ארכיון הקטגוריה: ביקורת התקשורת

"מחקר מדעי שאין להפריכו": כך הוצגה פרודיה באתר סטירי כמחקר אמיתי ב"מאקו"

לפני כשנה, בעקבות הטבח באורלנדו, נכתבה ב"mako גאווה" כתבה מאת פלוני אמנון דירקטור, בכותרת: "האם כל ההומופובים באמת הומואים? מדעית הוכח שכן".

האם כל ההומופובים באמת הומואים? מדעית הוכח שכן

מאקו. מדעית הוכח שכן

הכתבה פותחת בסיפור המחבל מאורלנדו, שלפי המסופר היה הומו בעצמו, וממשיכה: "מסתובבים עשרות סיפורים אודות אירועים הומופוביים שמקורם (במפתיע או לא) באנשים עם נטיות הומוסקסואליות". נו, "מסתובבים", "עשרות סיפורים". אוקיי (הכותב מביא שלושה). איפה ההוכחה המדעית שכל ההומופובים הם הומואים? חכו, הנה זה מגיע:

אחד המחקרים המעמיקים והממושכים בנושא הומופוביה מופנמת נעשה באוניברסיטת הרווארד בשיתוף עם המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). המחקר העלה ממצאים מרתקים, ובהחלט מחרידים, בכל הקשור להומופוביה: מסקנת המחקר הייתה שרוב האנשים שמבטאים הומופוביה, הם בעצמם בעלי נטייה הומוסקסואלית. המחקר, שנערך במהלך 5 שנים והשתתפו בו כ-5,000 נבדקים ממין זכר, אושר על ידי איגוד הפסיכולוגים האמריקאי כ"מדעי שאין להפריכו". מסקנה נוספת שעלתה מהמחקר הייתה שהומופוביה בולטת יותר אצל אנשים בעלי משיכה נסתרת לאותו מין, שגדלו עם הורים סמכותיים שאסרו רצונות כאלה.

פששש, נשמע רציני. "מדעי שאין להפריכו"!

רגע רגע. מה זאת אומרת "מדעי שאין להפריכו"? הרי אנחנו מכירים את העיקרון הפופריאני שאומר שדבר מדעי הוא דווקא מה שאפשר להפריכו, ואם אין להפריך משהו הוא לא מדעי. מוזר, לא?

נחזור אל המחקר הזה עוד רגע, אבל נמשיך בינתיים לסוף הכתבה. דירקטור מראיין את פרופ' גידי רובינשטיין, "יועץ אקדמי בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה, פסיכותרפיסט המתמחה, בין היתר, בטיפול בגברים הומואים וביסקסואלים ומנהל את פורום "שרינקפרנדלי"."

רובינשטיין משום מה לא מזכיר את אותו מחקר מדעי שאין להפריכו, ומצטט דווקא מאמר אחר, מ-1996, שטען שדווקא הומופובים קיבלו זיקפה מפורנו גברי. מעניין שהמחקר הבודד הזה מ-1996 עדיין מהווה משהו משמעותי בתחום. עברו מאז עשרים שנה; איפה שאר המחקרים החוזרים? נראה שלא לחינם פקפקו בתוצאות שלו. בכל אופן, מה עם המחקר ה"מדעי שאין להפריכו"? איפה הוא?

פייק ניוז: כך עושים זאת

כאן בא לעזרתי אריאל דניאלי שמצא את המקור. הנה הוא, באתר YOUREADYGRANDMA:

A shocking, double-blind study released by Harvard, in collaboration with MIT, has revealed that all people who are homophobic are actually homosexuals themselves. The study, which was carried out over the course of 5 years and involved nearly 5,000 male subjects, is being accepted by the American Psychological Association as being “scientifically irrefutable.”

זה המקור. כן. קראו את שם האתר. נשמע אתר לגיטימי, נכון? בדף הראשי שלו היום יש כתבות כמו "Strict ‘No Farting’ Policy Enforced in White House", ו"Cursed Melania: “I Dug up Donald in Egypt over 100 Years Ago”"

לכתבה מצורפת גם תמונה, בכותרת הבלתי-נשכחת "Subject covering erection". דניאלי בדק ומצא שמדובר בתמונה של קסדה ניסיונית לטיפול בנפגעי ראש.

subject covering erection

קסדת להגנה על הראש, זקפה, מה זה משנה

זה אם כן המחקר ה"מדעי שאין להפריכו" – scientifically irrefutable (ביטוי כל כך אידיוטי, שמצאתי אותו רק במכתב של תומכי "קליימט צ'יינג' נלהבים), שנרקח במוחו הקודח של בעל אתר סטירי וקיבל מקום של כבוד באתר mako ונמצא שם כבר כשנה, בלי שאף אחד העיר על הבדיחה העצובה. נראה שבשביל דברים כאלה הוקדש הביטוי המקורי, שעכשיו נשחק עד-דק, Fake news.

ושיהיה לנו בהצלחה.

מי מנסה לטרפד את מינויי איילת שקד במשרד המשפטים ובבית המשפט העליון?

"שקד ממליכה את 'אליטת בר אילן'", זועקת הכותרת בדה-מרקר. בכתבה מאת עידו באום (עוד נגיע לזהותו של הכתב), עומד הכותב על שני מינויים במשרד המשפטים, רז נזרי ומאיר לוין, שהוא מודה שהם אמנם ראויים ומקצוענים, אבל מדברר את אנשי משרד המשפטים שהמינויים "יוצרים שבר עמוק" אצלם. למה? כי הם גם מזוהים אידיאולוגית עם איילת שקד, לדבריו.

איך הם יודעים שהם מזוהים אידיאולוגית איתה? הו, זו שאלה טובה. "במקרה של לוין בכירים במשרד המשפטים ציינו את העובדה שהוא מתפלל באותו בית כנסת עם נפתלי בנט". הבנתם? קריצה קריצה. גם דוס וגם חבר של יו"ר הבית היהודי. במקרה של נזרי מדובר כנראה בכיפה שעל ראשו. ושניהם, אבוי, למדו במוסד המשוקץ, אוניברסיטת בר אילן.

אין לי מושג מיהו מאיר לוין, ובאום אינו מביא שום ראיות לכך שהוא עם  "100% נאמנות לאידיאולוגיה של שרת המשפטים" כלשונו; במקרה של רז נזרי הסיפור ברור עוד פחות, משום שמה שהגיע ממנו לעיתונות לפחות הוא לא עושה רושם כאידיאולוג ימני נוקשה, בלשון המעטה. נזכיר שבמקרה של דומא והזעם שהתעורר סביב עינויי החשודים שם, נזרי נפגש על דעת עצמו עם החשודים, לקול מחאתם של עורכי דינם (שלהם לא ניתן להיפגש איתם).

אחר כך מוסיף באום לקלחת את מנדלבליט, ש"אמנם למד משפטים באוניברסיטת תל אביב, אבל את התואר השני ואת הדוקטורט שלו סיים באוניברסיטת בר־אילן". הבנתם? הוא כבר נגוע. כל מי שרואה איך התנהל מנדלבליט בזמן כהונתו כפרקליט הצבאי הראשי, וכיצד הוא מתנהל היום (ע"ע חוק ההסדרה) רואה שהוא ממש לא "100% נאמנות לאידיאולוגיה של שרת המשפטים". אבל הוא בר אילן, אז סטופ כדור הארץ נגעתי באדום.

מן הגורן ומן היקב

אבל זה לא מספיק בשביל לדבר על אליטה, נכון? אז בואו נוסיף עוד מועמדים מן הגורן ומן היקב. "נציגי האקדמיה בשתי ועדות האיתור היו פרופ' צילי דגן מבר־אילן ודודי שוורץ, שהיה חבר סגל שם בעבר". צילי דגן אמנם מבר אילן, אבל היא רחוקה מלהיות אשת ימין; דודי שוורץ "היה חבר סגל שם בעבר", כלומר לפני עשור וחצי. הוא כבר מזמן לא שם, אבל כאמור אם עברת בבר אילן אתה חולה במחלה סופנית כנראה.

