצמה, שמבקשת אך ללמוד מכאן על כל נשיא שמחל על כבודו, שכבודו מחול: מהלכו של פאוסט מנוגד לכך. אילו קיבל את גישתו, היה התלמוד אומר "שָאני רבן גמליאל, שרצו חבריו להשפילו". ממילא, קשה מאוד לקבל את דברי פאוסט שהחלפת המילה ל'נשיאים' באה "לשם החידוד". נראה יותר שאין כאן אלא נקיטת שפה מליצית בעלמא, או רצון לנקוט בלשון-נופל-על-לשון, בלא כוונות נסתרות ועמוקות מעבר לכך.

מתוך כך, נראה שגם שאר בניינו של פאוסט בעניין זה רעוע. ניתן היה לטעון בדיוק להיפך, שבדימויים של החכמים את הנשיא לאברהם אבינו ולקב"ה יש דווקא כבוד רב לנשיאם באשר הוא נשיא. בכלל, ייתכן אמנם שר' יהושע ור' צדוק לא הייתה דעתם נוחה מרבן גמליאל, אך קשה לי להאמין שבמסורת העממית יישמר יחס מזלזל שכזה בנשיא הנבחר והרשמי. בסופו של דבר הסיפור מספר על רבן גמליאל שהקטין עצמו והעמיד עצמו כמשקה, ומתוך כך הדילמה ברורה: האם אנו מקבלים את הקטנתו של הנשיא, והיא-היא כבודו, או שמא גם לנשיא עצמו אין זכות למחול על כבודו, שהוא כבוד תורה. במילים אחרות, דווקא התלמוד הבבלי הבין לדעתי טוב יותר את מסר הסיפור מאשר ד"ר פאוסט. והלוא דבר הוא, שהתלמוד ינתח אגדה טוב יותר מאשר חוקר מודרני!

התגלגלתי לכך רק משום שרציתי לעמוד על הנקודה של הדגשת היתר של הבבלי. לו היה פאוסט ממשיך לחבוש את כובעו האקדמי, ומנתח את הדברים מן המקורות הקדומים למאוחרים, ומן המקוריים יותר למעובדים יותר, דומני שהיה הספר רק מרוויח.

עוד עניין בבחירת האגדות וגם בניתוחן, קשור לרושם ה'ליברלי' העולה מן הספר. חכמינו יוצאים משם כאבירי זכויות האדם מודרניים, שלא נרתעים גם מביקורת עצמית (זה, אגב, גם נושא הדוקטורט של פאוסט). והרי אנו יודעים שחז"ל חיו בזמנים אחרים, והיו להם ודאי דעות אחרות מהבון-טון המודרני, ברם דבר זה מוצנע אצל פאוסט, גם על ידי בחירת האגדות, שנראה שהן לרוב אלו הקרובות יותר ללבו המודרני, וגם על ידי ניתוחן, לעתים תוך 'השחלת' מוטיבים פמיניסטיים כאלה או אחרים, גם אם זה במעין ניתוח נוסף.

***

בשעתו נוהג הייתי ללכת לימי העיון בתנ"ך של מכללת הרצוג, שם נהניתי מן השיעורים, אך בעיקר מכך שהם נתנו לי שעה וחצי של שיטוט במחשבות על פרקי התנ"ך הנדונים, והעלאת פשטים מחודשים, ללא קשר לדברי המרצה. תחושה דומה אני מקבל מספרו של פאוסט, שהוא אכן נותן לי מזון למחשבות על אותן אגדות, גם כקושיות וכ'קונטרה' לדבריו. ואכן, כך בעצם כותב פאוסט עצמו, ובדבריו שלו אסיים את רשומת ההרהורים הזו:

'הקורא המיועד' של הספר הוא זה שנדרש ממנו מעט עמל. מומלץ לו לראות בביאור מעין מפת מסלולי טיול, שעמה הוא שב וחוזר אל המקור, קורא אותו מחדש ובוחן את ההצעות להבנתו, ואולי אף פותח ספר, בודק את הטקסט הארמי ותרגומו; כאשר המפה עוזרת לו להתמצא, להוסיף ידע ולגלות בו פינות נסתרות… פרשנויות קודמות, ובכללן זו המוצעת בספר זה, אינן אלא בסיס לפרשנות הבאה. (עמ' 58-59)

מחשבות על "בית הלל" / פוסט אורח

הרהורים על הקמת החוג הרבני החדש
מאת דוד פילאבין
(התפרסם במקור כסטטוס, וסדרת תגובות, בדף הפייסבוק של דוד. מומלץ מאוד לקרוא את הדיון המלומד-אך-חפרני שם)

א

עוד בהיותי ילד, בישראל ובחו"ל, חרה לי שאין תשובה הולמת ובלתי מתנצלת מצד האורתודוקסים המתונים למגמת ה"התחרדות" בתוככי הציבור האורתודוקסי-מודרני והדתי-לאומי – בין אם זו התחרדות ממש ובין אם זו "התחרד"לות" (כן – הייתי ילד מוזר סמיילי).
הרושם שנוצר היה שהאורתודוקסים המתונים הם פשוט "חרדים-מינוס" – כאלה השואפים להיות חרדים אך אינם מצליחים. וזו כמובן לא נראתה לי צורה לקיים זרם דתי.
אז מבחינה זו, אני שמח שבשנים האחרונות (החל בסוף שנות התשעים, ליתר דיוק) ישנן באמת התארגנויות בכיוון הזה – החל מ"עדה" של הרב אבי ווייס, עבור ב"צהר" וכלה בנאמני תורה ועבודה. וזה אמור גם לגבי ההתארגנות החדשה הזאת – "בית הלל".
[הערה צדדית: השם של החוג הזה נורא מעצבן אותי אגב – מתנשא ויומרני ללא כיסוי[.
אבל ..
נראה שהרבה פעמים אלו השואפים [או המצהירים שהם שואפים] לשמר או לשחזר את ה"סטאטוס קוו אנטה" המזרוחניקי, בעצם עושים משהו אחר:
הרי העולם "בחוץ" השתנה לבלי היכר בעשרות השנים האחרונות וכך גם העולם הדתי (ויש גם קשר סיבתי מסוים, כמובן, בין שני הדברים). ממילא, מי שבאופן היפותטי ינסה לקיים אורח חיים מזרוחניקי "של פעם" בימינו, בהקשרים מסוימים ייתפס כאולטרה-לייט, על גבול הדתל"שיות, ובהקשרים אחרים כפנאט חשוך וראקציונר ולאומן ומה לא.
ממילא, "שימור המזרוחניקיות" האמור כאן הוא רק על דרך האנלוגיה, לא באמת. משמרים איזו סכמה מופשטת שאותה מנסים להחיל על מקרים קונקרטיים – זאת בהינתן שהמקרים הקונקרטיים דהשתא אינם דומים למקרים הקונקרטיים דאשתקד.

ב

עד כאן אמרתי דברים כלליים; עכשיו ארד קצת לקרקע:
ניכר שכל הארגונים שמניתי לעיל [ואף שיבחתי אותם, באופן מסויג] נעים בין שני קטבים שהם מקבלים אותם כ"נתונים":
הדת היהודית [תהא אשר תהא] והעולם המודרני [יהא אשר יהא]. כל אחד מהארגונים הללו מנסה "לפשר" בין שני הקטבים הללו. מובן שלרוב "פשרה" היא יותר לטובת צד אחד מאשר לטובת צד שני. ובמקרה דנן, ניכר שהרבה פעמים ה"פשרה" שארגונים אלו מציעים היא פחות לטובת הדת היהודית ויותר לטובת העולם המודרני. אבל זה לא העניין שרציתי לקבול עליו [זה דווקא פחות מפריע לי].
העניין הוא אחר: הקבלה הבלתי ביקורתית הזאת, כברירת מחדל, של העולם המודרני כפי שהוא.
רוצה לומר, שהדבר היחיד – לפחות ברמה המוצהרת – שעוצר אנשים אלו מלהסתפח על קרביהם וקרעיהם ל"עולם בחוץ" בצורתו הנוכחית הוא הדת.
זה נשמע כמו מאמר חז"ל הקלאסי: "אפשי ואפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".
לפני כמה ימים היה בפייסבוק סקר מטעם "בית הלל" בנוסח מעין "האם יש לשלב נשים בהנהגה תורנית או שיש בכך איסור?" – כאילו: אם אין איסור, אז אוטומטית יש לשלב נשים בהנהגה תורנית.
זו רק אילוסטרציה לנקודה שלי.