וכדובדבן שבקצפת מוסיף באום ש"בר־אילן היא גם המקום שממנו צמחו שלושה מועמדים מהאקדמיה (גדעון ספיר, שחר ליפשיץ ודוד האן) ברשימת המועמדים של השרה שקד לבית המשפט העליון". כן, לא טעיתם. שלושה! שלושה מועמדים שלמים! הרואה יכול לחשוב שמדובר בשלושה מתוך ארבעה או חמישה. ובכן, ברשימת המועמדים נכללים עשרים ושמונה איש. שלושה מהם הם מבר אילן. שלושה מתוך 28. בצדק ציין מישהו שיש יותר מועמדים יוצאי ישיבת הר עציון (חמישה) – אגב, לא ישיבה ימנית במיוחד. שחר ליפשיץ, אגב, הוא מנהל אקדמי במכון הישראלי לדמוקרטיה. לא בדיוק "ישראל שלי".

באום מודה שבעבר הייתה אחידות אליטיסטית במשרד המשפטים ובבית המשפט העליון, כשכולם הגיעו מהאוניברסיטה העברית. אבל, הוא אומר, "אחידות דעים אחת הוחלפה עכשיו באחידות אחרת". כי שלושה מועמדים מבין עשרים ושמונה כ*תוספת* לעליון זו אחידות דעים? כי שני מינויים במשרד המשפטים, שדעתם האישית לא ממש ברורה, למדו בבר אילן?

למה לא "אליטת המכללה למנהל"?

אולי נדבר על הכתב עידו באום עצמו, או שמא יש לומר ד"ר עידו באום, שמכהן היום כסגן דיקן בית הספר למשפטים במכללה למנהל? באום מלהטט בין שני כובעים – מצד אחד הוא עיתונאי, מצד שני איש אקדמיה. האם הכפילות הזו לא יוצרת כר פורה לניגודי אינטרסים ולעיוותים?

אבל את זה נעזוב לרגע בצד. מן המוסד של באום, המכללה למנהל, יצאו, תחזיקו חזק, לא פחות מארבעה מועמדים לעליון: הפרופסורים יפעת ביטון (הקשורה עבותות לקרן החדשה), חיים זנדברג, השופט גלעד נויטל, וכן עופר גרוסקופף (זה שאישר את התביעה נגד תשעה מיליון שהעזו להציע שירות החלפת צמיגים חינם לנשים), שהחל שם את הקריירה האקדמית שלו. אולי הכתבה הבאה תהיה על "אליטת המכללה למנהל"? עידו באום, אגב, שימש בעבר גם כדובר משרד המשפטים; ועושה רושם שאת התפקיד הזה הוא ממשיך למלא היום בהתנדבות – לא כדובר המשרד אלא כדובר פקידים מסוימים, שהזיזו להם את הגבינה ומכרסמים קצת בכוח המופרז שלהם.

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

אבל בואו נשים את הדברים על השולחן. באום מדבר על כך ששקד שואפת למנות אנשים שיקדמו את אידיאולוגיית הימין כדבר פסול. למה בדיוק זה פסול? האם הימין לא נבחר בבחירות דמוקרטיות? האם אין זו זכותו לנסות לשלוט גם בתחום המשפטי? הרי כולנו יודעים שאין דבר כזה "איש מקצוע נטול פניות". זו פסאדה. לכל פקיד, לכל יועץ ולכל שופט יש ויש אידיאולוגיה. וכשלפרקליטות או ליועץ לא מתאימה גישתה של הממשלה, הם יכולים להגיש על מגש של כסף לבית המשפט את תבוסתה של עמדת הפוליטיקאים: כי עמדת "המדינה" בבית המשפט, הפלא ופלא, אינה עמדתם של הפוליטיקאים אלא דווקא של אנשי משרד המשפטים. לא לחינם נעמדים עכשיו אנשי האליטה הישנה על הרגליים האחוריות: הם היו רגילים לשלוט, הם היו רגילים שהדעה שלהם היא היחידה שקובעת, והנה פתאום מביאים מועמדים קצת שונים. הצילו, יהודים, שריפה בעיירה! יש כאן מישהו שחושב אחרת!

ואז מתחילים בנוהל הטרפוד הרגיל, זה שהכרנו גם מתקופתו של פרידמן כשר המשפטים. הדלפות מרושעות, כתבות מגמתיות, וכן הלאה וכן הלאה. רק בשבוע שעבר זכה פרופ' גידי ספיר, אחד המועמדים לעליון ומי שמציב אלטרנטיבה קונסיסטנטית למהפכה השיפוטית של ברק, לכתבה נבובה ותמוהה בגלי צה"ל, עם "הקלטה בלעדית", שבהה הוא נשמע, שימו לב, כיוצא נגד הכוח הרב מדי שיש למשרד היועץ המשפטי לממשלה. געוואלד. וכדי להפוך את זה למשהו נוראי, קישרה זאת הכתבת איכשהו לעמונה, תוך קריצה כאילו לפנינו מתנחל פנאט מטורף. ברור שמי שהאכילו את הכתבת באייטם הפרווה הזה הם שוב האנשים מתוך המערכת, שמנסים בכל מחיר למנוע מכל דעה אחרת להיכנס.

פרק חדש במדריך להשמצע מקצועית: כיצד תשמיץ מבלי לומר השמצה אחת

האמת היא שאל מול הכתבות האלה אני עומד ומשפשף את העיניים. זהו? זה כל הלכלוך שאתם יכולים להוציא על המועמדים? שהם למדו או לימדו בבר אילן? שהם הביעו דעה האומרת שליועץ המשפטי יש כוח חזק מדי? אבל מי יודע, אולי הם יודעים מה הם עושים. הרי אם עשו כתבה על מישהו, סימן שמשהו לא בסדר איתו. אחרת, האם היו טורחים לעשות עליו כתבה? לא, ברור שלא.

וכך יכולים אנשי התקשורת היום ללמד את קישון עוד פרק במדריך להשמצה מקצועית: אפילו לא צריך לשאול שאלה שקרית בכותרת, או לצטט שאילתא בכנסת: כל מה שצריך הוא לעשות כתבה שאין בה אפילו בדל של מידע בעייתי על האדם; עצם העובדה שעושים עליו כתבה יעשה את כל העבודה.

תעשיית השקרים של עמוס שוקן ועיתון הארץ

עמוס שוקן מצטייר ברשתות החברתיות כאדם הוגן והגון. אמנם שמאלן גדול, אבל בכל זאת הוא עונה לביקורת, מתווכח וכן הלאה. מין מענטש שכזה.

כך גם אני הרגשתי כשהוא פנה אליי היום בטוויטר וביקש את כתובת המייל שלי. נתתי לו ולאחר כמה שעות קיבלתי ממנו מייל המבקש שאפרסם תיקון לציוץ שבו האשמתי את הארץ בפרסום שקרים. את המייל אביא במלואו להלן, אבל ראשית נספר את סיפור המעשה.

מערכה ראשונה: גולדבלום יורה שקרים, הארץ מפרסם

ב-3 בנובמבר כתב עמירם גולדבלום, ממקימי שלום עכשיו ואיש נאלח למדי שלאחר רצח הזוג הנקין קרא למתנחלים "חיילי הטרור" ושהשווה את "אם תרצו" לנאצים, מאמר דעה בהארץ בכותרת "שקרי הימין שהובילו לרצח רבין".

לפי גולדבלום,

ממשלת רבין, שהוקמה ביולי 92', הביאה לירידה דרמטית בפיגועים. לעומת כ–105 הרוגים ב–91' בימי ממשלת שמיר, היו ב–92' 31 הרוגים (שמונה אחרי קום ממשלת רבין), וב–93', לפני הסכם אוסלו, נהרגו 26. המתינות המדינית הביאה לצמצום מסוים באלימות. כך גם בימים שאחרי חתימת ההסכם — עד לטבח במערת המכפלה.

מערכה שנייה: אוריה קניג חושף את השקר

אוריה קניג הסתכל על הפסקה הזו ולא האמין למראה עיניו. וכך כתב בפייסבוק:

"ישנם שלושה סוגי שקרים – שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה". ויש סוג רביעי: עיתון הארץ, שבו הסטטיסטיקה עשויה משקרים ארורים. עמירם גולדבלום קובע שבשנה האחרונה של ממשלת שמיר נרצחו 105 ישראלים, לפני שהביא איתו רבין את ימי השלווה והשלום. מלחמה של ממש הייתה כאן, ואף אחד מאיתנו לא שם לב. פשוט כי זה לא קרה. הנתון האמיתי הוא 21 הרוגים – בדיוק חמישית ממה שכתב גולדבלום, והרבה פחות ממספר ההרוגים בכל אחת משנות ממשלת רבין.
וכדי שזה יהיה מושלם, הכותרת למאמר היא "שקרי הימין".


בתגובות הועלו כמה תובנות וניסיונות לפרש כיצד הגיע גולדבלום למספר המופרך הזה, ומגיב בשם גלעד נדלר העלה את הרעיון שהוא כלל גם את מלחמת המפרץ, שבה הוכרו כל מי שמתו מהתקפי לב כתוצאה מהאזעקות כ"נפגעי פעולות איבה" (וכך המלחמה גבתה, לפי ההגדרה המוזרה הזו, 77 הרוגים או אפילו 95 הרוגים).

כמובן, אין לך שום קשר לטענה שממשלת רבין הביאה לירידה דרמטית בפיגועים. המספר שגולדבלום הביא כאסמכתא, אם כן, הוא פשוט שקר גמור. (אגב, אף אחד לא בדק כמה אנשים מתו מהתקפי לב כתוצאה מהעקה שיצרו הפיגועים בזמן ממשלת רבין.)

הרוגי הטרור בישראל, מתוך אתר משרד החוץ. השוו בין 1991 לשנים הבאות

הרוגי הטרור בישראל, מתוך אתר משרד החוץ. השוו בין 1991 לשנים הבאות

כל מה שעשיתי היה לצייץ צילום מסך של הפוסט המצוין של אוריה, תוך מינשונו של עמוס שוקן, ולכתוב: "פעם אחר פעם הארץ מרשה לעצמו להעביר שקרים בוטים מעל דפיו. הארץ: בדיוק מה שחשבת".

הייתם מצפים שהארץ יבדוק את הדברים ויתקן במהרה, אם לא עמד בציפיות לעשות בדיקת נתונים בסיסית לפני הפרסום (לא שהם נוהגים לבדוק שקרים לפני הפרסום, כפי שנוכחה לדעת עירית לינור על בשרה).

אז הייתם מצפים. שבועיים חלפו, וכלום לא קרה. הארץ כמנהגו נוהג.

מערכה שלישית: שוקן מבקש להפסיק להשמיץ אותו

ובכל זאת, היום אחר הצהריים נחת בתיבת המייל שלי מכתב מאת מו"ל הארץ, עמוס שוקן. וכך נכתב:

הלל שלום,

אני מתייחס לציוץ המצ"ב שלך. שאלתי את עמירם גולדבלום מאיפה לקח את מספר ההרוגים בפעולות האיבה בשנים 1991 ו-1992, והוא הפנה אותי לאתר הזה של מדינת ישראל, המוסד לביטוח לאומי ומשרד הרווחה.

http://laad.btl.gov.il/Web/He/Victims/112.aspx?lastName=&firstName=&fatherName=&motherName=&place=&year=1991&month=&day=&yearHeb=&monthHeb=&dayHeb=&region=&period=&grave=

הלינק הזה יביא אותך לעמוד הראשון מתוך 6 עמודים אשר בחמשת הראשונים יש 20 שמות חללי פעולות איבה בשנת 1991, ובעמוד הששי עוד חמישה. אתה יכול לעבור מעמוד לעמוד בסימון מספר העמוד הבא בתחתית העמוד הראשון.

אני מצרף גם את הלינק הזה לרשימה המקבילה בגין 1992, בה יש רק שני עמודים.

http://laad.btl.gov.il/Web/He/Victims/112.aspx?lastName=&firstName=&fatherName=&motherName=&place=&year=1992&month=&day=&yearHeb=&monthHeb=&dayHeb=&region=&period=&grave=

לאור המידע הזה האם נראה לך הוגן שתפרסם ציוץ מתקן לציוץ שלך שצירפתי, ובעיקר להאשמה שלך שהארץ מרשה לעצמו לפרסם שקרים בוטים פעם אחר פעם?

בברכה,

עמוס

מערכה רביעית, ובה מועמד שוקן על טעותו. האם הוא יתנצל?

שינסתי את מקלדתי וכה עניתי לו:

שלום מר שוקן ותודה על טרחתך.

לו היית טורח ונכנס גם לתוכן הדפים, היית מגלה שחלק גדול מהם מדבר על אזרחים שנהרגו במהלך מלחמת המפרץ כתוצאה מהתקף לב, ושבשלב מסוים לאחר מאבק ציבורי הוחלט להכיר בהם כחללי פעולות איבה.

להלן כמה דוגמאות, רק מהעמוד הראשון:

רפאל אבוהב

ביום שישי ג' בשבט תשנ"א (18.01.1991), שלושה ימים אחרי תחילת מלחמת המפרץ, נשמעה האזעקה הראשונה נגד טילים ברחבי הארץ. בהתרגשות שנוצרה רפאל לקה בלבו, ומת.

יהודית אדלר

בכ"ד בשבט תשנ"א, (08.02.1991), בימי מלחמת המפרץ, ליבה של יהודית לא עמד לה והיא מתה מהתקף לב.

מיכאל אהרונוביץ'

ביום ד' בשבט תשנ"א (19.01.1991), בעיצומה של מלחמת המפרץ, נשמעה אזעקה והמשפחה התכנסה בחדר הביטחון. מיכאל נפל על הריצפה, וכאשר הגיע למקום אמבולנס ניסו הרופאים להחיותו, אך נאלצו לקבוע את מותו.

רפאל אזיקרי

בלילה הראשון של מלחמת המפרץ, ג' בשבט תשנ"א (18.01.1991), עם הישמע האזעקה הראשונה, חש לפתע רפאל ברע ואיבד את הכרתו. אשתו ניסתה להזעיק את מד"א, אך הם לא ענו לצלצוליה. היא פרצה לרחוב, אך ברחוב הריק מאדם לא מצאה נפש חיה שתוכל לסייע. תקוה המשיכה בריצה למשטרת רמת גן הסמוכה לביתם, אך השוטרים סרבו להתלוות אליה מחשש שהעיר נתונה בהתקפת טילים כימית. כעבור חצי שעה, כשבאו עמה לבסוף השוטרים, מצאו את רפאל ללא רוח חיים. ניסיונות החייאה שביצעו בו היו ללא הועיל.

רוברט איזנברג

במלחמת המפרץ, בי"ב בשבט תשנ"א, (27.01.1991), הושמעו שתי אזעקות אחת אחרי השנייה בלילה אחד. רוברט נתקף חרדה גדולה ולא רצה להסיר את מסכת הגז לאחר האזעקה הראשונה. לבסוף, כשהסיר את המסכה לאחר האזעקה השניה, חש ברע. כשרופא שח"ל הגיע, היה כבר מחוסר הכרה. ניסיונות ההחייאה היו ללא הועיל. רוברט נפטר מדום לב, בנוכחות רעייתו ובנו בן העשר.

שרה אנצ'ו

מטח הטילים הראשון במלחמת המפרץ בתחילת 1991 נפל קרוב מאוד למקום מגוריהם של שרה ובעלה. למרות ששניהם לא נפגעו, הם היו מבוהלים עד מאוד. בנם, מאיר, החליט להעביר את הוריו אליו, לפתח תקווה. אך שרה כבר לא הייתה אותה אישה שמחה ובריאה. היא הפכה לעצובה ונפחדת.

יומיים לאחר התחלת המלחמה, חשה ברע והועברה לבית חולים השרון. שרה נאבקה על חייה במשך עשרה ימים אך בה' באדר תשנ"א, (19.02.1991), לקתה בהתקף לב, שהכריע אותה.

וכן הלאה וכן הלאה.

אני מצרף לך את הפסקה הרלוונטית מוויקיפדיה בערך "מלחמת המפרץ":

טילי הסקאד גרמו לעשרות מתים מהתקפי לב[דרוש מקור] ומחנק[6] כתוצאה מהשימוש במסכה, לשלושה הרוגים מפגיעת טילי סקאד[7][8][9] ולנזק רב ברכוש. בסך הכל הוכרו 77 הרוגים במהלך המלחמה כחללי פעולות איבה.