ג

אתמול פרסם הרב אמנון בזק ב-ynet מעין מניפסט לכבוד הקמת "בית הלל"; אני משער שדבריו נאמרו לא רק על דעת עצמו אלא על דעת הארגון.
אעבור אפוא על המניפסט ואראה איך גם בו כל הדברים שכתבתי לעיל משתקפים:
הוא פותח באזכור החרד"ל ובהנגדתו את "בית הלל" אליו. שזה כמובן מצוין – כי הרי זו כל הפואנטה של החוג הזה [דגשים שלי]:

…אחד הקולות הבולטים ביותר בתוך מגוון זה נשמע מתוך ציבור המכונה "תורני" או חרד"ל שמבטא עמדות הקרובות לעולם החרדי ומתרחקות ממשנת הציונות הדתית הקלאסית לדורותיה… רבנים ותלמידות חכמים רבים חשו צורך לחזור ולגבות את משנת הציונותהדתית הקלאסית… לכך בדיוק הוקם "בית הלל", שמבקש להציג עמדה שונה מזו החרדית, המחלחלת גם לתוך העולם הדתי-לאומי.

אוקיי – אז מה יש לנו פה?
לכאורה, ההנגדה היא בין "הציונות הדתית הקלאסית" לחדשים מקרוב באו, הקרויים "חרד"ל".
בית הלל, מצדו, נקרא להגן על ה"קלאסית" מפני החרד"ל. עד כאן הכול טוב ויפה. אבל כבר פה יש צליל צורמני:
האם בציונות הדתית הקלאסית נהוג היה לדבר על "רבנים ותלמידות חכמים"?
זו שאלה כפולה:
(א) בציונות הדתית הקלאסית רבנים לא שיחקו כזה תפקיד חשוב. ההוגים של הציונות הדתית הקלאסית היו אנשי קיבוצים ופוליטיקאים ועיתונאים ואקדמאים. אבל על זה אינני מתלונן – לדעתי רבנים הם בסך הכול שיפור על פני עסקנים ורכלנים. אבל גם מבלי להתלונן – טוב לשים לב לכך שזה לא "קלאסי" לייחס כזו חשיבות לרבנים ובא בהשפעת החרד"ל דווקא.
(ב) ובטח שלא היה נהוג להזכיר "תלמידות חכמים" בחדא מחתא עם רבנים.
כאן אני כבר כן מתלונן:
אני מתנגד נחרצות לפמיניזם – בטח לפמיניזם החל מהגל השני שלו (כלומר – פמיניזם הדורש משהו מעבר לזכויות אזרחיות שוות לנשים). וזה ש"בית הלל" מקבל את הפמיניזם החדש כ"נתון" אודות העולם המערבי – ועוד במסווה של "ציונות דתית קלאסית"!! – זו ממש שערורייה בעיני.
מילא אם מדובר על "קולך" – קולך גם לא מתיימרות לשמר את הסטאטוס קוו אנטה. אז לארגון כזה אני יכול להתנגד מתוך כבוד – כאל יריב בדו-קרב. אבל "בית הלל" מנסים לרקוד על שתי החתונות, וזה לא מעורר אצלי כבוד.
בהמשך הדברים, הרב בזק מונה 3 נושאים שעליהם בית הלל יילחמו: זכויות נשים, ממלכתיות, השכלה.
מאחר שקפצו לי לעיניים, כאמור, "תלמידות החכמים" כבר במשפטי הפתיחה, לא מפליא אותי שהסעיף הראשון שהרב בזק ממהר לדבר עליו הוא באמת סעיף מעמד האישה. אצטט רק משפט אחד מתוך דבריו בעניין הזה שצרם לי במיוחד [דגשים שלי]:

אנו רואים בברכה את ההתקדמות הרבה שחלה בתחום זה בדור האחרון, ומאמינים ביכולת לשלב בין תפקידן המיוחד של הנשים במסורת ישראל ובין שילובן בתוך מערכות החיים בעולם המודרני.