אם כן מתוך אותם 105 אנשים שמנה גולדבלום, הרוב המוחלט הוא אנשים שמתו במהלך מלחמת המפרץ ולא כתוצאה מפיגועים.

אני מזכיר לך שגולדבלום דיבר במפורש על פיגועים: "ממשלת רבין, שהוקמה ב-92', הביאה לירידה דרמטית בפיגועים" (הדגשה שלי). האמירה הזו היא שקר מוחלט. כפי שתראה במסמך רשמי של מדינת ישראל, מספר הרוגי הטרור ב-1991 היה 21 אזרחים, קטן יותר מבכל שנה משנותיה של ממשלת רבין.

התנצלותו של "הארץ" על פרסום השקר הזה בלי בדיקה תתקבל בברכה.

בתמימותי ציפיתי ששוקן יבדוק את הנתונים, ייווכח שגולדבלום כתב שקרים, ויתחייב לפרסם תיקון לטעות, כנהוג בעיתונים מתוקנים.

אז ציפיתי.

מערכה חמישית ואחרונה: שוקן מתפתל ומגן על השקרים

בסדרת ציוצים מביכה החל שוקן לגונן על השקר. "למעשה הפסקה השניה הזאת לא כל כך קשורה למאמר", הוא החל להצטדק, כאילו שזה משנה אם השקר קשור להמשך או לא (והוא קשור. בפרט עם הכותרת "שקרי הימין"). "נטפלים לאיזו זוטה. 105 נפגעים ב 1991, או נניח 21." הוא צייץ, כאילו השאלה אם מספר ההרוגים עלה או ירד, אם זה 105 או 21 זו "זוטה" ולא אכפת שיש שם שקר. ואז הוסיף תירוץ אחר, שהופך איכשהו את ההרוגים במלחמת המפרץ להרוגי פיגועים כי "מותר לו לחשוב שגם הראשון היה קורבנה של מדיניותה האנטי פלסטינית של ישראל, שאילו שראל הגיעה להסדר או קידמה הסדר בכנות, היא לא היתה יעד לטילים העיראקים. זאת מחשבה שקל לתמוך בה (אם כי אפשר גם לשלול אותה)". וכדי לצאת ידי חובה הוסיף "אולי נשקול להוסיף ליד המספר 105 סוגריים ובהם נכתוב כולל X". אבל הוא ממשיך להתעקש ש"אין טעות עובדתית במאמר" – מאמר, שכזכור אמר שהייתה ירידה בפיגועים ונקב את המספר 105 כראיה לכך.

אפילוג: אל תאמינו למה שאתם קוראים בהארץ

תחליטו אתם אם אפשר לטעון שמי שנהרג מהתקף לב במלחמת המפרץ היה "הרוג פיגוע" (!). והאם העובדה שלא מנו את הרוגי התקפי הלב בזמן פיגועי אוסלו (אבל כן בזמן מלחמת המפרץ) מאפשר בכלל לומר שהייתה ירידה בפיגועים. מה שברור הוא שבעוד עיתון רציני ומקצועי היה מזדרז לתקן את הטעות ולהתנצל, "הארץ" והמו"ל שלו מתנהג כמו אחרון הסמרטוטונים, ומתפתל בתירוצים הדחוקים ביותר לדבר שהוא באופן ברור פשלה עיתונאית ענקית של עיתון המאפשר לפרסם שקרים בוטים שכאלה.

את טיפת הכבוד שעוד רחשתי לעמוס שוקן, שבבעלותו עיתון המעודד אנטישמיות ברחבי העולם, איבדתי בסדרת הציוצים המביכה הזו. במקום מו"ל ואיש עיתונות ראוי ואחראי, התגלה לפנינו איש קטן המטהר את השרץ בק"ן טעמים ובלבד שלא יודה בטעות.

תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם קוראים משהו בעיתון לאנשים חושבים.

עדכון: בסוף השתנה משהו

עדכון (19/11/16): הארץ תיקנו קצת, בצורה עילגת, את הניסוח וכעת אין בו שקרים, אם כי הוא מעמיד את המאמר כולו באור המגוחך הנכון:

ממשלת רבין, שהוקמה ביולי 92', הביאה לירידה דרמטית במספר נפגעי פעולות האיבה. לעומת כ-105 הרוגים בשנת 91' בימי ממשלת שמיר (המספר כולל כ-75 שמתו בנסיבות שונות כתוצאה מהתקפות הטילים על ישראל במלחמת המפרץ והוכרו "נפגעי פעולות איבה". לדעתי הם קורבנות הקשיחות המדיניות של ממשלת ישראל ביחס לפלסטינים, ככל הנפגעים האחרים), היו ב-92' 31 הרוגים (8 אחרי קום ממשלת רבין) וב-93', לפני הסכם אוסלו, נהרגו 26. המתינות המדינית הביאה לצמצום מסוים באלימות. כך גם בימים שאחרי חתימת ההסכם  – עד לטבח במערת המכפלה.

"לדעתי הם קורבנות הקשיחות המדיניות של ממשלת ישראל ביחס לפלסטינים, ככל הנפגעים האחרים"

עיתונות אמיצה מדווחת מאירופה

"היהודים רגועים", אומרת לנו הכותרת ב-ynet. היהודים ביבשת עדיין סקפטיים חרף התחזקות הימין הקיצוני באירופה.

ודאי אתם מתארים לעצמכם ש-ynet מדווח על פי סקר מקיף, או מחקר מעמיק חחחחחחחח טוב נו אני לא יכול להתאפק. אתם מכירים מספיק את האתר הזה.

קליק לכתבה, והנה נתוני האמת: "שראלים המתגוררים באירופה ושוחחו עם ynet" – כן כן! מדגם אמין ומייצג! – "קיבלו את התוצאות באדישות וביקשו להכניס את הדברים לפרופורציה". אכן, היהודים רגועים!

מדובר, חברים, במידע מדעי מדויק הכולל שיחה עם מאיה, ישראלית בת 23 ממודיעין שגרה בדורטמונד עם בן זוגה המקומי, ש"פחות מרגישה" את הימין הקיצוני כי "רוב תומכי המפלגה הניאו-נאצית והניאו-נאצים עצמם חיים באזור מאוד ספציפי של העיר" (עכשיו אתם מבינים שאפשר להירגע, נכון?).

עד כאן נתון סטטיסטי אמין לגבי גרמניה כולה. אבל זה לא הכול! גם בדנמרק אפשר להירגע, כי מנהל בית חב"ד אמר שיש דברים אחרים שמדאיגים את האנשים שם, כמו הפיגוע בבריסל.

וגם יוון יש לנו! "ז'אן כהן, ישראלי שחי ביוון שנים רבות, לא מוטרד". מה צריך עוד?

כמו כן דיבר כתבנו עם יהודים מצרפת שגרים בנתניה, והם דווקא מוטרדים. אבל נו, הם כבר ישראלים אז זה לא נחשב.

כאן נגמרת הכתבה, ולאחר שכיסינו גם את גרמניה, גם את דנמרק וגם את יוון, אפשר לומר, כדברי הכותרת, שהיהודים באירופה דווקא רגועים.

הישארו עמנו לשבוע הבא לעוד פרק בסדרת: ynet – מחקרי עומק אמינים בע"מ.