(א) הוא מודה בפה מלא שכל "מעמד האישה" שהוא מדבר עליו הוא משהו שקרה בכלל בדור האחרון. אז מה לזה ול"ציונות הדתית הקלאסית?"
(ב) הסיפא של המשפט "…ומאמינים ביכולת לשלב…" מסריח מאפולוגטיקה ומחוסר יושר אינטלקטואלי.
כל מי שמתכחש לכך ש"מסורת ישראל" לדורותיה היא "לא פמיניסטית" [to put it mildly] עוסק בהונאה עצמית. ומי שאיננו מוכן להכריז על כך בפה מלא הוא אפולוגטיקן. במובן הרע של המילה.
מי שמודה בכך, מאידך, יכול לנקוט בכמה דרכים:

  • לקבל את עמדת היהדות בעניין הזה ולדחות את עמדת המודרנה בעניין הזה.
  • לקבל את עמדת המודרנה בעניין הזה ולדחות את עמדת היהדות בעניין הזה.
  • לדחות את עמדת המודרנה בעניין הזה – אך לא (רק) עקב יהדות, אלא (גם) משיקולים אחרים.

שימו לב שהאופציה האחרונה בכלל לא עולה על דעתם של "בית הלל". לפחות לא במוצהר.

ד

הסעיף הבא מדבר, בין השאר, על הסיפור עם שירת הנשים.
בתור ארגון אנטי-חרד"לי, באמת אני מצפה מ"בית הלל" לתמוך באי-הימנעות של חיילים משמיעת שירת נשים בטקסים צבאיים, ועל כל פנים להתנגד לעשיית "בלגן" על רקע זה.
אבל…. וזה אבל ענק:
בתור ארגון דתי [ואפילו סתם בתור ארגון שמכבד את ההסדר המדיני הליברל-דמוקרטי ואת עקרון חופש הדת בפרט], הייתי מצפה ממנו להילחם בחירוף נפש ובנחרצות ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים וללא פשרות על זכותם של חיילים שאינם חפצים, מסיבות דתיות, לשמוע שירת נשים, להימנע מכך.
אני רואה בהכרחת חיילים בעלי נטיות חרד"ליות (נטיות שאינני חולק עמהם כלל) לשמוע שירת נשים –רדיפה דתית. נקודה. לא תיתכן פשרה, מבחינתי, בעניין הזה. אני עצמי לא נמנע לא רק משירת נשים אלא אף מדברים חמורים יותר, מבחינת ההלכה. אבל אני הראשון לקרוא למלחמת אזרחים – לא פחות! – על זכותם של חיילים דתיים להימנע משמיעת שירת נשים. לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית, קל וחומר במדינה יהודית, יכריחו יהודי לעבור על הלכה כלשהי – שולית ככל שתהיה, ושנויה במחלוקת ככל שתהיה.
הייתי מצפה מארגון דתי, קל וחומר רבני, להתעקש על נקודה זו באותה רמה של חריפות ונחרצות. וכשאני רואה רבנים [לא רק מ"בית הלל" – אלא גם הרבצ"ר ואחרים] שאינם נוקטים בכזו עמדה, אני רואה בכך בגידה – לא פחות! – של הרבנים בצאן מרעיתם.
אם לא יתעשתו הרבנים הללו, שמם יירשם לדראון עולם בהיסטוריה של העם היהודי ביחד עם שמותיהם של אנשי דת יהודיים נפלאים כמו יהושע-יאסון ומנלאוס.

ה

עם הסעיף אודות "המודרנה" [כשהכוונה היא פתיחות להשכלה] פחות או יותר הסכמתי. אבל זה הסעיף היחיד שאתו ממש הסכמתי בלב שלם, וזהו דווקא הסעיף האחרון ברשימה. הוא הסעיף היחיד שיש לו משהו במשותף עם "הציונות הדתית הקלאסית" ולכן דווקא הייתי מצפה ממנו לעמוד בראש הרשימה.
אליו הייתי מוסיף סעיף – ש"משום מה" לא נוסף – והוא היחס להלכה הפסוקה כפי שהיא מופיעה בספרות השו"תים ובקודקסים ההלכתיים.
זה תמיד נושא שארגונים מעין אלה מתחמקים מלדבר עליו. וזה אוטומטית צובע ארגונים כאלה בטון אפולוגטי להחריד.
הרי כל בר דעת שלמד קצת "משנה ברורה" [או כל קודקס דומה] יודע שמי שאשכרה ינסה לקיים את כל הסעיפים הקטנים בה, אורח חייו יהיה למעשה חרדי [בין אם חרדי-לאומי בין אם סתם חרדי – זה לא משנה].
למשל, הרב עובדיה ידוע הרי בתור פוסק מקל מאד. אבל שימו לב שאנשים שממש הולכים לפי הרב עובדיה הם חרדים (ואינני מדבר כאן על כובעים שחורים דווקא, כמובן). וזה לא סתם. הרב עובדיה אוסר על הרבה דברים הנפוצים בציבור הדתי ואף נתפסים בו בתור מובנים מאיליהם. וזאת אין הוא עושה מתוך חיפוש חומרות יתירות – הוא הפוסק האחרון שיחפש חומרות סתם. הוא עושה זאת משום שבאופן המקובל לפסוק הלכה, באמת אין מקום להתיר דברים אלה.
והרי הרבה מהתלונות על "התחרדות" בציבור שלנו מוסבות על …. הקפדה יתירה על הלכה בציבור שלנו – שהיא תופעה שהחלה עוד בתחילת הדרך בהשפעת הרב נריה, אבל תפסה תאוצה לאורך השנים והפכה לגורפת בשנות השמונים המאוחרות ובשנות התשעים המוקדמות [אך מאז נסוגה מאד: בדור שלי זה מאפיין הרבה פחות בולט, וכשאני פוגש בני"שים הצעירים ממני ב6-8 שנים, אני רואה שאצלם זה בולט אף פחות].
אני לא צריך לספר לכם על מאמרו של פרופ' חיים סולובייצ'יק בנוגע לשינויים שחלו בתוך האורתודוקסיה אחרי השואה ביחס כלפי ההלכה, ולפני כמה חודשים התפרסם ב"תכלת" מאמר מאת פרופ' משה קופל, המקדם גישה דומה לזו של סולובייצ'יק.
זה בהחלט יכול היה להיות כיוון פורה שבו ארגונים אורתודוקסיים/אורתופרקסיים מתונים יכלו ללכת בו.
[אם כי – במובן מסוים – זה הכיוון שהיהדות הקונסרבטיבית ניסתה ללכת בו, ונכשלה באופן מחריד. על כך בהמשך. אבל מבלי להתייחס לנושא זה כלל – העיקר חסר מן הספר.]
(הערת המארח: אני חולק על הרבה דברים של פילאבין, אבל בעניין הזה אני חייב להדגיש את התנגדותי לדבריו. לדעתי דבריו הפופולריים של סולוביצ'יק ודעמיה לוקים בהרבה כשלים מתודיים. ואולי ארחיב בעניין זה בעתיד. ה"ג.)