התינוק שנשבה שקרא אסטריקס


כתבת פרופיל מעמיקה ומרתקתעל נפתלי בנט פורסמה בסוף השבוע בעיתון "הארץ" – מסוג הכתבות שמזכירות לנו למה טוב שהעיתון הזה עדיין קיים. מהכתבה עולה בהחלט דמות של אדם שקורץ מהחומר שממנו נבנים ראשי ממשלות. עם זאת, יש בכתבה לא מעט פיקשושים על רקע אידיאולוגי, או סתם בורות – מסוג הפקשושים שמזכירים לנו למה אנחנו יושבים ומייחלים לכך שהעיתון הזה ייסגר. רשמתי לי בצד כמה מהם ואני מגיש אותם לפניכם, כי למה שאני אהנה לבד? מלבד ההערות הקטנוניות להלן, אציין שיש גם כמה הטיות גדולות משעשעות; דוגמה אחת היא הדגשתה מעבר לכל פרופורציה של מס' 10 ברשימה המאוחדת של הבית היהודי ותקומה, אורית סטרוק. למה דווקא היא קשורה לנפתלי בנט? ומדוע השמאל פתאום מוצא לו אויבת בדמות מי שנאבקת באלימות שוטרים – אותה אלימות שהוא חווה על בשרו אך לפני שנה וחצי? טוב נו, אפילו לא צריך להפוך את הדף כדי לדעת את התשובה.
מוכנים? התחלנו:
"כשמביטים במערכת הבחירות הנוכחית – ובעיקר בקו פרשת המים של הראיון לנסים משעל שבו הצהיר בנט כי יסרב פקודה אם ייקרא לפנות יישובים יהודיים – אי אפשר שלא לזהות את התכונות ה”נתניהואיות” שלו"
(אוי נו, לא נמאס? כמו שנטחן כבר אלף פעמים, בנט לא אמר שהוא יסרב לפקודה אלא שיבקש ממפקדו לפטור אותו ממנה. הכתבה עצמה מדייקת בזה מאוחר יותר.)
"כיצד כל ניסיונות המתחרים לחשוף את חברי רשימתו “המסתתרים” מאחורי יישותו החילונית למחצה, חרד”לית למחצה, נתקלים באותו חיוך של אבא טוב שמבין את כולנו, באותה תגובה מתונה וסבלנית שמדבירה את התעמולה הנגדית"
(באיזה מובן בנט, לא דוס במיוחד, נחשב "חרד"ל למחצה"? אולי חצי חרד"ל אצל כתבי הארץ האו ד"ל? וד"ל)
"בנט, כמו הוריו, היה תולעת ספרים. הוא אהב את סדרת ספרי הקומיקס “אסטריקס”ואת הספרים של סופרת הילדים האמריקאית הקלאסית בוורלי קלירי".
(נכון נורא חשוב לכם לדעת שהוא אהב את אסטריקס? אולי מנסים להסביר לנו מאיפה שיקוי הקסם שהפך אותו לגיבור-על.)
"רבים מחבריו של בנט הגיבו בפליאה לראיון עם נסים משעל בערוץ 2, שבו אמר כי יבקש “פטור” מפינוי מאחזים והתנחלויות. בנט חזר בו מהדברים בהמשך. אחד החברים, שהעדיף שלא להזדהות בשמו, אמר כי “אין כזה דבר אצל נפתלי לסרב פקודה. אין המצאה שכזו”.
“אני לא רואה את נפתלי, כחייל וכקצין, לא מבצע את הפקודה. לא נראה לי בלקסיקון וזה לא הגיוני. הוא יכול דרך אגב לבקש לעשות משהו אחר, בשוליים, אבל אני לא רואה את נפתלי מסרב פקודה”, אומר גם אוגש".
(נו, אבל הרי זה מה שהוא אמר – שהוא יבקש לעשות משהו אחר, בשוליים. אגב, אני אישית כמובן לא מרוצה מעמדתו ה"ממלכתית" ומזגזוגו בעניין, אבל לפחות את העובדות יש למסור כהוגן.)
“אם הוא היה מרכז או אפילו ימין מתון, אולי הייתי מצביע לו. אני חושב שהוא פרגמטי, אבל הוא בהחלט בדעות הבסיסיות שלו מאוד ימני. הוא לא מאוד דתי בהכרח, אבל הוא מאוד ימני. התיישבות בשטחים היא מאוד בלבו. הוא תינוק שנשבה. המפלגה שלו בהחלט מייצגת את הדעות שלו בתחום הלאומי”.
(ללא מילים)
"לא בטוח שאלה בענף ההיי־טק שמתכוונים לתמוך בבנט ישתוללו משמחה כשיגלו עובדה שהחלה להיות מופצת בפייסבוק לקראת סגירת גיליון זה: יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, ביקש מאחיו, חגי עמיר, להצביע גם הוא עבור בנט".
(הארץ ממשיכים במיחזור הבדיחה של חגי עמיר, שטרח והבהיר אחר כך שהייתה הלצה בלבד. אגב, לא אמרתם לנו במי תומך רומן זדורוב.)
"אריאל הוא הנציג הבכיר של מפלגת תקומה ברשימת הבית היהודי, שנקבעה לפי הסדר “ריצ’רץ” – נציג לבית היהודי, נציג לתקומה".
(לא מדויק. בעשירייה הראשונה יש שישה נציגים לבית היהודי, ורק ארבעה לתקומה.)
"מאז שנות ה–70 (ח"כ אורי) אריאל הוא מתנחל. הוא מקורב לרב דב ליאור, שנחשב קיצוני מאוד – בין השאר הוא תומך ב”חוכמת המלך”, ספר הלכתי העוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגת גויים, ובטרנספר של ערבים".
(הספר נקרא "תורתהמלך", ואין בו מילה אחת על טרנספר. הנושא שלו הוא אכן הלכות הריגת גוי – האיסור על כך, וההיתרים לכך בזמן מלחמה)
"ביוני קרא אריאל לא לגייס הומואים ולסביות לצבא. אבל בחודש שעבר הוא קרא לנוער הגבעות לא להקים עוד מאחזים לא־חוקיים השנה, ואף תמך בקיום התחייבויותיה של המדינה כלפי ערוץ 10".
(מה הקשר בין הדברים? איך הדבר הראשון סותר את הדבר השני? ומה הקשר להתחייבויות המדינה לערוץ 10? לכתבי הארץ פתרונים)
"(הרב אלי) בן דהן קרא לבטל את הוועדה לקידום מעמד האשה"
(ולאחד אותה עם הוועדה לזכויות הילד. פרט זה נשמט משום מה מהכתבה, כמו שהוא נשמט מתשדירי הליכוד. אגב, הוקדשו לרב בן דהן שורות ארוכות – ואף לא מילה על פועלו לצמצום דרסטי של מספר הנשים העגונות. וכאמור, גם לסטרוק הוקדשו עשרות מילים. לפחות לא חזרו על השטות של "תג מחיר משפטי" – התבטאות של סטרוק נגד אלימות שוטרים, שנאמרה הרבה לפני ש"תג מחיר" קיבל את המשמעות הנוכחית שלו.)

גל"צ ובועת התקשורת

שלושה סיפורים אישיים על תקשורת ועבודה בחינם:

1. לפני כשנתיים התקשרו אליי מתוכנית הבוקר של ערוץ 2, בעקבות פוסט נגד קו העוני שכתבתי אצל דבורית שרגל. "קראתי את הפוסט, הוא היה ממש מעניין, תרצה להופיע בתוכנית שלנו?". למה לא, להופיע בטלוויזיה. נחמד. תממנו לי הסעה מכוכב השחר? "לא, אין לנו תקציב לזה". כלומר, הם מציעים לי לנסוע על חשבוני, לפנות בוקר, עד לאולפניהם, בשביל למלא אצלם משבצת לשידור, וכל זה על חשבוני (ובעקבות פוסט שבו כתבתי שאני לא מוציא כסף שאין לי). אמרתי תודה ושלום.

2. לפני כמה חודשים הציעו לי להופיע, באופן קבוע, כ"יוצר ממים" בתוכנית חדשה של ערוץ הכנסת. הלכתי לראיון (בכנסת; מרחק הליכה מהספרייה הלאומית, שבה הייתי בכל מקרה), והבנתי שהם לא מתכוונים לשלם לי על זה. חשבתי על זה, ומכיון שזה ממילא בירושלים, שבה אני עובד ולומד, הסכמתי. הסעות במוניות בתוך ירושלים הם דווקא סיפקו לי בלי בעיה. אחרי ארבע תוכניות הרגשתי שמיציתי את הקטע, ואמרתי יפה תודה ושלום.