ו

המאמר נחתם בתהיות שכמה מהן מוזרות:
"האם אכן נוסיף תורה ודעת, או חלילה נרבה מחלוקת?"
(א) אם אתם מפחדים ממחלוקת – למה בכלל הקמתם את "בית הלל", שכל עניינו מחלוקת (לשם שמיים, אני מקווה) עם החרד"ל? – מחלוקת זה דבר מבורך!
(ב) למה המחלוקת מונגדת ל"נוסיף תורה ודעת"? אדרבא: קנאת סופרים תרבה חוכמה [אפילו קנאה אישית! לא דווקא מחלוקת לשם שמיים].
אני הרי כותב כל מה שכתבתי דווקא משום שאכפת לי מהנושא של שימור הציבור ה(בסך הכול) נפלא שלנו כפי שהוא, ומשום שגם אני מתנגד להתחרדות. לכן אני מרגיש שכשאני מותח על "בית הלל" ביקורת, הרי זו ביקורת "פנימית" – לא התקפה מצד מבקשי רעתם.
אסכם אפוא בכמה איחולים [כנים!] משלי, אבל ארחיק לשנייה עדותי:
אחרי מלחמת העולם השנייה, בעולם המערבי, בכל הדנומינציות הנוצריות חלה מודרניזציה, לטוב ולרע. בכנסיה הקתולית, למשל, תחילה הייתה "תאולוגיית השחרור", אחר כך היו הכנסייה השנייה של הוותיקן והתנועה הכריזמטית. דברים דומים התרחשו בדנומינציות אחרות. למשל, היום בכנסייה האנגליקנית יש בישופים הומואים מוצהרים [כמרים-נשים זה משהו שמזמן נהוג שם]. ביוניון תיאולוג'יקל סמינרי בעיר ניו-יורק מלמדים את מארקס כאילו היה אחד מאבות הכנסייה, בעוד שאת דברי אבות הכנסייה עצמם מלמדים שם דווקא פחות.
כל המודרניזציה הזאת – בין אם רואים בה משהו טוב ובין אם רואים בה משהו רע – הפכה את הדנומינציות הללו למשהו הדומה ליהדות רפורמית. כלומר, כל אחת מהדנומינציות הללו עומדת לעומת הדנומינציה כפי שהיא הייתה במקור, באותו יחס שבו היהדות הרפורמית עומדת לעומת היהדות האורתודוקסית.
זה מותיר דנומינציות אלו "ללא שיניים" להתמודד מול העולם. במקום לעמוד מול מה שמתרחש בעולם ולהוכיח בשער, במקום לנסות לעצור את הסחף והסחרור והשיגעון שאליו העולם נקלע – הם עצמם נקלעו לאותו הסחף והשיגעון.
[ואני משער שאנשי "בית הלל", בהיותם אנשים שמרנים בסך הכול, כן יסכימו שהעולם המערבי נקלע לסחף, סחרור, ושיגעון: ראו מה קורה עם מוסד המשפחה! ראו מה קורה לרגשות הלאומיים ועם האהבה למולדת! ראו מה קורה עם הפריצות! ראו מה קורה לנימוסים ולהליכות ולקוד הלבוש! ראו מה קורה לתרבותיות בסיסית!
"חוצפא יסגא… ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות.. וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו…"]
וגם אצלנו, היהודים, בקרב הזרם הקונסרבטיבי קרה אותו התהליך. הרי במקור הקונסרבטיבים היו אמורים להיות, כשמם כן הם – שמרנים. וראו לאן הגענו! הגר"ש ליברמן והרב יהושע השל ויצחק לסר והרב שבתאי מוראיס, ואפילו הרב שלמה זלמן שכטר מתהפכים בקברם, אני בטוח.
פעם בסמינר היהודי התיאולוגי הילכה בדיחה, שזה מקום שבו מורים אורתודוקסיים מכשירים רבנים קונסרבטיביים עבור קהילות רפורמיות.
אבל זה מילא – זה לא נשמע לי כזה נורא, כשלעצמו: כי ניתן לפרש את זה לשבח (מנקודת ראות אורתודוקסית; כמובן לא מנקודת מבטם של ממציאי הבדיחה, תלמידי ה-JTS) – שהאורתודוקסיה מחלחלת מטה.
אבל האמת העצובה נמצאת בבדיחה אחרת: שמה שהרפורמים מחדשים ברגע נתון, זה מה שהקונסרבטיבים יאמצו עשרים שנה אחרי כן, ומה שהאורתודוקסים המודרניים יאמצו עוד עשרים שנה אח"כ.
כיוון החלחול, אפוא, הוא הפוך.
[ישנה בדיחה אנלוגית גם בקרב לותרנים בארה"ב: שמה שלותרנים מיינסטרימיים עושים היום, זה מה שהסינוד של מיזורי יעשה בעוד עשרים שנה, ומה שכנסיית קונקורדיה תעשה בעוד ארבעים שנה…]
אז אני מאחל ל"בית הלל" שיידעו, כמו אברהם העברי, לעמוד באופוזיציה מול העולם, ולא להיות קונפורמיסטים: "כל העולם כולו מעבר אחד, ואברהם מעבר אחד".

קניין רוחני? שלא יעבדו עליכם

מדי פעם אני נתקל באנשים, פרסומות או כתבות, שמתייחסות לדבר הנקרא "קניין רוחני" כ"קניין" של ממש. אם הורדת סרט מהאינטרנט, את גזלן – גנבת קניין רוחני של מישהו אחר. ברררר.

אז אני לא נכנס עכשיו לכל העניין הגדול של זכויות יוצרים, והאם באמת אסור לראות סרט ב"צפייה ישירה" מהמחשב וכולי. זה נושא קצת ארוך, שיש בו גם ממדים הלכתיים וגם ממדים משפטיים ומוסריים, ולא אכנס אליו.