3. לפני כחודש פנו אליי מגלי צה"ל, ואמרו שקיבלו עליי המלצות לצורך תוכנית חדשה שהם מעלים לקראת הבחירות. לא הבהירו יותר מדי על אופי התוכנית, מלבד זה שהיא מעין "שיחות עם מאזינים", וקשורה לפייסבוק, והרעיון הוא שיהיו כמה וכמה מגישים לתוכנית, שכל אחד יהיה פעם בשבוע-שבועיים. ביקשו לתאם איתי ראיון ביפו. לא אכחד, זו הייתה בעיניי מחמאה שקיבלתי הצעה מרדיו בסדר גודל של גל"צ, ועוד להגיש תוכנית. אחרי הרבה טרטורים (לא כזה פשוט להגיע מכוכב השחר ליפו, בפרט לא כשברוב ימי השבוע אני עובד או לומד), נקבעה פגישה, ויצאתי לדרכי בטרמפים ואוטובוסים. אני יושב עם המפיק של התוכנית (או משהו כזה), הוא מסביר את הקונספט, ושאם יתאים לי אז אעבור פיילוט כדי לבדוק התאמה לרדיו, ואז מגיע לשכר: אין שכר. כלומר, לא עכשיו, אם בכלל. אנחנו במשרד הביטחון, ולוקח כמה חודשים עד שמישהו נקלט כעובד משרד הביטחון, בלה בלה בלה, ולכן אנחנו נבקש ממך לעבוד בהתנדבות. אם התוכנית תצליח, ותמשיך גם אחרי הבחירות, אז אולי תקבל משהו.

אני יושב ושומע, וחושב לעצמי: אהא. רציתם להוציא תוכנית חדשה בלי להוציא עליה כסף, אז אמרתם לעצמכם: בואו ניקח כמה חבר'ה צעירים שיהיו כל כך להוטים להופיע ברדיו, שיתרמו לכם את עבודתם בחינם. עכשיו, אני ממש לא מהלהוטים להופיע ברדיו, אבל יודעים מה – לא אכפת לי לעשות את זה למשך זמן מה בחינם, אם לפחות ידאגו לי להסעות או להחזרי נסיעה. סוף סוף אני לא גר ביפו, ואני לא שוחה בכסף (או בזמן). שאלתי אותם לגבי הסעות. לא הייתה להם תשובה, אבל אמרו שיחזירו לי תשובה.

טוב, אני חוזר ומיטלטל באוטובוסים ובטרמפים. אחרי כמה זמן מתקשרים אליי מהתוכנית ומבקשים לתאם הגעה לפיילוט. מה עם הסעה, אני שואל. נניח אפילו שאני מגיע לפיילוט עצמאית. אתם יכולים להבטיח לי הסעה בהנחה שאתקבל? אומרים לי שיחזרו אליי. חוזרים אליי, ואומרים לי שהם יכולים להבטיח "90% שתהיה הסעה". אמרתי שלא מתאים לי, תודה ולהתראות.

לפני כמה ימים עלה דף הפייסבוק של התוכנית, ואני ניצלתי את ההזדמנות לספר בפייסבוק שלי את סיפורי האישי לגביה. אחרי כמה זמן קיבלתי סמס מאחת מאנשי התוכנית, שזה היה לא במקום וגם קצת מעליב. טוב, אני לא רוצה להעליב אנשים, אז מחקתי את הסטטוס. אבל לאחר מכן קיבלתי עוד הודעה, מהמפיק (או מה שזה לא יהיה), שתקף את הסטטוס, תקף אותי אישית, שמי אני חושב שאני, ומה פתאום אני מוציא דברים מפגישה בלי לתאם איתו (אפשר לחשוב שהוא המפקד שלי), שהוא בכלל עושה לי טובה בזה שהוא מציע לי את התוכנית, שמבחינתו "נסתם הגולל בכל מה שנוגע אליך" וכו' וכו'. הסברתי לו שאם לדעתו לא במקום להוציא דברים מפגישה אישית, מבחינתי לא במקום לטלטל אדם חצי יום הלוך וחצי יום חזור רק כדי להסביר לו שמבקשים שיעבוד בחינם. הוספתי שלשמחתי אני לא רואה את העתיד שלי בתקשורת, ולכן אני יכול להרשות לעצמי לומר את אשר על לבי, בלי לתת דין וחשבון לאיש. חילופי ההודעות האלה הם שעוררו אותי לספר את הסיפור כאן, בעיקר לצורך המסקנה העולה ממנו.

אז הנה ההרהורים שלי, על הסיפורים הללו כמייצגים את בועת התקשורת:

1. הבועה התקשורתית-תל-אביבית היא בועה של ממש. כדי שאדם יופיע בתוכנית בוקר, או כיוצא בזה, הוא צריך להיות קרוב לאולפנים במרכז הארץ. אף אחד לא יממן לו הסעה לשם, וכך מי שאתם רואים בטלוויזיה הם בעיקר את אנשי המרכז, או את אלה שיש להם זמן וכסף מיותרים, או את האנשים שממש ממש חשוב להם להופיע בטלוויזיה, בכל מחיר.

בנוסף, לאנשי גל"צ – כדוגמה בלבד – אין שמץ של מושג מה זה אומר להגיע מכוכב השחר ליפו. מבחינתם, אין שום בעיה בלקבוע אתך פגישה אצלם, רק כדי להודיע לך שהם לא מתכוונים לשלם לך שקל, אפילו לא על הסעות. להודיע את זה מראש, בטלפון? מה פתאום. ההנחה הזו, שכל אדם מן היישוב ישמח להופיע אצלם, על חשבונו, ואף ייסע אליהם מקצות הארץ – היא לא רק מתנשאת, אלא גם בועתית במידה רבה.

ויש מסקנה נוספת:
2. ההנחה המובנת מאליה, שכל מי שמעוניין לעבוד בתקשורת יעשה זאת בשבילך בהתנדבות, רק לצורך הקרדיט הנכסף – משקפת מנטליות של בועה פיננסית, בועה שהולכת וקורסת אל מול עינינו. מדוע אדם מוכן לעבוד תמורת קרדיט בלבד? כדי שיהיה לו סיכוי להתקדם עוד ועוד, עד שבסופו של דבר הוא יהיה מפורסם ומנוסה מספיק כדי שישלמו לו על עבודתו. אני לא יודע עד כמה זה חוקי, אבל לדעתי זה לגיטימי לחלוטין; קרדיט הוא שווה-כסף, ואם אדם מוכן לעבוד תמורתו, סימן שזה משתלם מבחינתו.

מה שכן, כל תעשיית התקשורת של היום בנויה על אותם רעבים-לתהילה, והדבר הזה יכול לעמוד כל זמן שאכן אנשים רואים שיש להם לאן להתקדם. ממש כמו בועת הדוט-קום של שלהי שנות התשעים – אנשים היו מוכנים לשלם הון תועפות בשביל אותה הבטחה אוורירית הנקראת "חברת אינטרנט", בהנחה שבעתיד הם יקבלו על זה תשואה גדולה. אך חור קטן בבועה, תחילה מסוימת של שקיעה, וכל הדבר מתנפץ אל מול העיניים. פחות ופחות אנשים יהיו מוכנים לעבוד בשביל הקרדיט, שאינו מוביל לשום עתיד כלכלי ראוי לשמו, וגם ה"תהילה" המדומיינת לא תהיה מספיקה כדי לכסות את זה. היום שבו חברות התקשורת ייאלצו גם לשלם לאנשים הפשוטים שעושים את העבודה, ולא לנסוע על אדי-תהילה, יהיה גם תחילת הסוף שלהן, שכן כל המודל הפיננסי שלהן בנוי על כך ששופכים הון ברמות הגבוהות, ומתקמצנים ברמות הנמוכות. וכמו שאמרתי, נראה שהמודל אכן קורס לנגד עינינו, עם קיבוץ הנדבות של הערוצים הגדולים בכנסת ובממשלה.

האם אנשי התקשורת יזכו אי פעם לחשוב מחוץ לבועה? כך או כך, לא נראה שהבועה הזו תשרוד לאורך זמן. וטוב שכך.

נ"ב: מעניין, אבל בפרינט ובאינטרנט (וכתבתי עבור בשבע, ynet, מקור ראשון, העין השביעית ועוד) לא נתקלתי הרבה בבקשות שאכתוב בחינם. האם זו התנשאות השמורה אך ורק לגלי האתר? מין הילה האופפת את הרדיו והטלוויזיה, ומציבה אותם כאלים באולימפוס? לאלוהי הערוצים פתרונים.