אני מתכוון לעסוק כאן אך ורק בפיקציה המכונה "קניין רוחני". לונג סטורי שורט: אין דבר כזה. אל תתנו לאף אחד לעבוד עליכם. כלומר, יש מושג שנקרא בחוק "קניין רוחני", ויש עורכי דין שעושים עליו הרבה כסף, הכול טוב ויפה. אבל אין שום קשר בין זה לבין "קניין" רגיל. זה שם מכובס, שהשימוש בו נועד בין השאר להלך אימים ולהסוות תקנה חדשה יחסית, באינסטינקטים המוסריים הבסיסיים שלנו.

המושג "קניין רוחני", או בשמו הלועזי Intellectual Property (או בשמו העוד יותר לועזי, Geistiges Eigentum), מספרת לנו ויקיפדיה, נטבע אי שם בשלהי המאה ה-19, לא לפני כן. מדובר בעצם בתקנות שנועדו לעודד יצירה: אם אדם ימציא המצאה, ומישהו יגנוב לו אותה, הוא יהיה בכזאת באסה שהוא לא ירצה להמציא עודפעם משהו אחר. הוא עלול למות מרוב צער או מפיגוע. (אגב, גדולי הממציאים דווקא היו גנבי פטנטים מדופלמים, ודוגמה מפורסמת היא אדיסון, אם כי מספרים עליו שכשעלה במוחו הרעיון להמצאה שלו, ישר נורה בראשו. סתם, נו, בדיחה כזאת.)

כך לדוגמה במריבות בין בתי הדפוס הראשונים על הדפסת ספרים, הוחלט שספר שמודפס במקום אחד, ייאסר להדפסה במשך כך וכך שנים במקום אחר, כדי שהמדפיסים לא יבואו לידי נזק כלכלי. זו חלוקת תחומים בין סוחרים, דבר מוסכם ומקובל, אבל איש לא יגיד שיש כאן עניין ל"קניין", ושמי שקונה מבעל דפוס שמסיג את גבול חברו, כלומר עובר על התקנות, נחשב "גזלן".

בואו נבחן – האם קניין רוחני הוא באמת קניין?

איעזר שוב בוויקיפדיה החביבה, שם יש הגדרה נאה ל"רכוש". וכך נאמר שם:

כדי שדבר ייחשב רכוש, כלומר, כדי שתתקיים בו זיקת בעלות לאדם או קבוצת בני אדם, נדרש שניתן יהיה לייחס לו מספר תכונות יסוד, שרק כאשר כולן מתקיימות בו זמנית ניתן לכנות דבר כלשהו "רכוש":
  1. מובחנות וספציפיות: רכוש הוא רק דבר שניתן להבחין בינו לבין דברים אחרים. רכוש גם אינו מושג מופשט, אלא דבר קונקרטי. לדוגמה, אדמה באופן כולל אינה יכולה להיות רכושו של מישהו, רק חלקת אדמה מסוימת יכולה להיות רכוש. באופן דומה, כיסאות, כמושג כללי, אינם רכושו של אף אחד. רק כיסא מסוים יכול להיות רכושו של אדם כלשהו.
  2. בלעדיות: הדבר שייך רק לאדם או קבוצת אנשים אחת ולא לאף אחת אחרת. בגד הנמצא בארונו של אדם מסוים יכול להיחשב רכוש; אוויר, לעומת זאת, אינו יכול להחשב שייך לאף אדם באופן בלעדי, וכל אחד יכול לשאוף ולנשוף אותו כרצונו. גם רכוש ציבורי חייב תמיד להיות בבעלותו של ציבור מסוים (או רשות ציבורית) ולא של ציבור אחר, אף כי הגדרת "ציבור מסוים" עשויה להיות שונה ממקום למקום ומזמן לזמן.
  3. שליטה ממשית: דבר יכול להיחשב רכושו של אדם או קבוצת אנשים רק אם הוא ניתן לשליטה ממשית, היינו, שהבעלות על הרכוש ניתנת למימוש. לדוגמה, ניתן לשלוט בכיסא, אך לא ניתן לשלוט בשמש, באלפא קנטאורי או ביופיה של השקיעה.