שובו של פרדי ספין

טור שפרסמתי ב"מיקרוסקופ", מדור ביקורת התקשורת של בשבע:

האם גורמים רבי עוצמה בוחשים מאחורי קלעי התקשורת במטרה להשפיע על תוצאות הבחירות? כך כנראה סבור שר החוץ אביגדור ליברמן, שהתייחס בריאיון לגלי צה"ל לדברים שאמר יו"ר הרשות הפלשתינית בסוף השבוע שעבר בערוץ 2. בריאיון מיוחד ונדיר השמיע מחמוד עבאס אמירות פייסניות ויוניות, ואף אמר כי הוא אינו מתכוון לממש את זכות השיבה, אף שנולד בצפת. אמנם, בראיונות מאוחרים יותר לכלי תקשורת ערבים הכחיש עבאס כי ויתר על זכות השיבה, והדגיש שדיבר רק על ויתור אישי שלו, ויתור חסר משמעות למעשה.

מכל מקום, הריאיון השיב לחיים את נושא המשא ומתן עם הפלשתינים, שדומה היה שאיש כבר אינו טורח להתייחס אליו. ומי המרוויח מהעניין? ציפי לבני, גברת מו"מ, קיבלה זמן מסך ארוך באותו ערוץ במוצאי שבת, ותקפה את נתניהו על 'סרבנות השלום' שלו.

תאמרו, פרנויה. במקרה עבאס התראיין, ובמקרה לבני קיבלה ריאיון המשך. לא כל דבר הוא מתוכנן מראש ומתוזמר מלמעלה. אולי, אבל אירועים אחרים מעלים את החשד שאכן יד אסטרטגים פוליטיים במעל.
ימים ספורים לאחר הריאיון עם עבאס וקידומה של לבני למרכז הבמה, מועלה בקול רעש וצלצולים תחקיר מיוחד של 'עובדה' (נחשו באיזה ערוץ). זהו תחקיר חסר תקדים באמת, ובו נחשפו דיונים סודיים ביותר – ניסיון של נתניהו וברק לפני שנתיים להעלות את הכוננות לקראת אפשרות תקיפה באיראן, שסוכל כנראה על ידי הרמטכ"ל וראש המוסד דאז. ומי הכוכב העליון בתחקיר, שרואיין בתור החלופה השקולה לנתניהו הפזיז? אהוד אולמרט מיודענו, שניהל לאחרונה שיחות ארוכות עם לבני על ריצה משותפת.

הבה נחבר אחד ועוד אחד: ריאיון פייסני של עבאס – שמקדם את ציפי לבני, תחקיר על נתניהו הפזיז – שמקדם את אהוד אולמרט. ברקע הקמפיין של קדימה הגוססת, תחת הכותרת "ביבי יסבך אותנו" – קמפיין שכבר היו ששיערו שלא נועד עבור הסוס הפוליטי המת מופז, אלא עבור גורמים חזקים ממנו בהרבה.

האם האסטרטגים הממולחים שהביאו עלינו את ההתנתקות ואת קדימה, בוחשים שוב בקלחת התקשורת? כדאי בהחלט לחשוב על האפשרות הזו כשאנו רואים עוד כותרת גדולה בעיתון.

(פרדי ספין בע"מ. דלגו לדקה 1:58)

פכים קטנים מעיתוני סוף השבוע

בעת שקיימתי את מצוות השבת ובמקום ללמוד תורה כמו שעשו קדמונינו, ישבתי ועלעלתי במקור ראשון ובבשבע, גיליתי כמה דברים משעשעים, שעלה בדעתי לשתף אותם אתכם. ובכן:

אורבך מארלב

"אירלוב" הוא פועל גזור-שם (קרדיט לידידי דן קופר), על שם ח"כ זבולון אורלב רב המעש, שמסוגל להוציא תגובות פרדוקסליות מעין זו (מתוך תגובה לראיון במוצש עם איילת שקד, מלפני כשלושה חודשים):
ובכן, גם אורי אורבך למד עם הזמן לעשות זאת, והרי תגובתו לאיחוד האורלבשקוביצי בבית היהודי ("בשבע", השבוע):
אז ברית בין שניים שלא סובלים אחד את השני זה טוב או רע? לאורבך הפתרונים.

ביבי לא רוצה ליכוד גדול?

ונעבור לאיחוד אחר – ביברמן (או ליבריהו? נשמע פחות טוב). כמו במקרים רבים שבהם יש הפתעות פוליטיות אחרי סגירת גיליונות מוספי סוף השבוע, הנה מישהו שבטח ירצה לאסוף את כל העותקים של טור הדעה שלו (מקור ראשון האחרון):

טיפים בזוגיות?

והיה גם עוד איחוד, שאולי קצת שכחנו – דרעישי. וגם כאן יש לנו פנינה, מאת ידידיה מאיר (בשבע):

מעניין, נכון? מסקנות על זוגיות מהראיון הזוגי. נחמד. חוץ מזה שידידיה מאיר שכח לציין מי שהייתה נוכחת באולפן באותו ראיון, סיון רהב-מאיר (יש בהחלט קשר משפחתי) שאמרה מיד לאחריו: "קודם כול, יונית, אני קיבלתי כאן פשוט טיפים בזוגיות" (כאן, דקה 14). אז אני יודע, אשתו כגופו, אבל בחיאת, בלי איזה קרדיטון קטנטון? מה אני אמור לקבל מכאן על טיפים בזוגיות, הזוג מאיר?

אוסלו מת!

והנה חשיפה מעניינת של זאב קם במקור ראשון: ריבלין יכריז בישיבה לזכר רבין, שאוסלו מת.

מאוד מעודן, נכון? השלב הבא: לקרוא בישיבה לציון 20 שנה לאוסלו, "רבין מת".

תורה-מן!

ולסיום, קומיקס ששיעשע אותי מאוד, מעלון פרשת השבוע "גילוי דעת":

שימו לב לעיתון שמחזיק חפי-פניק המרושע ביד. מטושטש לכם מדי? הציצו בתגיות הפוסט כאן. ובשילוב כוחות מעניין, אותו מגזין אכן הקדיש השבוע את גיליונו לתופעת ה"לייטים". שנאמר, לייט חדש על ציון תאיר.

על כתבות, פטריות ושאר ירקות

לפני כמה חודשים פרסם אורן הוברמן כתבה ארוכה ומפורטת במוסף כלכליסט על חייהן המדהימים של הפטריות. הכתבה התפשטה כפטריות על כף הרגל בכל מקום ואתר, קיבלה כמות בלתי נתפסת של לייקים, והייתה לכתבה הנקראת ביותר בכלכליסט מאז ומעולם.
במה עסקה הכתבה? במגוון רחב של נושאים: הפטריות הן אינטיליגנטיות (או נראות ככה), יש להן מעין "אינטרנט", יש פטריות שמשתלטות על מוחות של נמלים, אפשר להשתמש בהן ליצירת אנטיביוטיקה ולניקוי אזורים מזיהום רדיואקטיבי, ומה לא.
כאמור, כולם התלהבו ממנה. או כמעט כולם. אני, למשל, לא התלהבתי ממנה, למרות שהערכתי מאוד את הקונספט. על הסיבות לכך (חוץ מזה שכל משהו שכולם בעדו, אני נגדו) – בהמשך.
בכל אופן, אחרי ההתלהבות באו גם ההסתייגויות. זמן לא רב אחרי פרסום הכתבה כתב עידו גנדל ביקורת עליה בנענע-10. כלומר, ביקורת על חלק קטן ממנה – אבל החלק שקיבל את הכותרת הראשית ואת עיקר התנופה של הכתבה. תמצית טענתו: אין שום אפשרות לייחס "אינטליגנציה" לפטריות. בסך הכול היה ניסוי שהראה שהן מוצאות את הדרך הקצרה ביותר מנקודה A לנקודה B. אבל זה, אומר גנדל, יכול להביא גם לטענה שבועות סבון הן אינטליגנטיות, שכן גם הן מוצאות את הדרך הקצרה ביותר מהכא להתם.
חודשים רבים אחרי פרסום הכתבה, פתאום היא קמה לתחייה, כאילו אכלה כמה פטריות קסם. מה קרה? יהודה בלו נתקל פתאום בכתבה, והחליט לקרוא אותה. כלומר, את ההתחלה שלה.
משהו על בלו: כוויקיפד לשעבר, אני זוכר היטב את בלו – "בן הטבע" בוויקיפדיה – כלומר הדים של מעלליו, מתקופתו בימי ראשית ויקיפדיה העברית. ללא ספק הוא בעל אישיות מעניינת ביותר, נוטה לוויכוחים ארכניים ולדעות ייחודיות בשלל נושאים. בחלק מהנושאים המדעיים יש לו ידע נרחב (בפרט בביולוגיה), ובחלקם יש לו דעות ייחודיות, פעמים רבות נחרצות, בלי קשר לקונצנזוס דווקא. כל ויקיפד ותיק יזכור כמדומני את שורת הסיום שלו בוויכוחים רבים, בדרכו של קאטו הזקן: "וכמו כן, אני מבקש לשנות את ויליאם לו'יליאם כפי שיש לאיית".
 נחזור לבלו. לנ"ל יש בלוג, רשימות מהתיבה, שבו הוא מפרסם דעות על מגוון נושאים. לא מזמן פרסם בלו פוסט שבו מנה "טעויות למכביר" בכתבת הפטריות. הטענות על הטעויות, יש לציין, התייחסו רק לחלקה הראשון של הכתבה, משום שבלו כתב שאחרי כל כך הרבה טעויות בהתחלה לא היה לו חשק להמשיך לקרוא.
בעקבות ההתעוררות מחדש של הכתבה התפרסמה עוד רשימת ביקורת, עקרונית יותר, מאת יקי מנשנפרוינד ב"העין השביעית", על כלל "כתבות ההשראה" בכלכליסט, 
לפוסט של בלו הקדיש הוברמן גם תגובה קצרה בדף הפייסבוק שלו, וגם תגובה מפורטת על דפי כלכליסט (לתגובות אלה הגיב בלו בשולי הפוסט המקורי שלו). הוברמן הודה לגבי חלק מהתיקונים, דחה אחרים ובאופן כללי טען שהביקורת קצת נסחפה. בזה אני מסכים איתו. אי אפשר לבקר עשירית מכתבה בלבד. זה לא עניין.

הביקורת שלי על הכתבה היא מצד אחר לגמרי, שלצערי לא ראיתי אותו מבוטא עד כה: כתבת הפטריות מלאה ברעיונות נחמדים ובעובדות מעניינות (או קוואזי-עובדות, לא משנה), אבל מה מקשר בין כולן? שמדובר ב"פטריות". עובדה אחת על רירית, עובדה אחרת על פטרייה משתלטת, עובדה שלישית על פטריות מזן אחר, וכו'. רק חסרות היו עובדות על הטעם של פטריות ועל הנזק של פטריות לרגליים להשלמת התמונה. ואולי איזה משהו על פטרייה גרעינית, אם כבר. זו גם פטרייה מרהיבה במיוחד, לא?

העניין הוא שהחוט המקשר (או הרירית המקשרת) בין העובדות השונות הוא פשוט "שיתוף השם". אוסף של עובדות על פטריות שונות. מה זה אומר לנו? האם זה אומר שפטריות הן איזה זן מתוחכם ונפלא שעלינו ללמוד ממנו ולהשתאות ממעשיו (כפי שנרמז מבין קפלי הכתבה)? איך בכלל אפשר לדבר על "הפטריות" כאל משהו אחד באיזשהו מובן? זה כמו לעשות כתבה על "פרחים" ולעסוק באנקדוטות על דבורנית ופרחים טורפים, או לעשות כתבה על "ספרים" ולעסוק בתנ"ך ובריצ'ארד באך. 


כאן לדעתי נקודת הכשל של הכתבה, וזו הסיבה שמלכתחילה לא אהבתי אותה. מהי כן כתבה מעולה בעיניי? הכתבה הפופולרית השנייה של הוברמן, "למה אין כחול בתנ"ך". זו בעיניי כתבה מופתית, מצוינת, עשויה היטב, ולא חוזרת על הכשל של כתבת הפטריות: היא ערוכה סביב נושא אחד, מהודק וראוי (הסיבה היא כמובן שהיא בנויה סביב ספר אחד [של גיא דויטשר] – כמרבית הכתבות מהז'אנר הזה. וזה בסדר גמור מבחינתי). 

[גם על כתבה זו טרח בלו להגיב, וטען שדווקא יש "כוחל" ויש "תכלת". אמנם, בעוד אנשים אחרים שהגיבו כמוהו לא חשבו לרגע שמה שאנחנו קוראים תכלת אינו מה שהיה במקרא תכלת (תכלת הוא חומר, לא צבע – וצבעו המדויק אינו ברור עד היום), ושה"כוחל" במקרא גם הוא אינו אלא חומר (המשמש לצביעת העיניים), ולא צבע מסוים, הרי שבלו דווקא יודע זאת היטב, ואף על פי כן מתעקש לטעון שזה אמנם שם של חומר אבל גם שם של צבע – בלי ביסוס כלשהו לדברים הללו. איך אמר גיא דויטשר בתגובה שמצוטטת אצל הוברמן? "הבחור מבלבל את המוח".]


בקיצור, הפולמוס על כתבת הפטריות היה טוב ובמקום, ואחד הדברים שיש לזקוף לזכותו של בלו, על אף אישיותו הססגונית ודבריו הנחרצים-מדי, כדרכו. טוב לנו לפקפק בכל כתבה שאנו קוראים, בפרט אם יש לה לבוש "מדעי" כביכול או לא כביכול. מצד שני, הכתבות של הוברמן הן מצוינות, אם לוקחים אותן עם טיפה של פלפל חשדנות וביקורתיות בריאה, ולוואי יהיו לנו עוד כתבות כאלה. רק שני דברים אני מבקש: א. אם אפשר, להנמיך טיפה את גובה ההתלהבות, ולא לצבוע בצבעים עזים כל כתבה מהסוג הזה; ו-ב. אל תעשו כתבות סביב נושא נרחב כמו "פטריות" תוך אזכור אנקדוטות ספורות, רק כדי שסעיף א' יהיה מרנין יותר.


וכמו כן, אני מבקש לשנות את ויליאם לו'יליאם כפי שיש לאיית.

שחורים מול שחורים, או: מה מותר למי

יש שחור ויש שחור. מצאו את ההבדלים

אך לפני ימים לא רבים רעשה הארץ סביב הפגנת חרדים עם טלאי צהוב. זילות השואה! זעקו הזועקים.

זמן לא רב אחר כך, הפגינו אתיופים עם טלאי צהוב. שקט, דממה. חפשו ידיעות על האתיופים עם הטלאי הצהוב. איחלתי לחיילים בהצלחה.

אך לפני שבועות ספורים רעשה הארץ סביב כתובות "תג מחיר" נגד ערבים. כותרות ראשיות, טורים מתלהמים, מה לא (מה לא? לא הודאה בטעות).

שבועות לא רבים אחרי כן, כאשר רוססו כתובות "תג מחיר אתיופי", שוב נדחק הנושא, ואין פוצה פה ומצפצף.

אך לפני ימים ספורים רעשה הארץ סביב סירוב להשכיר דירות לאתיופים. גזענות! זעקו הזועקים.

היום התבטא ראש עיריית נתיבות ואמר "חרדים לא יגורו בשכונה החדשה בעיר". האם הדבר יגרור זעזוע וקריאות לפטרו? כן, בטח.

ככה זה, יש שחורים טובים ויש שחורים רעים. לא הכול שחור-שחור בחיים.

תוספת: ראו גם את טורו השירי של צור ארליך.

—–

נ"ב: אפשר לדבר גם על הפגנת ילדים אצל מתנחלים ו"שחורים"-חרדים (אסור! יצחק קדמן!) לעומת הפגנת ילדים אצל מחאת העגלות ו"שחורים"-מבקשי עבודה (מצוה מן המובחר), ועוד כהנה וכהנא. מוזמנים להוסיף בתגובות, או להסביר באופן מלומד מדוע באמת תמיד החרדימתנחלים רשעים והאתיופימסודנים מסכנים וצודקים.