(יש שם גם סעיף רביעי, "היעדר תודעה אנושית", אבל זו לא באמת תכונה נצרכת. ודאי שאדם יכול להיחשב כרכוש, אלא שהחוק המודרני פשוט אינו מכיר בזה, כלומר הוא מפקיע מראש כל בעלות על בני אדם. סגור סוגריים, הנה כך:)

האם קניין רוחני עומד באבני הבוחן האלמנטריות הללו?
1. מובחנות וספציפיות – קניין רוחני אינו מובחן. הוא רעיון, מידע. אי אפשר להבחין בינו לבין דברים אחרים. אבל מה, תגידו שהוא מובחן בהיותו מידע מסוים השונה משאר ה"מידעים". אוקיי, אם זה היה הקריטריון היחיד, הייתי מחליק את זה. אבל נעבור הלאה:
2. בלעדיות – קניין רוחני אינו יכול להיחשב בלעדי. אני מנגן שיר על במה, אדם שורק שיר ברחוב, השיר מתנגן ברדיו – "נר לאחד נר למאה". הוא יכול להיות אצל כמה אנשים שונים בו זמנית.
3. שליטה ממשית – מידע הוא דבר ערטילאי. אי אפשר לשלוט בו. אפשר לנסות לשלוט בדרכי ההפצה שלו, אבל במידע עצמו. הוא דבר מופשט לגמרי.

בקיצור, "קניין רוחני" אינו יכול להיחשב קניין בשום פנים. ולמה שייחשב? הרי לגנוב ממישהו את קניינו, פירושו לעשות פעולה שתגרע אותו מקניין פלוני, ותוסיף אותו לקניין (או חזקת) אלמוני, הגנב. הדבר הזה רע בעיקר כי הוא פוגע באדם שגנבו ממנו, ולצורך העניין זה לא כל כך משנה אם הגנב נהנה ממנו או בא לחצר וסתם התחיל להשמיד את הרכוש. לעומת זאת, אם אני צופה בפרק מ"חברים" (טוב, היום צריך לומר "האוס") באינטרנט, לא לקחתי שום דבר מאף אחד. המידע קיים, ויכול לשרת את כולם. כבר אמרנו: "נר לאחד – נר למאה".

אלא מה, תגידו, אתה פוגע במטה לחמה של התעשייה, אתה גורם לכך שיוצרים לא ירוויחו את מה שהשקיעו, שהם לא ירצו ליצור, וכולי. בסדר. אמירות לגיטימיות. אבל לא קשורות לנושא ה"קניין". קראו לילד בשמו: תקנות לעידוד היצירה. זהו. כל כך קשה?

צריך להדגיש: מניעת רווח בעקיפין אינה בשום פנים גזל. אם חבר שלי עמד לקנות ספר, ובאתי ואמרתי לו: עזוב, אל תקנה, אני אשאיל לך את שלי – מנעתי מהסופר (ו/או מהמפיץ) רווח, ואולי התנהגתי כלפיו לא יפה, אבל לא עברתי על שום גזל. גזל פירושו לקחת אובייקט מסוים שיש לפלוני, כך שהוא לא יהיה אצלו. זה גזל, ואין בלתו.

ואפרופו תקנות לעידוד היצירה, בימים עברו היצירה פרחה בלי שהיוצרים חלמו על התקנות האלה. הרמב"ם לא הרוויח אגורה על כל ספר שלו שנמכר, וגם לא אריסטו או דנטה או אוגוסטינוס. אנשים שרוצים ליצור, שיש להם דחף ליצור, יעשו זאת גם בלי שום קשר לרווח שהם יכולים לקבל. את הכסף הם הרוויחו בדרכים אחרות – עבדו לפרנסתם, כמו כל בני התמותה, בעבודות של ממש, או שהיו להם פטרונים מכובדים, שתמכו ביצירה שלהם.

אז אין לי התנגדות לפטרונים מודרניים בדמות קרנות למיניהן, וגם לא לתקנות שמטרתם עידוד היצירה ותמיכה ביוצרים. זה סבבה לגמרי. אבל בבקשה, אל תסבנו אנשים.

קניין רוחני אינו קניין, ואם הורדתם סרט למחשב, אולי אתם עוברים על החוק (אני בספק, אם החוק הוא אות מתה ואינו נאכף כלפי אנשים פרטיים), אבל מה שבטוח זה שאתם לא גנבים. שלא יעבדו עליכם.

לקריאה נוספת:

ולקינוח יויטיובון חמוד, מכתב פתוח מדן בול ללילי אלן: