ארכיון פוסטים מאת: gershuni@gmail.com

אז כמה אחוזים באמת מהציבור הדתי עוזבים אותו?

הטקסט דלהלן הוא גרסה מורחבת של תגובה קצרה שנשלחה למוסף שבת של מקור ראשון, בתגובה למאמרו של ידיד זולדן.

את מאמרו של דוד זולדן ("הולך ומתחזק", מוסף שבת של מקור ראשון, כ' בתמוז תשע"ז, 14 ביולי 2017) קראתי בתימהון הולך וגובר. זולדן תוקף את פרסומיהם של ארגון "חותם", עמותת "אחד לאחד" וקמפיין הספר "היוצאים" מאת פאראנק מרגוליס (כצ"ל ולא כפי שכתב), לפיהם כ-50% ממי שגדלו בבית דתי מגדירים את עצמם דתיים.

כמי שעזר לערוך את המהדורה הישראלית של "היוצאים", זכיתי לראיין לא מעט מומחים בנושא, לנתח בדקדוק את סקרי הלמ"ס ולעיין במחקרים אחרים בתחום; את התוצאות של העיון בסקר סיכמה מרגוליס במבוא לספר, ונתונים סטטיסטיים ממנו פרסמתי במאמר באתר "מידה" לפני שנה וחצי, שעסק בעיקר בשאלת היציאה בשאלה מן החברה החרדית, אך נגע גם בנושא היציאה בשאלה בכלל ("הנתונים האמיתיים: אל תמהרו להספיד את החברה החרדית", אתר מידה, 26 בינואר 2016). נתוני הלמ"ס באשר ליציאה מהחברה הדתית הכו אותי בתדהמה, והיו גבוהים בהרבה גם מהערכות המומחים המוכרות, המדברות על נטישה בשיעור של כ-25% (שיעור שגם הוא אינו מבוטל כלל ועיקר).

לפיכך עניין אותי לראות מה עלה בחכתו של זולדן, שיפריך את הנתונים הקשים. ומה מביא זולדן? שאלה אחרת בסקר, העוסקת בשאלה אם אדם מעיד על עצמו שהוא דתי יותר מן העבר. "כמעט מחצית מאלו שהגדירו את עצמם דתיים כיום רואים את עצמם כיותר דתיים ממה שהיו בעבר", אומר זולדן; "האם ניתן להסיק מכאן ש'רק 50% ממי שגדלו בבית דתי מגדירים את עצמם דתיים?".

לא, אי אפשר להסיק זאת מהנתון הזה. למעשה שום דבר לגבי עזיבת הדת אי אפשר להסיק מהנתון הזה, משום שהוא עוסק באנשים שהם היום דתיים, האם הם יותר דתיים מן העבר. ואילו אנחנו מבקשים לדעת לגבי אנשים שבעבר היו דתיים ואילו היום הם אינם כאלה. כלומר אוכלוסיית היעד שלנו היא המסורתיים והחילונים, שרובם לא מדווחים על עצמם שהם יותר דתיים מבעבר.

זולדן מצטט את הקביעה שרק 10% מהמסורתיים-דתיים, 22% מהמסורתיים-לא-כל-כך-דתיים ו-16% מהחילונים אומרים שהם פחות דתיים ממה שהיו בעבר – אבל זה בכלל לא מעט. למעשה מדובר במאות אלפי אנשים. אם מסתכלים על נתוני 2009, הרי מבין 1.5 מיליון חילונים, 24% מהם גדלו בבתים שאינם חילונים. אין מדובר בסתירה לנתון של ה-16%, משום שהשאלה עוסקת בנושא שונה – האחת עוסקת בתחושה האישית של שינוי מידת הדתיות לאורך השנים, והשנייה עוסקת בשאלת הבית שבו האדם גדל; אדם יכול לגדול בבית מסורתי אבל לא להרגיש שהוא עצמו היה מסורתי אי פעם. מכל מקום אין לכך כל קשר לדיון לגבי אנשים שגדלו בבית דתי וכיום אינם מגדירים עצמם כדתיים, ותמיהה גדולה על זולדן שהביא לשולחן נתונים שכלל אינם רלוונטיים.

האם העלייה מרוסיה אשמה?

כעת לשאלת היציבות באחוז הדתיים בציבור היהודי. ארגון חותם טען שיציבות שיעור הדתיים באוכלוסייה בין 2012 ל-2015 על אף שיעור הפריון הגבוה יותר אצל דתיים, מצביעה על שיעור חילון משמעותי המאזן את הגידול הדמוגרפי. זולדן דחה את הטענה בכך שסקרי הלמ"ס סוקרים בני עשרים ומעלה, ואם כן הצעירים ביותר בסקרים של 2009 ו-2012 נולדו בין השנים 1989 ו-1992, בזמן גל העלייה הגדול מרוסיה, שהביא לארץ כמיליון עולים שרובם אינם דתיים.

אם נעזוב בצד את הקפיצה שעשה זולדן בטיפול בשנים (חותם דיברו על 2012 ו-2015, לא על 2009) נראה שהטיעון שלו – שהוא בהחלט נאה ויש להתחשב בו – אינו מחזיק מים. אחוז הדתיים נותר בסביבות ה-10% לפי נתוני הלמ"ס לפחות משנת 2002, עם שינויים (שמקורם גם מכך שמדובר בסקר בלבד, עם סטיית תקן לא מבוטלת) הנעים סביב האחוז וחצי לכל כיוון. כלומר אין מדובר בשנים מסוימות ובעקבות גל עלייה פתאומי. בנוסף, ניתן לבחון כמה יהודים שעלו מרוסיה מאז שנות ה-90 משתתפים בסקר, והמספר עלה מ-503 אלף ב-2009 ל-519 אלף ב-2012; לא שינוי מספיק בשביל לבטל לבדו את הריבוי הטבעי של המשפחות הדתיות.

22% דתיים לאומיים? חצי מהם אינם דתיים בכלל

זולדן מצטט את המחקר של תמר הרמן (המבוסס על עבודתו של ד"ר חנן מוזס) שלפיו 22% מהציבור הגדיר עצמו כמשתייך לציבור הדתי-לאומי. מה שהוא לא פירט הוא שמתוך אותו ציבור ענק, 11% הם חרדים, 33% הם מסורתיים ו-3% הם חילונים (!). כלומר, כמחצית מאלה המזהים עצמם עם הציונות הדתית אינם דתיים-לאומיים להגדרתם-הם. במילים אחרות, גם מחקר זה אינו מלמד דבר וחצי דבר על עזיבת הדת, אלא רק על כך שיש הזדהות גדולה עם הציונות הדתית גם מחוץ לציבור הדתי פרופר.

פעם היה גרוע יותר

ובכל זאת, יש צורך לסייג את הנתונים. נתוני הלמ"ס משקפים מצב נתון של אוכלוסייה נתונה ולא של מגמות. הם אומרים כי בשנת 2009, מבין כלל האנשים באוכלוסייה שאמרו שגדלו בבית דתי בצעירותם, כ-48% אינם דתיים; אבל הם לא אומרים דבר על המגמה לאורך השנים. למעשה, אם מפלחים את העונים לפי גילאים (ויש לזכור שמדובר בסקר, כך ככל שאנחנו מפלחים יותר רמת האי-ודאות עולה), מתברר שאצל המבוגרים יותר שיעור עזיבת הדת משמעותי יותר – כלומר מגמת עזיבת הדת הולכת ומצטמצמת עם השנים. כך, מבין בני ה-60 ומעלה, רק 39% ממי שגדלו בבית דתי היו דתיים או חרדים ב-2009; אצל בני ה-50-60 השיעור עולה ל-43%; בני 30-50 מגיעים ל-62%, ובני ה-20-30 ל-68%.

הדבר גם מתאים להתרשמויות האישיות של המרואיינים לספר "היוצאים" שגדלו כדתיים בעשורים הראשונים של קום המדינה (דוגמת פרופ' אשר כהן והרב זאב קרוב) ומעידים על כך שמבין חבריהם לכיתה ולגיל אחוזים מעטים נותרו דתיים. "בשנות ה-50 וה-60 הנטישה הייתה טוטלית", אמר פרופ' כהן; "מחזורים שלמים של ישיבות תיכוניות היו עוזבים, ברמה של 60%-80%". בדומה לכך אמר הרב קרוב, שלתחושתו שיעורי העזיבה קטנו משמעותית: "אבי ז"ל למד בישיבה חרדית קטנה בפתח תקווה, רוב החברה שלו נהיו חילוניים חילוניים. לא 'דתל"שים'. […] כשאני הייתי בישיבה תיכונית, הרבה יותר היו דתל"שים (מאשר היום). כמה מאתנו נשארו דתיים? מיעוט. ממש מיעוט" [המקורות לציטוטים כאן ובהמשך הם מתוך תמלילי הראיונות שקיימתי לקראת הכנת המהדורה העברית של "היוצאים"].

בין אשכנזים לספרדים, בין דתיים לחרדים

לכך יש להוסיף את הגמישות של ההגדרות הדתיות: אדם אחד יכול להגדיר עצמו היום כ"מסורתי דתי" וחברו "דתי", אף שהראשון יכול להקפיד יותר על מצוות מאשר השני. בציבור המזרחי, כידוע, יש יותר טורלנטיות להגדרות הרחבות הללו, והדבר גם משתקף בסקר הלמ"ס, שבו עולה ששיעור העזיבה את ההגדרה "דתי" גדולה בהרבה אצל בני יוצאי אסיה ואפריקה (רק 49% נותרו דתיים או הפכו חרדים) מאשר אצל בני יוצאי אירופה ואמריקה (73% נותרו דתיים או הפכו חרדים).

זו כנראה אינה הסיבה היחידה לפער בין העדות; נראה שהדבר נובע גם מכך שגל החילון, שהכה באירופה ובאמריקה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הגיע ליוצאי צפון אפריקה ואסיה מאוחר יותר, כך שאצל הראשונים אנחנו רואים את ההתייצבות אחרי הסחף, ואצל האחרונים אנחנו עדים לסחף עצמו. כך, אם בוחנים את שאלת שמירת השבת, שנשאלה ב-2009, מתברר שכ-40% מבין בני ילידי אסיה ואפריקה שגדלו בבית דתי אינם שומרים שבת באופן מלא (ו-36% כמעט או בכלל לא), ואילו מבין בני ילידי ישראל, אירופה ואמריקה השיעור הוא 25% (ו-22% כמעט או בכלל לא שומרים שבת).

כאשר משווים את הנתונים למי שגדל בבית חרדי, הפער מתחוור: שם פחות מ-10% אינם דתיים היום, ורוב העוזבים את החרדיות (כ-15%) עדיין נשארים דתיים. הציבור החרדי, בלי ספק, יודע לשמור טוב יותר על בניו דתיים. לא כל הצדדים של התופעה הזו חיוביים, משום שחלק ממנה נובע מכך שחברתית קשה מאוד לחרדים לעזוב את הדרך (כמה חרדים לשעבר שריאיינתי ציינו במפורש שאילו היו מתחתנים לא היו עוזבים את הציבור החרדי, אף שבתוכם כבר לא היו חרדים), וכך יש ציבור גדול מאוד של אנשים "כלואים" בחברה החרדית אך בתוכם הם "ריקים", כפי שהגדיר זאת בראיון מיכאל נכטילר, מקים האתר "אקשיבה" שנועד לענות לשאלות מן הציבור החרדי; וביקורת דומה מתח גם מוטה פרנק, איש ברסלב הנמצא בקשר הדוק עם "יוצאים" רבים מהמגזר החרדי.

ועם זאת, התמונה הכללית ברורה: ישנה עזיבה גדולה מאוד של דתיים את הדת – מגמה שהייתה חזקה מאוד בעבר ואילו כיום נחלשה אך עדיין עומדת כנראה על כ-25%-30%, כך שדברי אורי אורבך ז"ל, שהאם הדתייה תורמת יותר לציבור החילוני מאשר האם החילונית, נראים מדויקים. המגמה קטנה בהרבה בציבור החרדי, ואין להתעלם מכך אף שחשוב להצביע גם על הבעיות הנוצרות מאותה "כליאה" של החרדיות. התופעות הללו כלל אינן מפתיעות מן הבחינה הסוציולוגית – הציבור הדתי חי כמיעוט בחברה חילונית, והיטמעות בה היא הדבר הצפוי; אך איננו צריכים להתעלם מהם או לחשוב שהכול ורוד. אני בהחלט מסכים שלחינוך הדתי-לאומי יש הרבה מה להתגאות, אבל יש גם הרבה מאוד מה לשפר. התעלמות מהמציאות הקשה איננה מעלה, וחשבון נפש אינו מילה גסה.

 

 

"מחקר מדעי שאין להפריכו": כך הוצגה פרודיה באתר סטירי כמחקר אמיתי ב"מאקו"

לפני כשנה, בעקבות הטבח באורלנדו, נכתבה ב"mako גאווה" כתבה מאת פלוני אמנון דירקטור, בכותרת: "האם כל ההומופובים באמת הומואים? מדעית הוכח שכן".

האם כל ההומופובים באמת הומואים? מדעית הוכח שכן

מאקו. מדעית הוכח שכן

הכתבה פותחת בסיפור המחבל מאורלנדו, שלפי המסופר היה הומו בעצמו, וממשיכה: "מסתובבים עשרות סיפורים אודות אירועים הומופוביים שמקורם (במפתיע או לא) באנשים עם נטיות הומוסקסואליות". נו, "מסתובבים", "עשרות סיפורים". אוקיי (הכותב מביא שלושה). איפה ההוכחה המדעית שכל ההומופובים הם הומואים? חכו, הנה זה מגיע:

אחד המחקרים המעמיקים והממושכים בנושא הומופוביה מופנמת נעשה באוניברסיטת הרווארד בשיתוף עם המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). המחקר העלה ממצאים מרתקים, ובהחלט מחרידים, בכל הקשור להומופוביה: מסקנת המחקר הייתה שרוב האנשים שמבטאים הומופוביה, הם בעצמם בעלי נטייה הומוסקסואלית. המחקר, שנערך במהלך 5 שנים והשתתפו בו כ-5,000 נבדקים ממין זכר, אושר על ידי איגוד הפסיכולוגים האמריקאי כ"מדעי שאין להפריכו". מסקנה נוספת שעלתה מהמחקר הייתה שהומופוביה בולטת יותר אצל אנשים בעלי משיכה נסתרת לאותו מין, שגדלו עם הורים סמכותיים שאסרו רצונות כאלה.

פששש, נשמע רציני. "מדעי שאין להפריכו"!

רגע רגע. מה זאת אומרת "מדעי שאין להפריכו"? הרי אנחנו מכירים את העיקרון הפופריאני שאומר שדבר מדעי הוא דווקא מה שאפשר להפריכו, ואם אין להפריך משהו הוא לא מדעי. מוזר, לא?

נחזור אל המחקר הזה עוד רגע, אבל נמשיך בינתיים לסוף הכתבה. דירקטור מראיין את פרופ' גידי רובינשטיין, "יועץ אקדמי בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה, פסיכותרפיסט המתמחה, בין היתר, בטיפול בגברים הומואים וביסקסואלים ומנהל את פורום "שרינקפרנדלי"."

רובינשטיין משום מה לא מזכיר את אותו מחקר מדעי שאין להפריכו, ומצטט דווקא מאמר אחר, מ-1996, שטען שדווקא הומופובים קיבלו זיקפה מפורנו גברי. מעניין שהמחקר הבודד הזה מ-1996 עדיין מהווה משהו משמעותי בתחום. עברו מאז עשרים שנה; איפה שאר המחקרים החוזרים? נראה שלא לחינם פקפקו בתוצאות שלו. בכל אופן, מה עם המחקר ה"מדעי שאין להפריכו"? איפה הוא?

פייק ניוז: כך עושים זאת

כאן בא לעזרתי אריאל דניאלי שמצא את המקור. הנה הוא, באתר YOUREADYGRANDMA:

A shocking, double-blind study released by Harvard, in collaboration with MIT, has revealed that all people who are homophobic are actually homosexuals themselves. The study, which was carried out over the course of 5 years and involved nearly 5,000 male subjects, is being accepted by the American Psychological Association as being “scientifically irrefutable.”

זה המקור. כן. קראו את שם האתר. נשמע אתר לגיטימי, נכון? בדף הראשי שלו היום יש כתבות כמו "Strict ‘No Farting’ Policy Enforced in White House", ו"Cursed Melania: “I Dug up Donald in Egypt over 100 Years Ago”"

לכתבה מצורפת גם תמונה, בכותרת הבלתי-נשכחת "Subject covering erection". דניאלי בדק ומצא שמדובר בתמונה של קסדה ניסיונית לטיפול בנפגעי ראש.

subject covering erection

קסדת להגנה על הראש, זקפה, מה זה משנה

זה אם כן המחקר ה"מדעי שאין להפריכו" – scientifically irrefutable (ביטוי כל כך אידיוטי, שמצאתי אותו רק במכתב של תומכי "קליימט צ'יינג' נלהבים), שנרקח במוחו הקודח של בעל אתר סטירי וקיבל מקום של כבוד באתר mako ונמצא שם כבר כשנה, בלי שאף אחד העיר על הבדיחה העצובה. נראה שבשביל דברים כאלה הוקדש הביטוי המקורי, שעכשיו נשחק עד-דק, Fake news.

ושיהיה לנו בהצלחה.

זווית חדה: מה טיב הקשר בין "העין השביעית" לארגונים סביבתניים?

העין השביעית פרסמה היום טור דעה של ד"ר נטע ליפמן נגד עירית לינור, שהעזה להביע את דעתה שהמלחמה בהתחממות הגלובלית מזיקה יותר משהי מועילה.

עירית לינור

עירית לינור, בתמונה מחמיאה יותר ממה שמצאו לנכון העין השביעית לשים. מקור: פייסבוק

טור הדעה עצמו לא מעניין במיוחד – הוא חוזר על הטענות השחוקות כמו מיתוס ה"97 אחוז" (אחוז המדענים שמאמינים אולי שכנראה יש איזושהי השפעה של האדם על האקלים, קבוצה שגם אני ועירית לינור כלולים בה); את הטענה על ההרסנות הכלכלית של המלחמה בפליטות הפחמן הוא דוחה בכך ש"גופי השקעות גדולים מזהים הזדמנויות כלכליות לא-מבוטלות במעבר לכלכלה "ירוקה"" – בלי לשים לב לכך שאותם גופי השקעות בעצם נהנים מההזדמנות לחיות על סובסידיות ממשלתיות, ואם כבר הדבר מלמד על הבעייתיות הרבה שבקשרי הון-שלטון בסצינה הירוקה, וכן הלאה.

מה עושה זווית בעין השביעית?

אבל איני רוצה להתמקד כרגע בטור עצמו, שאת ההפרכות לאמור בו ניתן למצוא במאמרים שלי [2] [3] [4], וגם לא בתמונה הלא-מחמיאה-בכוונה של עירית לינור, אלא בשאלה: מה עושה הטור הזה באתר העין השביעית, בעצם?

אתר העין השביעית מוקדש לביקורת התקשורת. אך אחד מהשיעורים הראשונים שלמדתי אי-אז ככותב במדור ביקורת התקשורת של "בשבע", הוא שביקורת תקשורת אינה פולמסנות עם בעלי דעה. עירית לינור מגישה את התוכנית שלה כבעלת דעה אידיאולוגית, פובליציסטית משודרת, כמוה כיריב אופנהיימר, שהגיע לצדה את התוכנית. האם אוכל לכתוב מאמר ל"העין השביעית" עם ביקורת על טעויותיו של יריב אופנהיימר בניתוח הזירה המדינית? זו תהיה פארסה; ביקורות כאלה אינן ביקורת תקשורת אלא פולמוס אידיאולוגי בלבד.

השאלה מתעצמת כאשר נזכרים בסצינה תמוהה מן העבר הלא-רחוק. לפני כשלושה שבועות הפיץ האתר שאלון לעיתונאים, "כיצד מסקרים את הסביבה". לכאורה, שאלון לגיטימי הנמצא בתוך תחומי הליבה של האתר. אבל כשנכנסים לגוף השאלון, אחרי כמה שאלות סטנדרטיות מגיעה השאלה: "כשאת/ה זקוק/ה לכתבה בנושא מדע וסביבה, מהו המקור הראשון שאליו את/ה פונה?" ואחת התשובות: "סוכנות זווית". בשאלה הבאה הדברים מפורשים: "האם שמעת על סוכנות הידיעות זווית?". והשאלה הבאה, וזו שאחריה, וזו שאחריה, וכן הלאה – משאלה 5 עד 13 – כולן עוסקות בסוכנות זווית. שאלה 14 שואלת האם תהיה מעוניין לקבל כתבות בלעדיות מסוכנות זווית, ושאלה 15 מבקשת להשאיר את פרטיך האישיים לשם יצירת קשר מן הסוכנות.

בקיצור, השאלון המוצג לכאורה כ"כיצד מסקרים את הסביבה" מתגלה כפשוט כלי לקידום סוכנות הידיעות "זווית". מהי סוכנות הידיעות זווית? זוהי סוכנות ידיעות למדע ולסביבה, שהקימה האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה. ומיהי מנכ"לית האגודה הנ"ל? לא אחרת מאשר ד"ר נטע ליפמן (שאת הדוקטורט שלה כתבה על סוגיות של "צדק סביבתי", ושבעברה שימשה בין היתר כעוזרת פרלמנטרית של ח"כ דב חנין).

מה בדיוק הקשר בין סוכנות הידיעות זווית לעין השביעית? מדוע זו משתמשת בשירותי זו ומדוע הדברים אינם שקופים? אינני יודע. אבל כדאי לשים לב לכך.

 

מי מנסה לטרפד את מינויי איילת שקד במשרד המשפטים ובבית המשפט העליון?

"שקד ממליכה את 'אליטת בר אילן'", זועקת הכותרת בדה-מרקר. בכתבה מאת עידו באום (עוד נגיע לזהותו של הכתב), עומד הכותב על שני מינויים במשרד המשפטים, רז נזרי ומאיר לוין, שהוא מודה שהם אמנם ראויים ומקצוענים, אבל מדברר את אנשי משרד המשפטים שהמינויים "יוצרים שבר עמוק" אצלם. למה? כי הם גם מזוהים אידיאולוגית עם איילת שקד, לדבריו.

איך הם יודעים שהם מזוהים אידיאולוגית איתה? הו, זו שאלה טובה. "במקרה של לוין בכירים במשרד המשפטים ציינו את העובדה שהוא מתפלל באותו בית כנסת עם נפתלי בנט". הבנתם? קריצה קריצה. גם דוס וגם חבר של יו"ר הבית היהודי. במקרה של נזרי מדובר כנראה בכיפה שעל ראשו. ושניהם, אבוי, למדו במוסד המשוקץ, אוניברסיטת בר אילן.

אין לי מושג מיהו מאיר לוין, ובאום אינו מביא שום ראיות לכך שהוא עם  "100% נאמנות לאידיאולוגיה של שרת המשפטים" כלשונו; במקרה של רז נזרי הסיפור ברור עוד פחות, משום שמה שהגיע ממנו לעיתונות לפחות הוא לא עושה רושם כאידיאולוג ימני נוקשה, בלשון המעטה. נזכיר שבמקרה של דומא והזעם שהתעורר סביב עינויי החשודים שם, נזרי נפגש על דעת עצמו עם החשודים, לקול מחאתם של עורכי דינם (שלהם לא ניתן להיפגש איתם).

אחר כך מוסיף באום לקלחת את מנדלבליט, ש"אמנם למד משפטים באוניברסיטת תל אביב, אבל את התואר השני ואת הדוקטורט שלו סיים באוניברסיטת בר־אילן". הבנתם? הוא כבר נגוע. כל מי שרואה איך התנהל מנדלבליט בזמן כהונתו כפרקליט הצבאי הראשי, וכיצד הוא מתנהל היום (ע"ע חוק ההסדרה) רואה שהוא ממש לא "100% נאמנות לאידיאולוגיה של שרת המשפטים". אבל הוא בר אילן, אז סטופ כדור הארץ נגעתי באדום.

מן הגורן ומן היקב

אבל זה לא מספיק בשביל לדבר על אליטה, נכון? אז בואו נוסיף עוד מועמדים מן הגורן ומן היקב. "נציגי האקדמיה בשתי ועדות האיתור היו פרופ' צילי דגן מבר־אילן ודודי שוורץ, שהיה חבר סגל שם בעבר". צילי דגן אמנם מבר אילן, אבל היא רחוקה מלהיות אשת ימין; דודי שוורץ "היה חבר סגל שם בעבר", כלומר לפני עשור וחצי. הוא כבר מזמן לא שם, אבל כאמור אם עברת בבר אילן אתה חולה במחלה סופנית כנראה.

וכדובדבן שבקצפת מוסיף באום ש"בר־אילן היא גם המקום שממנו צמחו שלושה מועמדים מהאקדמיה (גדעון ספיר, שחר ליפשיץ ודוד האן) ברשימת המועמדים של השרה שקד לבית המשפט העליון". כן, לא טעיתם. שלושה! שלושה מועמדים שלמים! הרואה יכול לחשוב שמדובר בשלושה מתוך ארבעה או חמישה. ובכן, ברשימת המועמדים נכללים עשרים ושמונה איש. שלושה מהם הם מבר אילן. שלושה מתוך 28. בצדק ציין מישהו שיש יותר מועמדים יוצאי ישיבת הר עציון (חמישה) – אגב, לא ישיבה ימנית במיוחד. שחר ליפשיץ, אגב, הוא מנהל אקדמי במכון הישראלי לדמוקרטיה. לא בדיוק "ישראל שלי".

באום מודה שבעבר הייתה אחידות אליטיסטית במשרד המשפטים ובבית המשפט העליון, כשכולם הגיעו מהאוניברסיטה העברית. אבל, הוא אומר, "אחידות דעים אחת הוחלפה עכשיו באחידות אחרת". כי שלושה מועמדים מבין עשרים ושמונה כ*תוספת* לעליון זו אחידות דעים? כי שני מינויים במשרד המשפטים, שדעתם האישית לא ממש ברורה, למדו בבר אילן?

למה לא "אליטת המכללה למנהל"?

אולי נדבר על הכתב עידו באום עצמו, או שמא יש לומר ד"ר עידו באום, שמכהן היום כסגן דיקן בית הספר למשפטים במכללה למנהל? באום מלהטט בין שני כובעים – מצד אחד הוא עיתונאי, מצד שני איש אקדמיה. האם הכפילות הזו לא יוצרת כר פורה לניגודי אינטרסים ולעיוותים?

אבל את זה נעזוב לרגע בצד. מן המוסד של באום, המכללה למנהל, יצאו, תחזיקו חזק, לא פחות מארבעה מועמדים לעליון: הפרופסורים יפעת ביטון (הקשורה עבותות לקרן החדשה), חיים זנדברג, השופט גלעד נויטל, וכן עופר גרוסקופף (זה שאישר את התביעה נגד תשעה מיליון שהעזו להציע שירות החלפת צמיגים חינם לנשים), שהחל שם את הקריירה האקדמית שלו. אולי הכתבה הבאה תהיה על "אליטת המכללה למנהל"? עידו באום, אגב, שימש בעבר גם כדובר משרד המשפטים; ועושה רושם שאת התפקיד הזה הוא ממשיך למלא היום בהתנדבות – לא כדובר המשרד אלא כדובר פקידים מסוימים, שהזיזו להם את הגבינה ומכרסמים קצת בכוח המופרז שלהם.

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

אבל בואו נשים את הדברים על השולחן. באום מדבר על כך ששקד שואפת למנות אנשים שיקדמו את אידיאולוגיית הימין כדבר פסול. למה בדיוק זה פסול? האם הימין לא נבחר בבחירות דמוקרטיות? האם אין זו זכותו לנסות לשלוט גם בתחום המשפטי? הרי כולנו יודעים שאין דבר כזה "איש מקצוע נטול פניות". זו פסאדה. לכל פקיד, לכל יועץ ולכל שופט יש ויש אידיאולוגיה. וכשלפרקליטות או ליועץ לא מתאימה גישתה של הממשלה, הם יכולים להגיש על מגש של כסף לבית המשפט את תבוסתה של עמדת הפוליטיקאים: כי עמדת "המדינה" בבית המשפט, הפלא ופלא, אינה עמדתם של הפוליטיקאים אלא דווקא של אנשי משרד המשפטים. לא לחינם נעמדים עכשיו אנשי האליטה הישנה על הרגליים האחוריות: הם היו רגילים לשלוט, הם היו רגילים שהדעה שלהם היא היחידה שקובעת, והנה פתאום מביאים מועמדים קצת שונים. הצילו, יהודים, שריפה בעיירה! יש כאן מישהו שחושב אחרת!

ואז מתחילים בנוהל הטרפוד הרגיל, זה שהכרנו גם מתקופתו של פרידמן כשר המשפטים. הדלפות מרושעות, כתבות מגמתיות, וכן הלאה וכן הלאה. רק בשבוע שעבר זכה פרופ' גידי ספיר, אחד המועמדים לעליון ומי שמציב אלטרנטיבה קונסיסטנטית למהפכה השיפוטית של ברק, לכתבה נבובה ותמוהה בגלי צה"ל, עם "הקלטה בלעדית", שבהה הוא נשמע, שימו לב, כיוצא נגד הכוח הרב מדי שיש למשרד היועץ המשפטי לממשלה. געוואלד. וכדי להפוך את זה למשהו נוראי, קישרה זאת הכתבת איכשהו לעמונה, תוך קריצה כאילו לפנינו מתנחל פנאט מטורף. ברור שמי שהאכילו את הכתבת באייטם הפרווה הזה הם שוב האנשים מתוך המערכת, שמנסים בכל מחיר למנוע מכל דעה אחרת להיכנס.

פרק חדש במדריך להשמצע מקצועית: כיצד תשמיץ מבלי לומר השמצה אחת

האמת היא שאל מול הכתבות האלה אני עומד ומשפשף את העיניים. זהו? זה כל הלכלוך שאתם יכולים להוציא על המועמדים? שהם למדו או לימדו בבר אילן? שהם הביעו דעה האומרת שליועץ המשפטי יש כוח חזק מדי? אבל מי יודע, אולי הם יודעים מה הם עושים. הרי אם עשו כתבה על מישהו, סימן שמשהו לא בסדר איתו. אחרת, האם היו טורחים לעשות עליו כתבה? לא, ברור שלא.

וכך יכולים אנשי התקשורת היום ללמד את קישון עוד פרק במדריך להשמצה מקצועית: אפילו לא צריך לשאול שאלה שקרית בכותרת, או לצטט שאילתא בכנסת: כל מה שצריך הוא לעשות כתבה שאין בה אפילו בדל של מידע בעייתי על האדם; עצם העובדה שעושים עליו כתבה יעשה את כל העבודה.

מדוע פוליטיקלי קורקט אינו נימוס, ועוד 10 נקודות

(הפוסט התפרסם, בגרסה מקוצרת מעט, גם באתר מידה)

תקציר האירועים, למי שהחמיץ: כותב שורות אלה כתב פוסט עם "12 נקודות" לאחר בחירת טראמפ. המון אנשים שיתפו את הפוסט, חלק בהסכמה וחלק בזעם קדוש. בינתיים, כותב אותן שורות נחסם מפייסבוק – דווקא לא בגלל הפוסט הזה (הוא לא נחשב בעיני פייסבוק פוגעני) אלא בגלל שימוש במילה האסורה במסגרת מם הומוריסטי שצחק על אותה מדיניות חסימה עצמה – וכך הצטבר לו ברשת זעם קדוש עד שכולם שכחו מהעניין ועברו לנושא הבא.

הפוסט גרר אחריו, מלבד קללות ונאצות והתבהמויות לרוב, גם פוסט מתנשא של תומר פרסיקו, ופוסט מתלהם עוד יותר של מיקי גיצין, והגיע עד כדי פנייה לראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, לא פחות, כדי להביא למהלכים נגדי (הדחה מהדוקטורט? לא ברור בדיוק). מן הצד החיובי, הפוסט קצר גם כמה פרודיות לא רעות.

מכל מקום, כמה חברים טענו שהכתיבה הקצרה והחצי-הומוריסטית שלי הזמינה הרבה אי-הבנות, ודחקו אותי לכתוב הסבר ארוך ומקיף יותר למה שכתבתי. כשקראתי מחדש את הפוסט ראיתי שהוא באמת קצת חריף ועוקצני מעבר לרגיל, ואילו הייתי כותב אותו ביישוב הדעת אולי הייתי מעדן אותו יותר, אבל כעת אצטט אותו כלשונו המקורי, וארחיב על כל סעיף וסעיף.

מוכנים? זהירות, 3,900 מילה לפניכם!

מה הקשר לטראמפ?

עם בחירתו של טראמפ, מצורפת בזה סדרת הוראות חדשה להתנהלות במדיה החברתית ובציבור, להלן: "הממזרים שינו את הכללים".

מה הקשר לטראמפ? במובן מסוים, אין קשר. מדובר במקפצה בלבד בשביל לומר מה שאני חושב, ושלא נמנעתי מלאומרו גם בעבר – אם כי לעתים נדירות יחסית, בשל משטרת המחשבות המקשה על חופש ביטוי של ממש. כפי שהבחין מגיב אחד בודד, הפוסט הזה הוא מעין מחווה לפוסט הומוריסטי שמסתובב ברשת כבר כמה שנים, וצץ מחדש עם בחירתו של טראמפ, מכתב-כביכול מאת ג'ון קליז לאמריקאים על כך שהמלכה מחדשת את שליטתה בשטחי ארצות הברית, ומשליטה מחדש את המערכת הבריטית על ארצות הברית של אמריקה (תקראו אותו, זה חמוד).

במובן עמוק יותר, יש בהחלט קשר לטראמפ. לא רק עניין ההצבעה לטראמפ כמסמל את הסלידה ההולכת וגוברת מהפי-סי, אלא מעבר לכך: ההצבעה לטראמפ – מי שהציבור השמאלני-ליברלי בארה"ב ראה כרע המוחלט, כאדם שרק גזענים מיזוגנים מרושעים, "סל של בזויים" יצביעו לו – באה לשמאל כהפתעה גמורה. ולמה? כי "כשאתה חוסם כל חולק, משתיק דוברים באוניברסיטאות ואין לך חברים עם השקפות שונות, לא פלא שתוצאות הבחירות ייפלו עליך כרעם ביום בהיר", כמאמר ציוץ פופולרי אחד. או כפי שניסח זאת העיתונאי המוכשר-להפליא ג'ונתן פיי, אם אתה אומר לאנשים לשתוק הם אולי ישתקו, אבל את הדעה שלהם הם לא ישנו. בדיוק להפך.

בחירתו של טראמפ מראה יותר מכול כמה משטרת המחשבות היא נואלת, וההשתקה ומישטור השיח רק יוצרים אפקט בומרנג. המחשבה כאילו "שפה יוצרת מציאות" קרצה לאנשים רבים, שהיו בטוחים שאם רק ישחקו בשפה כמו שצריך, גם המציאות תתיישר בעקבותם. אבל המחשבה הזו מתעלמת מכך שמעבר לשפה יש גם מציאות, והמציאות הזו נמצאת בלבות האנשים גם אם יעוותו את השפה וישנו אותה.

זו, אגב, הייתה טעותו של ג'ורג' אורוול. אורוול, שהמציא את ה"שיחדש", סבר כמדומה שהשולט במחשבה שולט במוחותיהם של האנשים. הדיסטופיה המפורסמת שלו, 1984, מסתיימת בניצחון המדינה הטוטליטרית, משום שהשליטה בשפה אכן שולטת לדעתו במחשבה. אבל בשונה מאותה דיסטופיה, כל משטר טוטליטרי נכשל כישלון חרוץ בניסיון לשלוט במחשבותיהם של אנשים לאורך זמן. ברית המועצות קרסה, סין עוברת תהליכי ליברליזציה סמויים וגלויים, ויש להניח שגם צפון קוריאה לא תשרוד בצורתה הנוכחית לאורך זמן.

המלומד נאסים טאלב מחלק את הדברים בעולם ל"שבירים" (פגיעים למאורעות חיצוניים בלתי צפויים), "לא שבירים", ו"אנטי שבירים". הדבר ה"אנטי שביר" הוא זה שלא זו בלבד שאינו נשבר בעקבות התנגדות חיצונית, הוא משגשג בזכותה. אחד הדברים האנטי-שבירים הבולטים הוא הידע. אם תשים ספר ברשימה השחורה של הכנסייה, הבטחת שרבים יקראו אותו. טאלב מדבר על הזלזול המופגן של רבים בספריה של אין ראנד: הזלזול הזה, הוא אומר, הוא בדיוק מה שהבטיח את הקהל העצום של דבריה. ניסיונות לצנזורה של ידע, או משטור של שפה, מהווה אם כן זרז לכיוון השני. הוא יוצר עניין; הוא מגרה את המחשבה; ולפיכך הוא מביס את עצמו, בטווח הרחוק.

בחירתו של טראמפ אינה מקרה; היא תוצאה גלויה של ציבור רחב שחש מדוכא, חסר יכולת לבטא את עצמו בתקשורת או אפילו בציבור, ואת האצבע המשולשת שלו שם בקלפי. כאשר מנכ"ל של ארגון נאלץ להתפטר רק משום שתמך בהצעת חוק המתנגדת לנישואי גאים, כאשר קוראים לפיטורי יו"ר חברה ציבורית כי התנגד לשילוב נשים בשריון, כאשר אנשים המביעים את דעתם שאינה מתאימה לבון-טון נפסלים מכל תפקיד ציבורי, כאשר קידום בעבודה ובאקדמיה תלוי בשאלה אם אתה מביע את הדעות הנכונות – וחשוב יותר, אם אתה לא מביע את הדעות הפסולות – מדובר בקרקע פורה לתסיסה ולזעם. והוא מתפרץ.

סדרת הוראות? בשם מי?

סדרת הוראות חדשה להתנהלות במדיה החברתית ובציבור, להלן: "הממזרים שינו את הכללים".

"סדרת הוראות חדשה"? מי שמך לתת הוראות? ובמה אתה שונה מהשיח שאתה מתלונן נגדו? שאלו כמה שואלים.

לאורי אורבך ז"ל הייתה בעיתון "אותיות" יבדל"א פינה בשם "בדיחה לא מסבירים", ובה לקח בדיחה והסביר אותה באופן משעשע כדרכו. וכאן אני נאלץ ללכת בדרכו ולהסביר בדיחות. זה הקטע של ההומור כאן בפוסט, אם לא הבנתם. פה מושתל צחוק מוקלט.

לא, אף אחד לא שם אותי, אני לא דיקטטור, וממילא אף אחד לא יקשיב לי. אני לא צריך לומר את זה, נכון? בדיוק כמו שמלכת אנגליה לא באמת לוקחת פיקוד על ארצות הברית. אני יודע שלפעמים קשה לקרוא טקסט שיש בו ממד של הומור, אבל בכל זאת כדאי לנסות.

בכל זאת, יש פה איזו נקודה (ואני שוב נכנס לקטע של הסברת בדיחות), והיא שעד כה אכן היה מי שקבע את הכללים ונתן את הטון. אם אתה אומר משהו החורג מן הקו הפרוגרסיבי הרשמי, תקבל במהרה קללות ונאצות, לפעמים כותרות ראשיות, ייתכן שתיאלץ להתפטר ממשרתך, וכן הלאה וכן הלאה. סדרת הכללים הזו נועדה לתת לפרוגרסיבים את התחושה שחשים אנשים רבים מן הצד השני של המתרס כבר זמן ארוך: הם חשים – אני חש – שסותמים להם את הפה. שאסור להם להביע את דעתם. ועל מה שקורה כשסותמים להם את הפה, ראו בסעיף הקודם. כך שאין מדובר רק בעניין אתי, אלא בעניין פרקטי. פשוט לא כדאי לכם לסתום את הפה לאחרים; גם כי הם עלולים פתאום להביע את דעתם בדרכים אחרות (נגיד, בבחירות) בלי שתראו את זה בא, וגם – וזה יותר מפחיד – כי הם עלולים להפנות את נשק ההשתקה כלפיכם כשהם יהיו במעלה הגלגל, ולא תהיה לכם שום דרך להתגונן בפני זה. הרי אתם אלה שיצרתם את הכלי; הם רק משתמשים בו.

וכעת, נעבור אל הכללים שרקח מוחי הקודח:

על מגדר וחירטוטים אחרים

1. המילה "מגדר" מבוטלת בזאת. "מין" יכול לשמש היטב לכל מובן פרקטי.

כל אחד מהסעיפים כאן יצריך פוסט שלם, אם לא סדרת מאמרים או אנציקלופדיה רבת כרכים, ולכן ניאלץ להסביר בקיצור יחסי. "מגדר" (gender), במשמעותו הנוכחית, הוא מושג חדש יחסית. הוא טופח על ידי פמיניסטיות ואנשי "לימודי המגדר" כחלק מאג'נדה שלמה הכרוכה בהבדלת המציאות כשלעצמה מן התפיסות החברתיות. "בכל אשמה החברה" אמרו המרקסיסטים, ובמשך יותר ממאה שנה עמלים בחריצות אנשי השמאל לעמוד על כך שכל הרוע בעולם מגיע מתפיסות חברתיות מוטעות ופסולות, שאותן יש לתקן או לקעקע מן היסוד.

"מגדר" משמעו התפיסה החברתית של מינו של האדם, בשונה מ"מין" שהיא העובדה הביולוגית עצמה. למה צריך בידול? משום ש"את לא נולדת אישה, את נעשית אישה", כפי שאמרה סימון דה בובואר. התפיסה היא שהמגדר משמש ככלי דכאני, שיש להשתחרר ממנו. כל ערימת העדויות על כך שהמין המולד משפיע גם על דרך החשיבה וההתנהלות של גברים ושל נשים נדחית בבוז בדרך כלל מפני התאוריה; כי אם נרמוז שיש חלילה הבדלים מולדים בין הבדלים ונשים, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאפליה אינו אלא תוצאה של בחירות עצמאיות שונות ושל טבע האדם, ואת זה מרקסיסטים – או מרקסיסטים לא מודעים – אינם מוכנים לקבל. יש להם תפיסה נאיבית של שוויון מוחלט שהם רוצים לקדם, ואותה הם דוחפים, ולעזאזל העובדות. כדוגמה קלה לכך ניתן לקרוא את מה שכתוב בערך הוויקיפדי על מגדר:

מכאן שמאפייני מגדר אינם נובעים בהכרח ישירות ובלעדית מהבדלים ביולוגיים בין שני המינים, אלא מבטאים את התפיסה התרבותית המתרגמת שוני ביולוגי לערכים הקובעים את המעמד החברתי של המינים בחברה. כך, התפיסה או הציפיות המגדריות מעצבות את תהליכי החיברות של נשים וגברים, מסייעות להתפתחות זהותם המגדרית, ומקבעות דפוסים היררכיים המקנים לרוב עליונות לגברים בחברה.

או במילים אחרות, החברה משתמשת ב"מגדר" כדי לדכא נשים.

באמת שאין לי פנאי עכשיו להסביר למה התפיסה הזו מוטעית והרסנית. אבל מספיק לקרוא חיבורים של אנשים שאשכרה התעסקו בפן הביולוגי של מוח האדם (לדוגמה ספריו של סטיבן פינקר "כיצד פועל המוח" ו"הלוח החלק" או ספריה של לואן בריזנדיין "המוח הנשי" ו"המוח הגברי") כדי להבין עד כמה הניסיון ליצור בידול בין הביולוגיה לבין החברה בהקשר הזה הוא אבסורדי. יש אכן הבדלים שהם חברתיים גרידא – גם גברים לבשו בעבר שמלות כידוע – אבל הם לא העיקריים בכל הנוגע לאופי ולרצונות ולדרכי ההתנהלות השונים של גברים ונשים. הסיבה לכך היא כנראה אבולוציונית – נשים, שיש להן ביציות ושנכנסות להריון המשפיע עליהן מאוד לאורך זמן, חייבות היו לפתח חיווט מוחי שונה מאשר גברים, שליחסי מין מבחינתם אין משמעות כה דרמטית; ויש לכך השלכות מרחיקות לכת גם על אופי כללי ועוד. והמצאת הגלולה לא שינתה את המוח הנשי, כשם שהמצאת המכונית לא שינתה את הפיזיולוגיה האנושית.

בקיצור, "מגדר" זה חרטא. הדבר היפה הוא שמחוץ לחוגים מסוימים, אנשים כבר התחילו להשתמש ב"מגדר" כחלופה שוות ערך ל"מין", ולמעשה אם תשאלו אנשים ברחוב מה ההבדל בין מגדר למין הם לא ידעו לענות לכם, כך שהשיחדש כאן נחל כישלון, כדרכו וכפי שמודגש בהמשך הפוסט.

אוקיי, בואו נמשיך:

מה הקשר בין סיס לחתול?

2. מינים יש רק שניים. זכר ונקבה. בלי "סיס" ובלי "טרנס". את זה תשאירו לרשימת הרכיבים במוצרי המזון.

כן, אני יודע שיש אנדרוגינוסים. לא רציתי לסבך את זה יותר מדי. אבל זה לא משנה הרבה: עדיין יש רק שני מינים, פלוס כמה מקרי ביניים יוצאי דופן ונדירים שיש לדון כיצד להתייחס אליהם בכל מקרה ומקרה. ככה נהגו תמיד, ביהדות ומחוצה לה. יש משניות שלמות שעוסקות בשאלת האנדרוגינוס (זה שיש לו שני אברי מין) והטומטום (זה שאין ידוע מה מינו). ועדיין, "זכר ונקבה בראם". אלה הקטגוריות העיקריות.

לגבי ה"סיס" וה"טרנס": "סיסג'נדר", למי שלא מעודכן בעגה החדשה, הוא מה שהיו קוראים פעם אדם נורמלי: זה שנולד זכר וקורא לעצמו זכר, או ההפך. מדהים שצריך לתת לזה קטגוריה, הא? טרנסג'נדר הוא מי שנולד זכר והחליט להפוך את עצמו לנקבה (או להכריז על עצמו כנקבה) או להפך. האם זה מין? לא, זה לא מין. זה קשור לנושא ה"מגדר" דלעיל ומה שהיה לי לומר עליו כבר אמרתי עליו. וכאן אנחנו עוברים לסעיף הבא:

3. מינו של כל אדם נקבע ברחם. העובדה שהוא "מרגיש כמו אישה" מעניינת את סבתא שלו, לא אותי. גם אם הוא הזריק לעצמו הורמונים או הדביק אבר כזה או אחר, זה לא משנה. כלב שמוסיפים לו שפם של חתול לא הופך לחתול.

היו כאלה שטענו שזה סעיף פוגעני. ומה אם אדם באמת מרגיש כמו אישה? למה לדבר אליו ככה? נו, אני לא מדבר אליו אישית. אני מדבר בציבור. ואני חושב שצריך להפריד היטב בין תחושתו האישית של מישהו לבין כיצד אנחנו מתייחסים אליו. לא אתייחס למישהו כאל יהודי רק כי הוא "מרגיש כמו יהודי", ולא אתייחס למישהו כאל ראש ממשלה רק כי הוא "מרגיש ראש ממשלה", אף על פי ששתי הפונקציות האלה הן חברתיות לגמרי.

למעשה היה משהו די מדהים בתגובות לפוסט. תגובות מנאצות רבות באו משום שפגעתי, לכאורה, בטרנסים. ואילו הטרנס היחיד שראיתי שהגיב אצלי בפוסט, אמר שהוא דווקא לא נפגע והגיב עניינית. אולי אם תפסיקו להיות מגוננים כל כך תגלו שטרנסים הם לא ילדים קטנים שצריכים את ההגנות הבלתי פוסקות שלכם.

"הגנה" אחרת שייתכן שיהיו טרנסים שהיו מעדיפים לוותר עליה, הייתה אזכור ה"דיספוריה המגדרית", הפרעה נפשית (עדיין נמצאת ב-DSM, גם בגרסה הסופר-מודרנית) הגורמת לאדם לחוש חוסר התאמה בין מינו המולד לבין המין (או "המגדר") שהוא חש שייך אליו. או במילים אחרות הם אומרים, כהגנה על הטרנסים, שטרנסים הם חולי נפש(!). תודה באמת.

כאן כדאי להיזכר בסיפורו הקלאסי של ר' נחמן מברסלב על בן המלך שחשב שהוא תרנגול הודו (או "הינדיק"), וישב ערום מתחת לשולחן ולא הסכים לצאת. יועצו החכם של המלך, אתן לכם ספוילר, הצליח לטפל בו על ידי כך שגם הוא ישב לידו מתחת לשולחן ואמר שגם הוא הינדיק. אחרי כמה זמן אמר לו שגם הינדיק יכול להיות לבוש ועדיין להישאר הינדיק. ואז שכנע אותו שגם הינדיק יכול לשבת ליד השולחן ועדיין להישאר הינדיק. ושהינדיק יכול להשתמש בסכין ובמזלג ועדיין להישאר הינדיק. וכן הלאה עד שריפא אותו לגמרי.

בהקשר הנוכחי, זכר שמרגיש שהוא נקבה (או ההפך) משול לאדם שבטוח שהוא הינדיק. דברים כאלה קורים לפעמים. יש לי חבר דפק ת'ראש בהודו וכו'. מה עושים? כאן צריך לחלק בין ההתייחסות האישית שלנו אליו לבין ההגדרות הכלליות. אישית, מול האדם, ייתכן שנכון יהיה להתייחס אליו כפי שהוא מגדיר את עצמו, כדי לעזור לבריאותו הנפשית. אם ניקח את המשל רחוק יותר אפשר יהיה גם לשכנע אותו שאישה יכולה עדיין להתלבש כמו גבר ועדיין להיות אישה וכן הלאה. ובכל מקרה אי אפשר לגזור מכאן שבמסמכים הרשמיים נתייחס אליו כאל תרנגול הודו, או שאם מישהו ירצה ארוחה טעימה לחג ההודיה הוא יוכל לשחוט אותו. בסופו של דבר מדובר כאן בבן אדם, לא בהינדיק.

תשאלו, מה זה משנה? זה מאוד משנה. גם מבחינה עקרונית, לאמת יש משמעות מעבר לרגשות של האדם; וגם מבחינת הפרקטיקה, יש מגוון של השלכות לשאלה אם אנחנו מתייחסים לאדם כזכר או כנקבה, שאינן קשורות רק להרגשתו האישית אלא להתנגשות בין הרגשתו האישית להרגשותיהם של אנשים אחרים. דוגמת השירותים, שעלתה לכותרות בשנה האחרונה, היא קלאסית: אם אישה מרגישה לא בנוח שגבר – מי שהיא תופסת כגבר – נמצא אצלה בשירותים או במלתחה, תחושתה לגיטימית בדיוק כמו תחושתו של אותו זכר המרגיש שהוא אישה. כיצד מתייחסים לקונפליקט כזה זו שאלה אחרת, אבל צריך להבין שאי אפשר לדבר רק על הרגשות של הטרנס. דוגמה אחרת היא תחרויות ספורט: באופן מסורתי מחלקים את תחרויות הספורט בין גברים לנשים, כדי לתת גם לנשים סיכוי לנצח בתחרויות שלו גברים היו מתחרים בהם לא היה להן סיכוי. כאשר גבר מתחרה באותה תחרות, בטענה שהוא בעצם אישה לפי תחושתו, אי אפשר להתחשב רק בו ולא להתחשב בכלל המתחרות האחרות, החשות מופלות לרעה ושהן צריכות שוב להתמודד עם אנשים שהם גברים מבחינה פיזיולוגית. [הערת שוליים: עשיתי כאן כמה פישוטים בכל הנוגע לטראנס ולסוגים השונים שלהם. גם אם נכנסים לדקויות, הטענה בעינה עומדת.]

וגם בלי שום קשר, צריך להבין שתחושות אישיות אינן יכולות להיות הקלף המנצח בכל הנוגע להגדרות. זכותו של כל אדם להגדיר את עצמו איך שהוא רוצה וחושב, אבל באותה מידה זכותי להגדיר כל אדם אחר איך שאני רוצה וחושב. אפשר לטעון שבמקרה כזה או אחר התחושה האישית היא החשובה – אבל אי אפשר, ואסור, להשתיק כל דעה אחרת כבלתי לגיטימית.

אגב, אחת הטענות הבאמת-מדהימות הייתה שהבעת דעות כאלה גורמת לטראנסים להתאבד ולכן אסור להביע אותן. מי שלא מבין עד כמה קיצונית ואבסורדית הטענה הזו, מוזמן לשקול את הנתון הבא: אחוז גבוה של העוזבים את הדת מתאבדים. המסקנה שאפשר להסיק מכאן הוא שיש למזער את עזיבת הדת, ושכל מי שגורם, ולו בעקיפין, לעזיבת הדת – כגון על ידי הבעת דעה אתאיסטית – הרי הוא שופך דמים. אבסורדי? ברור שאבסורדי. אבל זה בדיוק אותו רציונל של הטוענים שאסור להביע דעות מסוימות כי הומואים או טראנסים עלולים להיפגע ולהתאבד.

אה, ואם הדעה הזו כל כך פוגענית ועלולה להביא לשפיכות דמים, מדוע אתם משתפים אותה ומגנים אותה? אינכם חוששים שמישהו יקרא את הפוסט וייפגע ממנו? יש לי תחושה שזה לא ממש עומד בראש מעייניכם. העיקר הוא להוקיע את הכופר, וכל השאר פרטים לא מעניינים.

נמשיך:

טרנספוביה, הומופוביה, פובובופביה ושאר נאצות

4. אתם בטח עומדים לומר שמה שאמרתי עכשיו הוא "טרנספובי". ובכן, המילה הזו מבוטלת. אין כזה דבר, מכאן ואילך. אתם רוצים לחלוק על אדם? תחלקו. רוצים להתייחס אחרת למציאות? סבבה. אבל תפסיקו לנסות להסתתר מאחורי כינויי גנאי חסרי טעם.

במקור, כך אומרות השמועות, ל"טרנספוביה" הייתה משמעות פרוזאית למדי: אנשים שהתנהלות אל מול טרנסג'נדר גורמת להם לתחושת רתיעה. לכאורה הייתם צריכים לקבל אותם ולהכיל אותם בדיוק כמו שאתם מכילים אנשים שחשים שהם במין הלא נכון – סוף סוף זוהי תחושתם האישית, מה אתם רוצים מהם? – אבל מילא. כיום, השימוש במילה הזו כבר מזמן חרג ממשמעותו המקורית והפך להיות פוליטי לגמרי: "טרנספוב", כמו "הומופוב" (ראו להלן) הפך להיות כינויו של "מי שלא חושב כמוני בכל הנוגע לטרנסג'נדרים". וכמו כל כינוי גנאי ("פשיסט", "קלריקל", "גזען" וכן הלאה) הוא משמש אך ורק להשתקת השיח ולדה-לגיטמציה של המתנגדים, ולכן הוא כינוי פסול. וזה מתקשר לכל מה שאמרתי לעיל לגבי הבעיות הכרוכות בהשתקת אנשים.

5. גם המילה "הומופוביה" מבוטלת בזאת. נסו "מישהו שלא מסכים איתי באשר ללגיטימציה הציבורית של זוגיות בין בני אותו מין". ייקח כמה זמן, אבל אתם תתרגלו.

גם במקרה הזה, המילה "הומופוביה" מזמן חרגה מן השיח הקליני והפכה לכינוי גנאי בעלמא. ולפיכך: כינוי מיותר ומסוכן.

נמשיך:

6. כמו כן מכאן ואילך מי שסבור שמשפחה כוללת גבר ואישה הוא הנורמטיבי. כן זה מוזר, אני יודע. אבל אלו הכללים מעתה.

כן, יש גם משפחות עם הורה אחד, לדוגמה. זה לא הופך אותן לנורמטיביות, דהיינו לדרך המלך. בדרך כלל גם אישה המגדלת את ילדיה לבדה לא רואה בחייה אידיאל. היא לא אשמה שבעלה מת או שהחיים איתו היו גרועים כל כך עד שהם נאלצו להתגרש. מה לגבי זוגיות של גבר וגבר? גם כאן מדובר בחידוש של ממש. אפילו ביוון העתיקה, הידועה ביחסה הסובלני למשכב זכור, משפחות היו משפחות של גבר ואישה. גם אנשים שהיה להם "נער שעשועים" התחתנו עם אישה. מקרים של משהו שאפשר להתייחס אליו כאל זוגיות-חד-מינית-מוכרת היו קיימים, אך שוליים.

ההעתקה של מוסד הנישואין לחברה ההומוסקסואלית נראית מגוחכת במיוחד לאור האופי השונה של זוגיות שבה יש רק שני גברים או רק שתי נשים, בהתחשב בעובדה שהזוגיות של גבר ואישה נובעת מסיבות ביולוגיות עמוקות ושורשיות, המשפיעות גם על חיווט המוח של גברים ונשים (חזרו לסעיף 1 לעניין זה). למעשה עצם ההתעקשות על זוג דווקא תמוהה במיוחד: למה דווקא זוג? מה עם שלישייה או רביעייה? אם מדובר על רצונם של הצדדים בלבד, ההתנגדות לפוליגמיה ממוסדת אינה מובנת כלל.

כמובן, זכותו של כל אדם לחשוב מה שהוא רוצה, וזכותו גם להיעצר רק בהכרה בזוגיות חד-מינית ולא בשלישייה, תהא סיבתו אשר תהא. אבל זה לא הופך אותו לטוב יותר מאדם שנעצר לפני כן, בהכרה דווקא בזוגיות של גבר ואישה ולא בזו של גבר וגבר. בשני המקרים אפשר לטעון שמדובר בשרירותיות (למעשה, במקרה השני יש פחות שרירותיות), ובשני המקרים יהיו אנשים שיטענו שהם מופלים. ובכן, ככה זה בחיים, אתם יודעים. אי אפשר לְרַצות את כולם.

כן, אפליה מתקנת זה רע

7. כל אפליה מתקנת מבוטלת מכאן ואילך. רוצים להצליח במשהו? תתאמצו. ותפסיקו להתבכיין על משהו שקרה לדעתכם לפני מאתיים שנה ושהופך אתכם לתינוקות מגודלים.

הסעיף הזה נוסח אמנם בבוטות משהו, אבל הבסיס שלו מוצק: טיעון ה"אפליה המתקנת" נובע מהראייה המאגית את החברה כיישות אמיתית, כזו ש"הפלתה" פעם "מיעוט" מסוים ולכן היא צריכה לתקן את המעוות. אבל כל הרעיון פסול מעיקרו: החברה אינה דבר קיים. אין זה אלא אוסף של פרטים שאנחנו קוראים לו לשם הנוחות בשם אחד. גם "מיעוט" אינו דבר ממשי – גם כאן אין מדובר אלא באוסף של פרטים, החולקים אולי תרבות משותפת או מאפיין גופני משותף.

למה זה חשוב? משום שאילו באמת החברה הייתה גוף אחד והמיעוט היה כמו אדם אחד, האפליה המתקנת הייתה יכולה להיות הגיונית: אם עקפתי מישהו בתור, לדוגמה, אני צריך לתקן את העוול ולתת לו לעקוף אותי בחזרה. אבל בפועל, כיוון שהחברה אינה יצור אחד, האפליה המתקנת יוצרת עוול, וכשמה כן היא: אפליה. אם לדוגמה איתרע מזלו של מישהו והוא גבר לבן, הוא יופלה לרעה במגוון תחומים ומקומות, רק משום מה שתופסים כחטאי אבותיו. זו ראייה קיבוצית קולקטיביסטית המתאימה לפשיסטים, אבל כשהיא פוגעת באנשים פרטיים אין לה הצדקה.

אבל זה רק עניין קטן. כאשר מסתכלים על האפליה המתקנת בפועל ועל השלכותיה מגלים שהיא פשוט לא עוזרת, והיא אף מזיקה, למי שהיא באה לכאורה לטובתו. תומס סואל כתב על זה באריכות ולכן אני יכול לקצר: ראשית, גם קבוצות שהופלו ונרדפו יכלו להגיע להישגים מרהיבים בלי שום עזרה מבחוץ (ע"ע היהודים והאסיאתים בארה"ב); לעומת זאת, קבוצות שנחקקו לטובתן חוקי אפליה מתקנת נשארו לדשדש במקומן ואף לסגת (ע"ע השחורים בארה"ב או יוצאי אתיופיה בארץ). יש לכך מגוון סיבות: כאשר מפלים אותך לטובה, אתה לא מתאמץ; כשאתה לא מתאמץ, אתה נשאר במקום. בנוסף, האפליה המתקנת באה רק לטובת פלח מסוים, זה שבדרך כלל היה מצטיין גם ככה (כגון אקדמאים), וכך היא דופקת עוד יותר את האנשים שלימודים אקדמיים והיי טק אינם בראש מעייניהם או ביכולותיהם. ועוד, האפליה המתקנת יוצרת יחס של זלזול כלפי ה"מופלה לטובה" (אנשים חשים שהוא הצליח לא בזכות עצמו אלא בזכות האפליה) וכך השסע הבין-עדתי רק מחריף. ואפשר להמשיך עוד ועוד, אבל גם ככה אני מאריך יותר מדי.

הלאה:

כן, תקינות פוליטית זה רע. וזה לא קשור לנימוס

8. המאמץ האינסופי להחליף מונחים במונחים "לא פוגעניים" (להלן PC) יופסק. אתם ילדים גדולים והגיע הזמן שתתמודדו עם המציאות ולא תילחמו במילים כל הזמן.

הערה נפוצה הייתה שהסעיף הזה סותר את הסעיפים הקודמים, כי הם דיברו על שינוי השפה ואילו הסעיף הזה אומר שאין צורך להילחם במילים כל הזמן.

נכון ולא נכון. כבר אמרתי בסעיף 1, שהמצאת המילה "מגדר" לא באמת שינתה משהו, כי אנשים משתמשים במילה הזו במשמעות של "מין" ובכך הורידו לטמיון את התקוות שתלו באותה מילה. אבל לעצם העניין, אם תסתכלו תראו שהסעיף הזה לא רק שאינו סותר את הקודמים אלא שהוא ממשיך בדיוק את הקו שלהם: PC נועד ליצור מיסוך מן המציאות. מיסוך זמני אמנם, כמו כל יופמיזם, אבל מיסוך. זאת באותה מידה שהמונחים "מגדר", "טרנספוביה", "הומופוביה" נועדו ליצור מיסוך וניתוק מן המציאות. האמירה שלי כאן היא שיש צורך להפסיק את המיסוך הזה. צריך להסתכל למציאות בלבן של העיניים, כמו שאומרים, ולא לברוח ממנה כל הזמן.

כשאני נלחם במונחים, אני נלחם במיסוך. אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן, אבל בהחלט אפשר לעבוד על חלקם חלק מהזמן, וזה מה שעושה השפה החדשה: היא מערפלת, היא מטשטשת, היא מעוותת את השיח, והיא לא מאפשרת דיון אמיתי ושקול. לכן יש צורך להפסיק איתה, ויפה שעה אחת קודם.

כשכל שנתיים מחליפים מונח אחד במונח אחר כי הקודם היה "פוגעני", ואז גם החדש הופך לפוגעני ומחליפים אותו באחר, זה כבר נהיה מגוחך. התופעה הזו, המכונה euphemism treadmill, אינה חדשה, ועצם השימוש בכינויים כדי להימנע מדברים "מגונים" גם היא עתיקה; אבל השפה הפרוגרסיבית משתמשת בה באופן נרחב ושונה. המילה המשמעותית כאן היא politically correct. הפוליטיקה השתלטה על השיח – ובפרט, פוליטיקת הזהויות. וזה דבר רע מאוד; למעשה, מדובר בשימור הגזענות בדרכים אחרות. את הדבר הזה, את עירפול השיח ומשטורו, יש להפסיק.

9. PC אינו שווה לנימוס. אפשר להיות מנומס גם בלי להימנע מלספר את שלגייה ושבעת הגמדים כי זה פוגע במאותגרים מבחינת גובה.

אם למישהו ההבדל בין PC לנימוס לא היה ברור, אני מזמין אותו לתגובות על הפוסט שלי, המלאות בנאצות וקללות לרוב, אבל כולן מגנות על ה-PC. נימוס הוא דיבור המתחשב בזולת ורואה אותו כבן אדם; PC הוא משטור שיח המתחשב בפוליטיקת הזהויות, ואינו רואה פרטים אלא קבוצות בלבד.

אפשר להפסיק לעצום עיניים

10. מעתה גם אין מתעלמים מאלמנטים של גזע ואתניות תוך פסאדה כאילו כל אזרחי המדינה הם גוש הומוגני אחד. כן, יש ערבים בעולם, לא רק "צעירים" או "פלסטינים".

כאשר עורך מחקר עושה השווה בין "אמריקאים" ל"ישראלים" משום שהבדל בין תרבויות הוא חשוב למחקר, אבל אינו עורך שום בידול בין הישראלים בין תרבויות שונות, משום שזה לא PC לדבר על כך שאזרחים שונים של אותה מדינה יכולים להיות בעלי תרבות אחרת, אתה מבין שמשהו כאן מאוד מקולקל. כאשר מותר לומר שמדובר בערבים רק כאשר הם הקרבנות אבל לעולם לא כאשר הם התוקפים, מתברר שה-PC פוגע באמת עצמה.

זו אינה המצאה חדשה. גם במלחמת העולם השנייה הידיעות ממחנות המוות ששיחררו הסובייטים לא נפוצו משום שסטאלין הורה שאסור להתייחס לאלמנטים של גזע ומוצא ולכן אי אפשר לדבר על השמדת יהודים אלא באופן כללי על הריגת בני אדם. העובדה שהנאצים הרגו דווקא יהודים לא הייתה מעניינת, כנראה.

גם כאן אולי תגידו שהסעיף הזה סותר את סעיף 7, שבו יצאתי נגד ההתמקדות בקבוצות על חשבון האינדיווידואלים. ובכן, זה לא סותר. יש אינדיווידואלים אבל יש גם קבוצות, כלומר תרבות משותפת או רקע משותף, ואמנם אין להפלות מישהו רק כי הוא שייך לקבוצה מסוימת אבל זה לא אומר שצריך להתעלם מן התרבות או מן הרקע כאשר הם רלוונטיים.

השיח הפרוגרסיבי עושה לפיכך בדיוק את ההפך: מצד אחד הוא מתעלם לכאורה מכל ההבדלים בין קבוצות – "כולנו בני אדם" – אך מצד שני מעלה על ראש שמחתו את פוליטיקת הזהויות כאשר מדובר במי שהוא תופס כ"חלשים". וכך, שחור המאמין בעליונות הגזע השחור הוא סבבה; לבן המאמין בעליונות הגזע הלבן הוא גזען נקלה. מי שמצייץ בטוויטר שהוא שונא את כל הלבנים שבחרו את טראמפ הוא אחלה; מי שיצייץ ציוץ דומה על כך שהוא שונה את כל השחורים, חשבונו יימחק. בכל הנוגע ליהודים ומערביים, שרים השמאלנים "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם", ודנים בחדווה בהמצאת העם היהודי ובפיקציה הנקראת לאומיות; אך כשזה מגיע לערבים לפתע מדברים על "שתי מדינות לשני עמים".

11. נעלבתם מהפוסט? שיתפתם אותו בעלבון קדוש? צקצקתם לעצמכם על הגזען המיזוגן הטרנספוב האיום הזה? ברכות, עכשיו אתם יודעים למה הפסדתם. כי לאף אחד חוץ מחבריכם לבועה לא מעניינות הרגשות שלכם.

12. תתבגרו. כבר אמרתי?

טוב, נראה לי שאין צורך להאריך מעבר למה שהארכתי כבר. הנאצות והקללות שגרר הפוסט שלי מעידות יותר מכול על הבעיה הקשה שנמצא בה "הצד השני". כי אם אתה לא מסוגל אפילו לשמוע דעה אחרת, ולהוט להפוך כל הבעת דעה ל"הסתה" – חבר, אתה בבעיה קשה.

תעשיית השקרים של עמוס שוקן ועיתון הארץ

עמוס שוקן מצטייר ברשתות החברתיות כאדם הוגן והגון. אמנם שמאלן גדול, אבל בכל זאת הוא עונה לביקורת, מתווכח וכן הלאה. מין מענטש שכזה.

כך גם אני הרגשתי כשהוא פנה אליי היום בטוויטר וביקש את כתובת המייל שלי. נתתי לו ולאחר כמה שעות קיבלתי ממנו מייל המבקש שאפרסם תיקון לציוץ שבו האשמתי את הארץ בפרסום שקרים. את המייל אביא במלואו להלן, אבל ראשית נספר את סיפור המעשה.

מערכה ראשונה: גולדבלום יורה שקרים, הארץ מפרסם

ב-3 בנובמבר כתב עמירם גולדבלום, ממקימי שלום עכשיו ואיש נאלח למדי שלאחר רצח הזוג הנקין קרא למתנחלים "חיילי הטרור" ושהשווה את "אם תרצו" לנאצים, מאמר דעה בהארץ בכותרת "שקרי הימין שהובילו לרצח רבין".

לפי גולדבלום,

ממשלת רבין, שהוקמה ביולי 92', הביאה לירידה דרמטית בפיגועים. לעומת כ–105 הרוגים ב–91' בימי ממשלת שמיר, היו ב–92' 31 הרוגים (שמונה אחרי קום ממשלת רבין), וב–93', לפני הסכם אוסלו, נהרגו 26. המתינות המדינית הביאה לצמצום מסוים באלימות. כך גם בימים שאחרי חתימת ההסכם — עד לטבח במערת המכפלה.

מערכה שנייה: אוריה קניג חושף את השקר

אוריה קניג הסתכל על הפסקה הזו ולא האמין למראה עיניו. וכך כתב בפייסבוק:

"ישנם שלושה סוגי שקרים – שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה". ויש סוג רביעי: עיתון הארץ, שבו הסטטיסטיקה עשויה משקרים ארורים. עמירם גולדבלום קובע שבשנה האחרונה של ממשלת שמיר נרצחו 105 ישראלים, לפני שהביא איתו רבין את ימי השלווה והשלום. מלחמה של ממש הייתה כאן, ואף אחד מאיתנו לא שם לב. פשוט כי זה לא קרה. הנתון האמיתי הוא 21 הרוגים – בדיוק חמישית ממה שכתב גולדבלום, והרבה פחות ממספר ההרוגים בכל אחת משנות ממשלת רבין.
וכדי שזה יהיה מושלם, הכותרת למאמר היא "שקרי הימין".


בתגובות הועלו כמה תובנות וניסיונות לפרש כיצד הגיע גולדבלום למספר המופרך הזה, ומגיב בשם גלעד נדלר העלה את הרעיון שהוא כלל גם את מלחמת המפרץ, שבה הוכרו כל מי שמתו מהתקפי לב כתוצאה מהאזעקות כ"נפגעי פעולות איבה" (וכך המלחמה גבתה, לפי ההגדרה המוזרה הזו, 77 הרוגים או אפילו 95 הרוגים).

כמובן, אין לך שום קשר לטענה שממשלת רבין הביאה לירידה דרמטית בפיגועים. המספר שגולדבלום הביא כאסמכתא, אם כן, הוא פשוט שקר גמור. (אגב, אף אחד לא בדק כמה אנשים מתו מהתקפי לב כתוצאה מהעקה שיצרו הפיגועים בזמן ממשלת רבין.)

הרוגי הטרור בישראל, מתוך אתר משרד החוץ. השוו בין 1991 לשנים הבאות

הרוגי הטרור בישראל, מתוך אתר משרד החוץ. השוו בין 1991 לשנים הבאות

כל מה שעשיתי היה לצייץ צילום מסך של הפוסט המצוין של אוריה, תוך מינשונו של עמוס שוקן, ולכתוב: "פעם אחר פעם הארץ מרשה לעצמו להעביר שקרים בוטים מעל דפיו. הארץ: בדיוק מה שחשבת".

הייתם מצפים שהארץ יבדוק את הדברים ויתקן במהרה, אם לא עמד בציפיות לעשות בדיקת נתונים בסיסית לפני הפרסום (לא שהם נוהגים לבדוק שקרים לפני הפרסום, כפי שנוכחה לדעת עירית לינור על בשרה).

אז הייתם מצפים. שבועיים חלפו, וכלום לא קרה. הארץ כמנהגו נוהג.

מערכה שלישית: שוקן מבקש להפסיק להשמיץ אותו

ובכל זאת, היום אחר הצהריים נחת בתיבת המייל שלי מכתב מאת מו"ל הארץ, עמוס שוקן. וכך נכתב:

הלל שלום,

אני מתייחס לציוץ המצ"ב שלך. שאלתי את עמירם גולדבלום מאיפה לקח את מספר ההרוגים בפעולות האיבה בשנים 1991 ו-1992, והוא הפנה אותי לאתר הזה של מדינת ישראל, המוסד לביטוח לאומי ומשרד הרווחה.

http://laad.btl.gov.il/Web/He/Victims/112.aspx?lastName=&firstName=&fatherName=&motherName=&place=&year=1991&month=&day=&yearHeb=&monthHeb=&dayHeb=&region=&period=&grave=

הלינק הזה יביא אותך לעמוד הראשון מתוך 6 עמודים אשר בחמשת הראשונים יש 20 שמות חללי פעולות איבה בשנת 1991, ובעמוד הששי עוד חמישה. אתה יכול לעבור מעמוד לעמוד בסימון מספר העמוד הבא בתחתית העמוד הראשון.

אני מצרף גם את הלינק הזה לרשימה המקבילה בגין 1992, בה יש רק שני עמודים.

http://laad.btl.gov.il/Web/He/Victims/112.aspx?lastName=&firstName=&fatherName=&motherName=&place=&year=1992&month=&day=&yearHeb=&monthHeb=&dayHeb=&region=&period=&grave=

לאור המידע הזה האם נראה לך הוגן שתפרסם ציוץ מתקן לציוץ שלך שצירפתי, ובעיקר להאשמה שלך שהארץ מרשה לעצמו לפרסם שקרים בוטים פעם אחר פעם?

בברכה,

עמוס

מערכה רביעית, ובה מועמד שוקן על טעותו. האם הוא יתנצל?

שינסתי את מקלדתי וכה עניתי לו:

שלום מר שוקן ותודה על טרחתך.

לו היית טורח ונכנס גם לתוכן הדפים, היית מגלה שחלק גדול מהם מדבר על אזרחים שנהרגו במהלך מלחמת המפרץ כתוצאה מהתקף לב, ושבשלב מסוים לאחר מאבק ציבורי הוחלט להכיר בהם כחללי פעולות איבה.

להלן כמה דוגמאות, רק מהעמוד הראשון:

רפאל אבוהב

ביום שישי ג' בשבט תשנ"א (18.01.1991), שלושה ימים אחרי תחילת מלחמת המפרץ, נשמעה האזעקה הראשונה נגד טילים ברחבי הארץ. בהתרגשות שנוצרה רפאל לקה בלבו, ומת.

יהודית אדלר

בכ"ד בשבט תשנ"א, (08.02.1991), בימי מלחמת המפרץ, ליבה של יהודית לא עמד לה והיא מתה מהתקף לב.

מיכאל אהרונוביץ'

ביום ד' בשבט תשנ"א (19.01.1991), בעיצומה של מלחמת המפרץ, נשמעה אזעקה והמשפחה התכנסה בחדר הביטחון. מיכאל נפל על הריצפה, וכאשר הגיע למקום אמבולנס ניסו הרופאים להחיותו, אך נאלצו לקבוע את מותו.

רפאל אזיקרי

בלילה הראשון של מלחמת המפרץ, ג' בשבט תשנ"א (18.01.1991), עם הישמע האזעקה הראשונה, חש לפתע רפאל ברע ואיבד את הכרתו. אשתו ניסתה להזעיק את מד"א, אך הם לא ענו לצלצוליה. היא פרצה לרחוב, אך ברחוב הריק מאדם לא מצאה נפש חיה שתוכל לסייע. תקוה המשיכה בריצה למשטרת רמת גן הסמוכה לביתם, אך השוטרים סרבו להתלוות אליה מחשש שהעיר נתונה בהתקפת טילים כימית. כעבור חצי שעה, כשבאו עמה לבסוף השוטרים, מצאו את רפאל ללא רוח חיים. ניסיונות החייאה שביצעו בו היו ללא הועיל.

רוברט איזנברג

במלחמת המפרץ, בי"ב בשבט תשנ"א, (27.01.1991), הושמעו שתי אזעקות אחת אחרי השנייה בלילה אחד. רוברט נתקף חרדה גדולה ולא רצה להסיר את מסכת הגז לאחר האזעקה הראשונה. לבסוף, כשהסיר את המסכה לאחר האזעקה השניה, חש ברע. כשרופא שח"ל הגיע, היה כבר מחוסר הכרה. ניסיונות ההחייאה היו ללא הועיל. רוברט נפטר מדום לב, בנוכחות רעייתו ובנו בן העשר.

שרה אנצ'ו

מטח הטילים הראשון במלחמת המפרץ בתחילת 1991 נפל קרוב מאוד למקום מגוריהם של שרה ובעלה. למרות ששניהם לא נפגעו, הם היו מבוהלים עד מאוד. בנם, מאיר, החליט להעביר את הוריו אליו, לפתח תקווה. אך שרה כבר לא הייתה אותה אישה שמחה ובריאה. היא הפכה לעצובה ונפחדת.

יומיים לאחר התחלת המלחמה, חשה ברע והועברה לבית חולים השרון. שרה נאבקה על חייה במשך עשרה ימים אך בה' באדר תשנ"א, (19.02.1991), לקתה בהתקף לב, שהכריע אותה.

וכן הלאה וכן הלאה.

אני מצרף לך את הפסקה הרלוונטית מוויקיפדיה בערך "מלחמת המפרץ":

טילי הסקאד גרמו לעשרות מתים מהתקפי לב[דרוש מקור] ומחנק[6] כתוצאה מהשימוש במסכה, לשלושה הרוגים מפגיעת טילי סקאד[7][8][9] ולנזק רב ברכוש. בסך הכל הוכרו 77 הרוגים במהלך המלחמה כחללי פעולות איבה.

אם כן מתוך אותם 105 אנשים שמנה גולדבלום, הרוב המוחלט הוא אנשים שמתו במהלך מלחמת המפרץ ולא כתוצאה מפיגועים.

אני מזכיר לך שגולדבלום דיבר במפורש על פיגועים: "ממשלת רבין, שהוקמה ב-92', הביאה לירידה דרמטית בפיגועים" (הדגשה שלי). האמירה הזו היא שקר מוחלט. כפי שתראה במסמך רשמי של מדינת ישראל, מספר הרוגי הטרור ב-1991 היה 21 אזרחים, קטן יותר מבכל שנה משנותיה של ממשלת רבין.

התנצלותו של "הארץ" על פרסום השקר הזה בלי בדיקה תתקבל בברכה.

בתמימותי ציפיתי ששוקן יבדוק את הנתונים, ייווכח שגולדבלום כתב שקרים, ויתחייב לפרסם תיקון לטעות, כנהוג בעיתונים מתוקנים.

אז ציפיתי.

מערכה חמישית ואחרונה: שוקן מתפתל ומגן על השקרים

בסדרת ציוצים מביכה החל שוקן לגונן על השקר. "למעשה הפסקה השניה הזאת לא כל כך קשורה למאמר", הוא החל להצטדק, כאילו שזה משנה אם השקר קשור להמשך או לא (והוא קשור. בפרט עם הכותרת "שקרי הימין"). "נטפלים לאיזו זוטה. 105 נפגעים ב 1991, או נניח 21." הוא צייץ, כאילו השאלה אם מספר ההרוגים עלה או ירד, אם זה 105 או 21 זו "זוטה" ולא אכפת שיש שם שקר. ואז הוסיף תירוץ אחר, שהופך איכשהו את ההרוגים במלחמת המפרץ להרוגי פיגועים כי "מותר לו לחשוב שגם הראשון היה קורבנה של מדיניותה האנטי פלסטינית של ישראל, שאילו שראל הגיעה להסדר או קידמה הסדר בכנות, היא לא היתה יעד לטילים העיראקים. זאת מחשבה שקל לתמוך בה (אם כי אפשר גם לשלול אותה)". וכדי לצאת ידי חובה הוסיף "אולי נשקול להוסיף ליד המספר 105 סוגריים ובהם נכתוב כולל X". אבל הוא ממשיך להתעקש ש"אין טעות עובדתית במאמר" – מאמר, שכזכור אמר שהייתה ירידה בפיגועים ונקב את המספר 105 כראיה לכך.

אפילוג: אל תאמינו למה שאתם קוראים בהארץ

תחליטו אתם אם אפשר לטעון שמי שנהרג מהתקף לב במלחמת המפרץ היה "הרוג פיגוע" (!). והאם העובדה שלא מנו את הרוגי התקפי הלב בזמן פיגועי אוסלו (אבל כן בזמן מלחמת המפרץ) מאפשר בכלל לומר שהייתה ירידה בפיגועים. מה שברור הוא שבעוד עיתון רציני ומקצועי היה מזדרז לתקן את הטעות ולהתנצל, "הארץ" והמו"ל שלו מתנהג כמו אחרון הסמרטוטונים, ומתפתל בתירוצים הדחוקים ביותר לדבר שהוא באופן ברור פשלה עיתונאית ענקית של עיתון המאפשר לפרסם שקרים בוטים שכאלה.

את טיפת הכבוד שעוד רחשתי לעמוס שוקן, שבבעלותו עיתון המעודד אנטישמיות ברחבי העולם, איבדתי בסדרת הציוצים המביכה הזו. במקום מו"ל ואיש עיתונות ראוי ואחראי, התגלה לפנינו איש קטן המטהר את השרץ בק"ן טעמים ובלבד שלא יודה בטעות.

תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם קוראים משהו בעיתון לאנשים חושבים.

עדכון: בסוף השתנה משהו

עדכון (19/11/16): הארץ תיקנו קצת, בצורה עילגת, את הניסוח וכעת אין בו שקרים, אם כי הוא מעמיד את המאמר כולו באור המגוחך הנכון:

ממשלת רבין, שהוקמה ביולי 92', הביאה לירידה דרמטית במספר נפגעי פעולות האיבה. לעומת כ-105 הרוגים בשנת 91' בימי ממשלת שמיר (המספר כולל כ-75 שמתו בנסיבות שונות כתוצאה מהתקפות הטילים על ישראל במלחמת המפרץ והוכרו "נפגעי פעולות איבה". לדעתי הם קורבנות הקשיחות המדיניות של ממשלת ישראל ביחס לפלסטינים, ככל הנפגעים האחרים), היו ב-92' 31 הרוגים (8 אחרי קום ממשלת רבין) וב-93', לפני הסכם אוסלו, נהרגו 26. המתינות המדינית הביאה לצמצום מסוים באלימות. כך גם בימים שאחרי חתימת ההסכם  – עד לטבח במערת המכפלה.

"לדעתי הם קורבנות הקשיחות המדיניות של ממשלת ישראל ביחס לפלסטינים, ככל הנפגעים האחרים"

מהי דוכה? ישיבה על מדוכת החרוסת

התלמוד הירושלמי (פסחים פרק י, לז ע"ד) דן בחרוסת, מצטט את התוספתא ומוסיף משלו:

תגרי ירושלם היו אומרים: בואו וטלו לכם תבלי מצוה.

בני בייתיה דאיסי בשם איסי: ולמה נקרא שמה רובה שהיא רבה עמו
ר' יהושע בן לוי אמר: צריכא שתהא עבה. מילתיה אמר זכר לטיט.
אית תניי תני: צבריה שתהא רבה. מילתיה אמר זכר לדם.

כך הוא נוסח הדפוסים. ונתקשו הפרשנים, מהו "למה נקרא שמה רובה", ומהו "שהיא רבה עמו"?
אלא שכבר כתב י"נ אפשטיין (במאמרו "מדקדוקי ירושלמי, כ"י ליידן", תרביץ ה, תרצ"ד, מובא באוסף מאמריו "מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות השמיות, ב, עמ' 304) שהגרסה המקורית היא אחרת:

פסחים פ"י, ל"ז רע"ד: ולמה נקרא שמה (כלומר של חרוסת) רובה שהיא רבה עמו – בכ"י: דוכה דו רכה עימו (והוגה עי"א כלפנינו) [בהערה: נוסח כי"ל זה הובא גם אצל רטנר].
והעיקר כנוסח כי"י, וצ"ל: דו דכה עימו. כלומר למה נקרא שמה של חרוסת דוּכָה, מפני שהוא דָכָהּ (דך ומערב אותה) עם המרור.
ונפלא הדבר ששם זה לחרוסת נשתמר אצל היהודים התימנים: דַוְכה. בסדר תפלות תימני (הירשפלד, כריסטומתיה, 7): ומרור ודַוְכה (ועי' גויטין, לשוננו כרך ג', 360), וכך שמה בתימנית עד היום: דַוְכֶה. ז"א מסורת של א"י שנשתמרה רק בתימן!

כמו שציין אפשטיין, כבר רטנר ב"אהבת ציון וירושלים" (תרס"ט) העמיד על נוסח כתב היד, וכתב:

פ"י ה"ג ולמה נקרא שמה רובה. בכ"י ליידען היה כתוב ולמה נקרא שמה דוכה דו רכ .. (ונגרר אות אחת) עימו. ונשתנה מיד אחר כמו בדפוס.

"אלהליק, אעני אלדוכה" בהגדה של פסח מן הגניזה, T-S AS 106.91


וכן כתב גם ליברמן ב"ירושלמי כפשוטו" (תרצ"ה), עמ' 520:

בכי"ל: ולמה נקרא שמה דוכה דו רכה (צ"ל: דכה) עימו, ותוקן ע"י אחר כדפוס. וגירסת כי"ל היא הנכונה, ופירושה למה קוראים לחרוסת דוכה מפני שהוא דכה (=דך אותה) עמו, עם המרור. ומעניין שהשם דוכה לחרוסת נמצא גם בהגדה תימנית (לונדון תרנ"ו) הוצ' גרינבערג עמ' 4: ומראר ודוכה… וצפה עמל אלדוכה וכו'. וכן שם בעמ' 9: פי אלחרוסת והי אלדוכה זכר לטיט ולתבן, ועיין עכשיו מאמרו החשוב של אפשטיין בתרביץ ש"ה ס"ד עמ' 270, ולפי דבריו קוראים גם עכשיו התימנים לחרוסת – דוכה. ובבבלי קט"ז א': כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים. אבל במאירי שם (99 ע"א): ויש גורסין תגרי הדך, על שם שהתבלין נידוכות מלשון או דכו במדוכה. ועיין גם דק"ס עמ' 380 סוף הערה י'.

דוכה בהגדה של פסח, קטע גניזה  T-S AS 109.130


ובמקום אחר (מחקרים בתורת ארץ ישראל, עמ' 604) כתב ליברמן: "פירוש המאמר הוא: למה קוראים לחרוסת דוכה מפני שהוא דכה (כלומר דך אותה) עימן (כלומר עם התבלין)".

אלא שהמעיין בהוצאת האקדמיה ללשון העברית יגלה שלפי הקריאה המדוקדקת של בנימין אליצור לא זו הייתה הגרסה המקורית בכתב יד ליידן. וכך הנוסח שם:

בני בייתיה דאיסי בשם איסי. ולמה נקרא שמה (ד)[ר1]ו(כ)[ב1]ה. (דו !ה!כא): [שהיא רבה1] ע(י1)מ(ן)[ו1]. ר' יהושע בן לוי אמ'. צריכה שתהא עבה. מילתיה אמ'. זיכר לטיט. אית תניי תני. צריכה שתהא רכה. מילתיה אמ'. זיכר לדם.

במילים אחרות, מה שהיה כתוב בהתחלה הוא: "ולמה נקרא שמה דוכה, דו הכא עימן". ניתן לראות זאת בצילום כתב יד ליידן:



דוד הנשקה, בספרו החדש "מה נשתנה" (עמ' 263-264), העתיק את נוסח כתב יד ליידן כבהוצאת האקדמיה, אך עדיין קיבל את הצעתו של ליברמן. וכך כתב:

…וכבר ציינו אפשטיין וליברמן שכינויה הנכון של החרוסת העולה כאן הוא: 'דוכה' (ככינויה בידי יהודי תימן), ושניהם קבעו כי בהסבר הירושלמי לכינוי יש לומר: 'דו דכה עימו', כלומר שהוא דכהּ – דך את החרוסת – עם המרור. ברם, אפשטיין וליברמן לא הבחינו כנראה שרק מגיה כתב היד הוא שתיקן: 'עימו' – לשון יחיד, שנתפרש להם על המרור; אבל בכתב היד נאמר: 'עימן' – לשון רבים. יתר על כן: הרי המרור אינו נטבל בחרוסת – אך לא דכים אותה עמו!
ואמנם, במקום אחר כבר הציע ליברמן את הביאור הנכון: 'פירוש המאמר הוא: למה קוראים לחרוסת דוכה מפני שהוא דכה (כלומר דך אותה) עימן (כלומר, עם התבלין)'. תַבלין (ובמסורת ספרד: תְבָלין) שנזכרו בברייתת ר' אלעזר ב"ר צדוק ('תבלי מצווה') הפכו אפוא בירושלמי למרכיב בחרוסת, הנידוכת עימן, והוא הוא התהליך שמצינו בברייתת הבבלי.

אלא שהקריאה של אפשטיין, ליברמן והנשקה קשה בעיניי. מה טעם לפרש דברים פשוטים כל כך? ברור שחרוסת נקרא דוכא משום שדכים אותה. מה החידוש? לכאורה החידוש הוא "עימן", עם התבלין (שנזכרו בברייתא שהובאה לפני כן). אך העיקר חסר מן הספר – "עימן", או תבלין, לא נמצא בכלל בשמה של החרוסת! ועוד, שקריאה זו מחייבת את דברי בני ביתו של איסי להיות מוסבים על הברייתא, אבל אין בניסוח דבריהם דבר שירמוז לכך (מלבד עצם ההצמדה של הדברים בתלמוד). 

אך כאמור ליברמן ואפשטיין לא טעו רק בקריאת "עימו", אלא גם לא הבחינו בכך שהנוסח המקורי היה "הכא". אילו היו מבחינים, ספק בעיניי אם היו מציעים את ההגהה ל"דכה", שהיא הגהה כבדה בהרבה.

דוכה = דו כה עימן = שהוא כאן עמנו!

לעניות דעתי אין כאן צורך בשום הגהה על נוסח כ"י ליידן המקורי (ולא כבהוצאת האקדמיה, שהציבו סימני קריאה ליד האות ה', לסמן שיש להגיה על פי אפשטיין וליברמן, אך לא סימנו משום מה סימני קריאה ליד האות א' באותה מילה). וכך אמרו בני ביתו של איסי בשמו של איסי: ולמה נקרא שמה (של החרוסת) דוכה? דו הכא עימן, כלומר: שהוא (הקב"ה) כאן עמנו, על דרך "עמו אנוכי בצרה". 

עניין זה מפורש בחז"ל על גאולת מצרים, כנאמר לדוגמה במכילתא דר"י – מסכתא דפסחא פרשה יד:

וכן את מוצא שכל זמן שישראל משועבדים שכינה משועבדת עמהם, שנאמר "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו", וכשנגאלו מה הוא אומר: "וכעצם השמים לטהר", ואומר "בכל צרתם לו צר"… ר' עקיבה אומר: אילולי הדבר כתיב אי אפשר לאומרו, כביכול אמרו ישראל לפני המקום 'עצמך פדית'…

וכן במכילתא דרשב"י:

ויהי בעצם היום הזה וגו' – מלמד שאף צבאות מקום היו עם ישראל בצער, שנאמר "בכל צרתם לא צר" וגומ' ואומ' "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה" וגומ' ואומ' "מפני עמך אשר פדית <לך> ממצרים גוים ואלהיו".

והנה קיבלנו הסבר ברור לדברי בני ביתו של איסי: לא הסבר מילולי פשוט, אלא דרשה על שמה העממי של החרוסת, הנותנת את משמעותה בליל הסדר. והוא מצטרף לדברים שבהמשך הירושלמי, "זכר לטיט" ו"זכר לדם". ומה הקשר להבאת התוספתא? ייתכן שהקשר הוא באמת המילה "תבלין" שם. דרכם של תבלין להיות נידוכים (ראה מה שהביא הנשקה, הערה 361, ממשנה ביצה א,ז: "תבלין נידוכין"), וממילא העובדה שהתוספתא קראה לחרוסת תבלין מרמזת על כך שדכים אותה. ואפשר שמכך הגיעה גרסת "תגרי חרך" בבבלי, כפי שהביא ליברמן בשם המאירי, כלומר שיש לגרוס "הדך".
דרשה כזו על שמה של החרוסת הביא הנשקה עצמו בשם הקליר: "חורוסת כי הרסונו מחשבי בצור למעול" (הנשקה עמ' 256 הערה 334, על פי פליישר, מבנים סטרופיים, עמ' 218).

תבלין וחרוסת – מדרש מילים לתבן וחרסית?

ומעתה שמא ניתן להבין גם את ברייתת הבבלי (קטז ע"א), האומרת כך:

ר' אליעזר ב"ר צדוק אומר מצוה – מאי מצוה? ר' לוי אומר: זכר לתפוח, ור' יוחנן אומר: זכר לטיט. אמר אביי הלכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה. לקהוייה זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה זכר לטיט. תניא כוותיה דר' יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט.

הנשקה כתב על הברייתא הזו כך:

לשון 'תבלין', שבו תיאר ר' אלעזר ב"ר צדוק את החרוסת – כאמור, בשל היותה תבלין למצוות מצה ומרור  – הפך בברייתא למרכיב בתוך החרוסת: החרוסת בכללה היא זכר לטיט, והתבלין – שאינו תיאור החרוסת, אלא מרכיב המעורב בתוכה – הוא זכר לתבן. 

את הפירוש הזה אמרו הפרשנים הקלסיים (רש"י, רשב"ם, ר"ח) אך יש בו קושי בעיניי. הברייתא מעמידה את התבלין ואת החרוסת במעמד אחד (ואף מקדימה את התבלין לחרוסת), ואולם אנחנו לא מצאנו תבלין כמאכל עצמאי כמו החרוסת, אף לשיטת הנשקה. וראוי היה לכל הפחות להחליף את הסדר ולומר שהחרוסת זכר לטיט, והתבלין (שבתוכה) זכר לתבן.
אך אפשר שלא זו משמעות הברייתא, והיא לא הוציאה את דברי ר' אלעזר ב"ר צדוק מפשוטם, וגם היא הבינה שאין תבלין אלא החרוסת עצמה – היא חרוסת במשנה היא תבלין בתוספתא. וזה מה שדרשה הברייתא: את שמם של המאכלים. למה נקרא שמה תבלין? זכר לתבן. ולמה נקרא שמה חרוסת? זכר לטיט, שנקרא גם חרסית. וכבר הביא ליברמן (הירושלמי כפשוטו עמ' 520) מן הראבי"ה סי' תקכ"ה: "ירושלמי: חרוסת – חרסית זכר לטיט והלבנים" (והפנה גם לפירוש הגאונים לטהרות, עיין שם). וזו הייתה כנראה נוסחו בתלמוד הירושלמי שלו (שרבות נכתב עליו), ובמקרה הזה אפשר שהוא נוסח הירושלמי המקורי דווקא. וגם אם לא, אפשר שלכך כיוונה הברייתא בבבלי. 
במקרה הזה, הברייתא הזו מסתדרת היטב עם האמור בירושלמי לפי הפירוש שלי, והרי לנו סדרת דרשות מילוליות על שמותיה של החרוסת: 

תבלין – זכר לתבן. חרוסת – זכר לטיט (חרסית). דוכה – דו כה עימן.

מכל מקום כל המהלך הזה אינו אלא הצעה בלבד, ואינו מחויב לעצם הפרשנות בירושלמי, שלדעתי היא פשוטה מאוד, כאשר הגהת אפשטיין וליברמן יכלה להתקיים רק לאור קריאתם בכתב יד ליידן – שאינה הקריאה המדויקת.

מדוע הגיה המגיה?

בהערת אגב: לא ראיתי שדנו בשאלה מה גרם למגיה להגיה בירושלמי מלכתחילה. מדוע הפך את "דו" ל"שהיא"? מדוע הפך את "דוכה" ל"רבה"? מדוע הפך את "עימן" ל"עימו"? לדעתי יש להסביר כך: "דוכה" היה בעיני המגיה מילה לא ברורה, אבל להלן בירושלמי כתוב (לפי קריאת המדפיסים, וכנראה לפי קריאת המגיה) "צריכה שתהא רבה". מכאן הסיק המגיה ש"דוכה" אינו אלא שיבוש של "רבה", ושבני ביתו של איסי אמרו מה שאמר "אית תנאיי". ולמה הפך את "עימן" ל"עמו"? אין לי תשובה חד משמעית לזה. אפשר שהמגיה לא ראה בעין יפה את העובדה שמדובר במשפט שחציו עברית ("ולמה נקרא שמה") וחציו ארמית. לכן הפך את "עימן" הארמי ל"עמו" העברי (ובאמת בירושלמי "עימן" הארמי נמצא גם בכתיב מלא י', אבל "עמו" נמצא כמעט בכל מקום (233 פעם) בלי י'. רק בקידושין סד ע"ג יש "עימו הייתי"). ומדוע לא הבין את "עימן" כלשון רבים בעברית, המתייחס לתבלין? אפשר שהמגיה כבר קרא "תבלין" כלשון יחיד, כמו היום (ראה אצל הנשקה, הערה 361).
ובאמת בדרך כלל משפטי "ולמה נקרא שמה" הם עבריים כולם, כמו "ולמה נקרא שמה רביעה, שהיא רובעת את הארץ" (ירושלמי שביעית לט ע"א), "ולמה נקרא שמה שורה, שהיא עשויה כשורה" (ירושלמי חלה נז,ב), ואפשר שמכאן הגיע "שהיא" למגיה, שהרי "דו" הוא לשון זכר, ואיך זה מתייחס ל"שמה", נקבה? מה שלא הבין המגיה הוא ש"דו" כאן חייב להיות ארמי, שהרי יש כאן דרשת "דו כה", וזו הסיבה למעבר בין העברית לארמית.

ומכאן עוד תמיהה על שיטתו של הנשקה: לדבריו, יש כאן משפט מעורב: "דו" בארמית, "עימן" בעברית. לעומת זאת לפי הפירוש המוצע כאן, "ולמה נקרא שמה" הוא בעברית, אבל כל החלק השני, "דו הכא עימן", הוא בארמית צחה, בלא עירוב ובלא בלבול.

דוכה בלא מבוכה

הגהתם של אפשטיין ליברמן נבעה, כאמור, מקריאה לא מדויקת בכתב יד ליידן של הירושלמי. לאחר שזכינו לקריאה המדויקת הרי אין עוד להישאר עם הגהתם, ויש לקרוא את הירושלמי כפי שהיה במקור כתב יד ליידן: "ולמה נקרא שמה (של החרוסת) דוכה? דו הכא עימן. משום שהקב"ה עמנו בעת צרתנו, והוא עמנו בגאולתנו, כביכול אמרו ישראל לפני המקום: 'עצמך פדית'.

מי אומר מה נשתנה? עיון בשיטת הרמב"ם

המשנה במסכת פסחים (י,ד) אומרת:

"מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל; אם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, והלילה הזה, כולו צלי.לפי דעתו שלבן אביו מלמדו, מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שהוא גומר את כל הפרשה".

הניסוח של המשנה מעורפל ולא מובן. מי שואל מה נשתנה? כתוב שהבן שואל, אבל מצד שני כתוב "אם אין דעת בבן אביו מלמדו". האם הנוסח "מה נשתנה" וכו' מתייחס לרישא ("וכאן הבן שואל") או לסיפא ("אביו מלמדו")?
רבים עסקו בשאלה הזו, וגם פרופ' דוד הנשקה, בספרו החדש והמומלץ "מה נשתנה", שסקירה שלי עליו התפרסמה במקור ראשון השבת, עוסק בכך בפרוטרוט. לדעתו, המילים "אם אין דעת בבן אביו מלמדו" נוספו במשנה בשלב מאוחר יחסית, ומכאן הזרות. במילים אחרות, "מה נשתנה" היא במקור שאלה של הבן. אלא שעורכי המשנה רצו להדגיש שעדיין יש ללמד את הבן לשאול גם אם אין בו דעת.

תמיהה בדעת הרמב"ם – לא פטרתן מלומר מה נשתנה?

עד כאן לפשט המשנה. אלא שהנשקה גם מתייחס, בנספח, לדעתו של הרמב"ם (עמ' 551-555). וכך כותב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח,ב):

"ומוזגין הכוס השני, וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" וכו'.

אם כן לשיטת הרמב"ם, "מה נשתנה" הוא נוסח שהקורא אומר. אבל כאן אנחנו נתקלים בבעיה: במשנה יכולנו לפרש כך, למקרה שהבן אינו שואל (אין דעת בבן). אבל הרמב"ם כותב במפורש שהבן שואל! לכאורה יש כאן אחיזת החבל בשני קצותיו: אם הקורא אומר מה נשתנה, מה שואל הבן? ואם הבן שואל כבר, מה טעם באמירת "מה נשתנה" של הקורא? ובעיקר, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם לשון המשנה, שממנה נראה – לפרשנות שהאב אומר את הדברים – שזה נאמר רק כאשר אין דעת בבן.

פתרונו של הנשקה: גיליון שנכנס שלא במקומו

הנשקה דן בכל ההצעות לפתרון ודוחה אותן, ומציע פתרון משלו: הוא נסמך על שני כתבי יד של הרמב"ם, אחד מפרובנס ואחד מתימן, שבהן המילים "ואומר הקורא" חסרות. לדעתו, אלה משקפות את הנוסח הראשון שכתב הרמב"ם. כלומר, הרמב"ם בהתחלה סבר שהבן שואל מה נשתנה, והכול בסדר. אלא שעם הזמן, הפירוש הזה היה קשה לרמב"ם, שהרי לעיל בפרק ז' הוא מסביר שעושים בלילה מעשים תמוהים כדי שישאלו הילדים מה נשתנה. אם כן השאלות באות לאחר המעשים. אבל "מה נשתנה" בא עם כוס שני, לפני המעשים שהשאלות מוסבות עליהם!
לפיכך הגיע הרמב"ם למסקנה – לפי שחזורו של הנשקה – שיש לפצל את הטקסט לשניים: הבן שואל רק את ההתחלה: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", והקורא, שיודע מה שהבן אינו יודע, אומר את השאר: "שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת" וכו'.
לפי אותו שחזור, הרמב"ם כתב בגיליון ספרו "ואומר הקורא" כשכוונתו שהמילים הללו תיכנסנה אחרי "מכל הלילות". אלא שפשעו המעתיקים, והבינו לא נכון: את המילים "ואומר הקורא" הכניסו במקום השגוי – לפני "מה נשתנה", וכך גרמו למבוכה.

תמיהות על שיטת הנשקה

בעיניי שיטתו זו של הנשקה קשה. אם יש לפנינו מגוון גדול של כתבי יד שבכולם "ואומר הקורא" נמצא במקום אחד ולא באף מקום אחר, הדבר תמוה להיפותיזת הגיליון: היה לנו לצפות שלפחות בחלק מכתבי היד הגיליון ייכנס במקום הראוי לו! וכי כל המעתיקים עשו יד אחת לשיבוש? כדי לפרנס את תיאורו של הנשקה נצטרך לומר שכל כתבי היד (זולת שניים) העתיקו מכתב יד משני אחד בלבד, ולא הייתה אף העתקה נוספת מספרו של הרמב"ם עצמו שהגיעה אלינו. וכיון שאנחנו יודעים שספרו של הרמב"ם היה מצוי לרבים כדי להגיה ממנו, ובידינו גם ספרים שהוגהו על פיו (כמו כתב יד הנטיגנטון 80 המפורסם), דבר זה פחות מתקבל על הדעת.
ודוק: הגרסה הנפוצה היא הגרסה שאחרי התיקון של הרמב"ם לפי השחזור של הנשקה, כלומר התיקון של הרמב"ם נעשה בשלב מוקדם יחסית, לפני שנפוצו ספריו לכל עבר. כל זה מקשה על השיחזור של הנשקה.
ובאשר לשני כתבי היד שהנשקה נסמך עליהם, הרי קל הרבה יותר להניח שבהם הושמטו המילים הקשות "ואומר הקורא" אם מפני קושיית הנשקה אם מפני שהדבר אינו מתאים לרגיל ולמקובל; בדיוק כשם שבשני כתבי יד אחרים השתנה "הקורא" ל"לקורא", וכפי שמציין הנשקה בצדק בוודאי הדבר הוא תיקון מעתיקים מחמת הקושי ותו לא.
בנוסף, השיטה השנייה שמשחזר הנשקה אצל הרמב"ם – וכמדומה אין לה חבר בפוסקים ובפרשנים בפרשנות המשנה או ההגדה – מוזרה מאוד. הבן שואל סתם "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" ואילו הקורא מסביר לו ומפרט מה השינויים? אם כבר הבן שאל, למה הקורא צריך לפרט לו מה עוד עומד להשתנות? בנוסף, אם אנחנו באים מן המשנה, הרי המשנה כלל אינה מחלקת את הטקסט לשניים כמו אותה הצעה, ולא מובן איך אפשר להסיק ממנה חלוקה שכזו. והרי מן המשנה הנשקה בא, וממנה הקשה!
ועוד זאת יש להוסיף: בעמ' 375 של ספרו מצטט הנשקה שיטת גאונים (גנזי שכטר, ב, עמ' 259): "ואומר אותו שמקדש מה נשתנה". שימו לב לדמיון הגדול בין דברי הגאון לבין דברי הרמב"ם:

– "וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה"
– "ואומר אותו שמקדש מה נשתנה".

לא נראה כלל שהדבר מקרי. לפיכך חזרנו למקום שיצאנו ממנו: שיטת הרמב"ם, מלכתחילה, הייתה שהקורא אומר את הנוסח.
ואין אלא לתמוה על הנשקה – כיצד זה לא הבחין בדמיון בין שתי המובאות? ושמא יש לומר כשם שהוא עצמו אמר על הרמב"ם: את הנספח כתב הנשקה לפני שנים רבות ('המעין', ניסן תשמ"ג!), ואילו את גוף הספר כתב רק לאחרונה. אפשר שכאשר כתב הנשקה את מאמרו בראשונה לא שם לבו לדברי הגאונים, ואילו לאחר מכן כבר לא מצא לנכון לקשר בין שני הדברים, אף שבעיניי המקריות כאן רחוקה.

ליישוב הרמב"ם

וביישוב הרמב"ם נראה לי לומר כעין אחד התירוצים שנאמרו בעבר. כלומר, שזה המקום שבו הבן שואל. אם שאל את השאלה "מה נשתנה" וכו' כנוסח הרגיל, הרי הוא הוא "הקורא" (שימו לב שלא כתוב שהאב אומר!); אם לא, אלא שאל דברים אחרים, או שלא שאל כלל, הרי הקורא (כלומר אותו שמקדש) אומר "מה נשתנה". כך יישב הרמב"ם את הלשון העמומה של המשנה, על ידי שנקט לשון עמומה משלו.

מי שותה בקשית את כספי משלם המסים?

מדי שנה חוזרת ונלעסת הסאגה של "המתנחלים המוצצים את דמנו ושותים בקשית את כספנו", וגם הפעם זכינו לכך, תודות לדה מארקר, "מרכז מאקרו" לחקר אובייקטיבי-שמאלני וח"כ תמי זנדברג בעלת ההתבטאות המעודנת המצורפת.

מי שיקרא את הכתבה בדה-מרקר יתקשה למצוא את ידיו ורגליו בטיעונים הספציפיים. תקציבים שונים מאוחדים, אזורים שונים נספרים יחד, ומספרים נזרקים לחלל האוויר בלי שום הסבר או פירוט.
עיון בדו"ח המקורי לא בהכרח עוזר, אבל עדיין מדובר בחוויה מרנינה.
ניקח כמה דוגמאות. הכותבים מלינים על תקציב החינוך הגבוה של המתנחלים. לפי מה הם קבעו את גובהו? לא תאמינו (קפצו לעמ' 28): כותבי הדו"ח פשוט מדדו מה אחוז התלמידים מכל סקטור ביו"ש (45% חרדים, 39% ממ"ד), והניחו שהתקצוב הוא *פרופורציונלי לגמרי* לשאר הארץ. ואז כתבו כמה מספרים בהדגשה ("657.4 מיליון ש"ח"!), שזה נשמע המון וזה באמת המון, אבל זה בדיוק מה שהיו מקבלים התלמידים הללו לו היו לומדים בכל מקום אחר בארץ.
אלא אם כן כותבי הדו"ח מציעים להשמיד אותם.
נעבור לנושא אחר: מענקי איזון ופיתוח. נשמע לפי כותבי הכתבה שהם מחולקים לפי איזה החלטות קפריזיות של פוליטיקאים, ולא, כפי שגיגול פשוט יבהיר לכם לפי נוסחה שנקבעה בידי ועדה.
אופי המועצות ביו"ש – שחלקם קולטים עלייה, חלקם במצב סוציו-אקונומי ירוד וחלקם עם מרחקים גדולים בין היישובים, אכן מוביל למענקי איזון גבוהים בחלק מהמועצות האזוריות, אבל המצב הזה קיים גם במקומות אחרים בארץ עם מרכיבים דומים. נכלולית במיוחד היא הטבלה בעמ' 25 בדו"ח, המביאה לפי תומה רשימה של מועצות עם מענקים איזון ופיתוח, אבל צריך להיות חד עין בשביל לשים לב לכך שהרשימה מדלגת בקלילות ממספר 2 למספר 5. מעניין אילו מועצות הושמטו משם, הלא כן?
יש בוודאי עוד לחקור את מענקי האיזון ואת מתודת המחקר של מרכז "מאקרו", אבל רק אעיר שבמסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מובאים אגב אורחא מענקי איזון ממוצעים לתושב, בחלוקה למגזר היהודי והערבי. מתברר שהארנונה הממוצעת לתושב גבוהה במגזר היהודי פי 4.6 מאשר במגזר הערבי, ומענקי האיזון הממוצעים לתושב במגזר הערבי גבוהים פי 3.7 לעומת המגזר היהודי (עמ' 10). האם נשמע את תמר זנדברג אומרת ש"הערבים שותים את כספי המסים של אזרחי ישראל בקשית"?
עוד יש להעיר על נושא התלונה המגוחכת על הבנייה הציבורית הגבוהה ביו"ש. בנייה ציבורית זה דבר רע, לא טוב. בנייה פרטית טובה בהרבה ומועילה בהרבה, ואנחנו יודעים שתושבי יו"ש הופלו בעניין הזה באופן מכוון לאורך תקופה ארוכה.
בכל מקרה, כמו במקרים קודמים, לא נעשה ב"מחקר" הנוכחי שום פילוח הגיוני וסביר. התנחלויות חרדיות, המהוות מבחינת אוכלוסייה כשליש מיו"ש, צריכות להיות מושוות ליישובים חרדיים במקומות אחרים בארץ. יישובים חלשים ומרוחקים כמו מעלה אפרים צריכים להיות מושווים ליישובים דומים להם במקום אחר בארץ. וכן הלאה וכן הלאה. היצור המפלצתי הקרוי "יהודה ושומרון" אינו קיים בדיוק כמו שאין כזה דבר "הצפון" או "המרכז". מדובר באוסף גדול ומגוון של אזורים ותושבים.
**
כעת לעניין המרכזי: די ברור שתושבי יהודה ושומרון, כמו תושבים פריפריאליים אחרים, מקבלים יותר מתושבי המרכז. בפרט, התושבים במועצות העניות יותר מקבלים יותר כספי מסים מהתושבים בערים העשירות יותר, והתושבים ביישובים קטנים ומבודדים יותר מקבלים יותר מהתושבים בערים מרכזיות יותר.
תקציב המדינה מלא ועמוס בעיוותים שונים ומשונים, לכאורה למטרות "לאומיות" (כמו מכסים להגנה על חקלאים, אזורי עדיפות לאומית עם הטבות מס ועוד) או למטרות חברתיות (מענקי איזון ליצירת "שוויוניות" בין רשויות מקומיות, תקציב חינוך לא שווה, וכן הלאה וכן הלאה), ועל גבי זה חוגגות קבוצות לחץ שונות ומשיגות הטבות לעצמן – ניתן למנות את החקלאים, המורים, ההסתדרות, הסטודנטים, האמנים, מלכ"רים שונים וכן, גם את תושבי ההתנחלויות. דוגמה טובה לכך היא עלות הנסיעה המופחתת בתחבורה הציבורית ביו"ש, בטיעון שזה נועד למנוע נסיעה בטרמפים ולהוות תחליף לתקציב מיגון רכבים. נו.
כל המערכת המסובכת הזו מזיקה. מזיקה להתנחלויות, מזיקה לפריפריה, מזיקה לעניים. לתקוע אנשים במקום שלהם, או לעודד אותם לא לשלם ארנונה, לא באמת עוזר – זה רק יוצר כר פורה לעיוותים על גבי עיוותים, סחר מכר פוליטי, ובמקרה של הההתנחלויות גם אנטגוניזם לא מוצדק.
ראוי שכל אזרח ואזרח במדינה ישלם בדיוק בהתאם למה שהוא מקבל מהמדינה. אם הוא גר ביישוב מרוחק – שייכבד וישלם על התשתיות היקרות יותר (כבישים, מים, חשמל, תחבורה ציבורית ועוד). אל דאגה: ממילא זה יוביל גם למחירי נדל"ן זולים יותר באזורים המרוחקים, ומי שרוצה יגור שם וישלם בהתאם לצרכיו, אבל מי שלא – לא.
אך כל זמן שאין שוויוניות, כל מה שיש לנו זה ועדות נכבדות שיוצרות נוסחאות מסובכות, ובסופו של דבר דמגוגים ששותים לנו בקשית את הזמן שמושקע בכתיבת פוסטים ארוכים.

התורה שהתחפשה – מסורת חז"ל על תרגום התורה ליוונית

לכבוד פורים הממשמש ובא, ולכבוד השקתו של האתר "הכי גרסינן" לגרסאות התלמוד, אעסוק כאן בקטע ממסכת מגילה. התלמוד דן במשנה, האומרת שספרים נכתבים בכל לשון, ומביאה את דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, שאמר "אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית".
תרגום השבעים, או משהו שנראה כמו תרגום השבעים שמצאתי בגוגל

אגב כך מביאה הגמרא (מגילה דף ט) מקורות תנאיים העוסקים בתרגום התורה ליוונית. אתם מוזמנים לקפוץ לאתר ולראות את הגמרא, על השינויים בין עדי הנוסח שלה. והרי נוסחה:

ותניא, אמר ר' יהודה: אף כשהתירו רבותינו יוונית, לא התירו אלא בספר תורה.
ומשום מעשה דתלמי המלך. דתניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים[1] זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם! נתן הקב"ה [בינה/עצה] בלב כל אחד ואחד (עצה)[2] והסכימו כולן לדעת אחת, וכתבו לו:

 1. "אלהים ברא בראשית" {בראשית א,א: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים}

2. "אעשה אדם בצלם ובדמות" {בראשית א,כו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ}

3. "ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי" {בראשית ב,ב: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה}
4. "זכר ונקבה בראו[3]" (ולא כתבו בראם)[4] {בראשית א,כז: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם; או בראשית ה, ב: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם}
5. "הבה ארדה ואבלה שם שפתם" {בראשית יא,ז: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם}
6. "ותצחק שרה בקרוביה [לאמר][5]"{בראשית יח,יב: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן}
7. "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס" {בראשית מט,ו: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר}
8. "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא (בני)[6] אדם" {שמות ד,כ: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר}
9. "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות [שלשים שנה ו][7]ארבע מאות שנה" {שמות יב,מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה}
10. "וישלח את זאטוטי[8] בני ישראל" {שמות כד,ה: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים}, "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו" {שמות כד,יא: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ}
11. "לא חמד אחד מהם נשאתי" {במדבר טז,טו: לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי}
12. "אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר לכל העמים" {דברים ד,יט: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם}
13. "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם" {דברים יז,ג: וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי}
14. וכתבו לו "את צעירת הרגלים" ולא כתבו לו את הארנבת {ויקרא יא,ו: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם}
[ולמה לא כתבו לו את הארנבת][9]
מפני שאשתו של תלמי [המלך][10] ארנבת שמה
[כדי][11] שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה.

 

קטע גניזה קיימברידג' T-S F2(2).7

יש לפנינו שלוש יחידות: האחת, אמירתו הסתמית של ר' יהודה שחכמים התירו לכתוב ספר תורה רק ביוונית; וזאת במעשה תלמי המלך;[12] השנייה, סיפור המסגרת של יצירת התרגום; השלישית, רשימה של מקומות שבהם שינו המתרגמים מלשון התורה המקורית.
מה הקשר בין היחידות? אין הכרח שיש קשר. ניתן לטעון שאמירתו של ר' יהודה אינה נסמכת דווקא על תרגום השבעים וש"משום מעשה דתלמי המלך" הוא תוספת של התלמוד כדי ליצור קישור לברייתא הבאה. גם בין היחידה השנייה לשלישית לא חייב להיות בהכרח קשר מקורי, אף שבניסוח של התלמוד הן כבר ארוגות יחד. ראוי לציין שבמקבילות אחרות ניתן למצוא לעתים רק את החלק השלישי (רשימת השינויים) בלא החלק השני (סיפור יצירת תרגום השבעים).
סיפור יצירת תרגום השבעים (יחידה ב) נזכר כבר באיגרת אריסטיאס, שהיא חיבור יהודי הלניסטי מתקופת הבית השני. גם שם מסופר על שבעים ושניים זקנים שכינס תלמי המלך וציווה עליהם לתרגם את התורה ליוונית. המספר שבעים ושניים מוסבר שם כסיכום של שישה מכל שבט, ושם נמנים שמותם. הנופך האגדי של הסיפור – הראייה הרומנטית של שנים עשר השבטים, מאות שנים לאחר גלות עשרת השבטים – בולט. מכל מקום המספר שבעים ושניים נשמר, גם באיגרת אריסטיאס וגם בתלמוד הבבלי.
עם זאת, גם למספר שבעים, במקום שבעים ושתיים, מהלכים: בראש ובראשונה, בשמו של תרגום השבעים עצמו, או בלטינית septuaginta. מקור אחר הוא יוספוס, המצטט את איגרת אריסטיאס ומדבר על 72 זקנים, אך פעם אחת אחת, אגב אורחא, כותב "שבעים הזקנים" (קדמוניות יב, 86). יש להניח אם כן שמלבד איגרת אריסטיאס הוא הכיר מסורת אחרת שייחסה את הכתיבה לשבעים זקנים, כמו שבעים זקני ישראל במדבר. ובאמת אם נעיין בנוסחאות הבבלי נראה גם נוסחה כזו, המתועדת בכתב יד גטינגן: "שכינס שבעים זקנים והושיבם בשבעים בתים". אך כיון שזו גרסה יחידאית בבבלי, ניתן לשער שהיא תוצאה של הכנסת אותה מסורת על ידי המעתיק, למסורת על 72 הזקנים (בדומה למה שעשה יוספוס).
קשה לדעת מה המספר ה"מקורי": ניתן לחשוב ש-72 הוא המקורי (6 מכל שבט) ו-70 זה "עיגול" שלו; אך אפשר גם הפוך, ש-70 היה המספר המקורי, ואילו איגרת אריסטיאס החליטה להפוך את התרגום לייצוג של כל עם ישראל ועל כן הוסיפה שני מתרגמים.[13]
בהקשר זה מעניין הנוסח שמביא אב הכנסייה אפיפניוס (המאה ה-4), בספרו "על מידות ומשקלות":

Thereupon the seventy-two translators above mentioned the teachers of the Hebrews chose and sent, according to the example that Moses once set when he went up the mountain at the command of the Lord, having heard: "Take with thee seventy men and go up the mountain." But for the sake of peace among the tribes, that he might not take five men from some and six from others and create discord among the tribes, he made up his mind rather to take seventy-two and to add to the number.

אפיפניוס מסלמיס, פרסקו במנזר בקוסובו

לפי אפיפניוס, המספר 70 הוא המספר הרצוי, כמו שבעים הזקנים של משה, אלא שכדי לא לעשות מריבה בין השבטים, נוספו עוד שניים. זה מזכיר את הפרשה המקראית על שבעים הזקנים (במדבר יא,כד-כט):

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל: (כה) וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ: (כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: (כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: (כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

הרי לנו שבעים איש, ועוד שניים (אלדד ומידד). והנה מה שיש למדרש התנאים ספרי במדבר (המאה ה-3) לומר בעניין (פיסקא צה, מהדורת כהנא עמ' 240-241):

יש אומרים: בקלפי נשתיירו. לפי שאמר לו המקום למשה לבור לו שבעים זקנים, אמר משה: מה אני עושה? הרי הן נופלין ששה ששה לכל שבט ושבט, וחמשה חמשה לשני שבטים, אי זה שבט מקבל עליו לבור ממנו חמשה? עשה משה דבר תקנה: נטל פיתקין וכתב עליהן 'זקן', ונטל פיתקין חלקין, ובללן והטילן לתוך קלפי. אמר להן: בואו וטלו פיתקותיכם. כל מי שנטל פיתק והיה כתוב עליו 'זקן' היה משה אומר לו: כבר קידשך מקום. וכל מי שנטל פיתק חלק היה משה אומר לו: מן השמים היא, מה אני יכול לעשות לך?

האם איגרת אריסטיאס מהדהדת מעין מדרש על הפרשה הזו, בדומה למדרש התנאים? האם יש קשר בין המתח בין שני המספרים – 70 ו-72 – במקרא ובמדרשו מצד אחד, ובסיפור האגדי על יצירת התרגום היווני? שווה עיון.
**
נעיין כעת בנוסח הסיפור:

מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והושיבם[14] בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם! נתן הקב"ה [בינה/עצה] בלב כל אחד ואחד (עצה) והסכימו כולן לדעת אחת.

מה מסופר באיגרת אריסטיאס? מובאת שם איגרתו של תלמי המלך אל אלעזר הכהן הגדול, ובו ביקש "אנשים זקנים המיטיבים לכת בדרכי חייהם ובקיאים בתורה ואשר בכוחם לתרגם, שישה מכל שבט, למען יבואו לידי הסכם ברוב דעות" (לט). אלעזר אכן שולח את האנשים, ששמותם מפורטים, ולאחר דיונים פילוסופיים ארוכים איתם, שבהם הם מפליאים את חכמתם, מסופר:

ומקץ שלושה ימים לקחם דמיטריוס… באוספו את כולם אל בית בנוי על שפת מושב נהדר ברוב שקט קרא אל האנשים לעשות את התרגום, כי כל הדרוש לעבודתם הוכן יפה. ואז התחילו לעשותן מתוך הסכמה בהשוותם כל דבר. והנעשה מתוך הסכמה נכתב כראוי על ידי דמיטריוס… וכן היה כי בשנים ושבעים יום נשלם מכתב התרגום, כאילו נעשה דבר זה לפי מערכה קודמת. כאשר בא לידי גמר אסף דמיטריוס את קהל היהודים אל המקום אשר שם נגמר התרגום וקרא לפני כולם ובפני המתרגמים אשר היו להם שבחים גדולים מאת הקהל בגלל הטוב הרב אשר עשו… וכאשר נגמרה קריאת הספרים קמו הכהנים וזקני המתרגמים ובני הקהילה ומנהיגי הקהל ואמרו: אחרי אשר התרגום נעשה יפה ובדיוק בכל, טוב כי יישאר כאשר הוא עתה וכי לא ייעשה בו כל תיקון. ואחרי אשר הביעו כולם את הסכמתם לדברים האלה ציוו לקרוא קללה כמנהגם על האיש אשר ישנה את הנוסח בהוסיפו או בהחליפו דבר מן הכתוב או בגורעו (שא-שיא).

האלמנטים העיקריים: תלמי המלך שהושיב 72 זקנים לתרגם את התורה – קיימים כבר באיגרת אריסטיאס. אלא שהנס ש"הסכימו כולן לדעת אחת", ושכולם היו בבתים נפרדים, אינו מופיע שם; להפך, הם השוו ביניהם את התרגום. עם זאת המוטיב של ההסכמה בהחלט מופיע – לא באורח נסי אלא באופן מודע. במילים אחרות "הסכימו כולן לדעת אחת" מתאים לאמור באיגרת; רק צורת הסיפור, שבה כל אחד יושב בבית אחר, המלך אינו מספר להם מראש על מה כינסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ורק אז מספר להם – כל זה נותן את נופך הנס, החסר באיגרת אריסטיאס.
עם זאת האלמנט הזה מתחיל להפציע במקורות שאחרי איגרת אריסטיאס. כך כתב במאה הראשונה לספירה פילון האלכסנדרוני (חיי משה ב, ז, 37-38):

Therefore, being settled in a secret place, and nothing even being present with them except the elements of nature, the earth, the water, the air, and the heaven, concerning the creation of which they were going in the first place to explain the sacred account; for the account of the creation of the world is the beginning of the law; they, like men inspired, prophesied, not one saying one thing and another another, but every one of them employed the self-same nouns and verbs, as if some unseen prompter had suggested all their language to them. (38) And yet who is there who does not know that every language, and the Greek language above all others, is rich in a variety of words, and that it is possible to vary a sentence and to paraphrase the same idea, so as to set it forth in a great variety of manners, adapting many different forms of expression to it at different times. But this, they say, did not happen at all in the case of this translation of the law, but that, in every case, exactly corresponding Greek words were employed to translate literally the appropriate Chaldaic words, being adapted with exceeding propriety to the matters which were to be explained.

ובמאה הרביעית, אצל אבות הכנסייה, אנו רואים את האלמנט הזה מורחב. כך אפיפניוס:

For while they were seventy-two in number and on the Pharian island, but called Anoge, opposite Alexandria, they were in thirty-six cells, two in each cell. From morning to evening they were shut up, and in the evening they would cross over in thirty-six small boats and go again to the palace of Ptolemy Philadelphus and dine with him. And each pair slept in (one of) thirty-six bedchambers, so that they might not talk with one another, but might produce an unadulterated translation. Thus they conducted themselves. For, having constructed the thirty-six cells already mentioned, over on the island, and formed them into pairs, Ptolemy shut them up in them two by two, as I have said… And when they were completed, the king sat on a lofty throne; and thirty-six readers also sat below, holding thirty-six duplicates of each book, and one had a copy of the Hebrew Scriptures. Each reader read alone, and the others kept watch. No disagreement was found, but it was such an amazing work of God that it was recognized that these men possessed the gift of the Holy Spirit, because they agreed in translation.

ופסידו-יוסטינוס:

Ptolemy ordered the construction of as many cottages as there were translators, not in the city itself, but seven stadia distant… He ordered the oIcers to prevent any communication with one another. This is so the accuracy of the translation could be verified by their agreement. When Ptolemy discovered that the seventy men not only had all given the same meanings but had even used the same words… he believed that the translation had been written by divine power… I myself have seen the remains of the little cottages at the Pharos

ואוגוסטינוס:

And if, as is reported, and as many not unworthy of confidence assert, they were separated during the work of translation, each man being in a cell by himself, and yet nothing was found in the manuscript of any one of them that was not found in the same words and in the same order of words in all the rest, who dares put anything in comparison with an authority like this, not to speak of preferring anything to it? And even if they conferred together with the result that a unanimous agreement sprang out of the common labor and judgment of them all; even so, it would not be right or becoming for any one man, whatever his experience, to aspire to correct the unanimous opinion of many venerable and learned men.

אם כן "הסכימו כולן לדעת אחת" במובן הנסי נמצא כבר אצל פילון; וההושבה בחדרים נפרדים מופיעה אצל כמה מאבות הכנסייה.
דבר אחרון שיש לעיין בו ביחידה הזו הוא האמירה שתלמי לא הודיע להם על מה כינסם, וזאת בניגוד מפורש לאיגרת אריסטיאס, שנתנה לתרגום גושפנקה של הכהן הגדול. ייתכן מאוד שאין זה במקרה: היהודים ההלניסטים ביקשו לתת חיזוק לנוסח היווני שבידיהם, ואישור מהכהן הגדול היה דבר חשוב; לעומת זאת אצל חז"ל אין כל מוטיבציה כזו, ואדרבה, הם מעדיפים לנתק את הקשר. כך משתנה מנגינת הסיפור, מזקנים המגיעים מרצונם מירושלים, לזקנים שמאולצים בעל כורחם לתרגם את התורה. ובאותו אופן משתנה גם מטרת הנס: לא כדי לאושש את התרגום כתרגום אלוהי, אלא מסיבות אחרות: כדי לחמוק מחמת זעמו של המלך כלפי תרגומים לא תואמים או מבזים כלפיו (כבמקרה הארנבת), וכן כדי לייצר טקסט שלא יביא קוראים זרים לידי ביזוי התורה וראייה שלה כמעודדת שניוּת או כבעלת סתירות בולטות.
שינוי המנגינה והיחס כלפי התרגום עולה גם מגרסאות אחרות של האגדה: במסכת סופרים ובסכוליון של מגילת תענית מסופר שבזמן תרגום התורה ליוונית "ירד החושך לעולם שלושה ימים", היפוך של האמור באיגרת אריסטיאס, שהיום ההוא נקבע לחג, ושל פילון, שדיבר על החג שנחגג לכבוד "האור שבקע" מן התרגום. עניין נוסף שכדאי לציין: באיגרת אריסטיאס מסופר שספר התורה שהובא מירושלים היה כתוב באותיות זהב; במסכת סופרים ובמסכת ספר תורה נאמר: "אין כותבין בזהב. מעשה בתורתן של אלכסנדרים שהיו כל אזכרותיה כתובות בזהב, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: תיגנז".
עם זאת, אפשר שדווקא נשאר אצלנו זכר לאגדה שהספר הובא מירושלים דווקא: כזכור, ביחידה א' אמר ר' יהודה שבספרים לא התירו שיכתבו אלא ביוונית, והוסיף (הוא או אחרים) שהוא משום מעשה של תלמי המלך. אם כן כתיבת היוונית הותרה במפורש על ידי חכמים, ואינה רק קפריזה של תלמי המלך. אפשר שהדבר משמר את המסורת של איגרת אריסטיאס, שהתרגום נעשה בברכתו של הכהן הגדול.
**
נעבור ליחידה ג. רשימת שינויי המתרגמים, שיכולה הייתה להיות גם עצמאית, מתפקדת כאן גם כהמחשת גודל הנס (והצורך בו): מי שאינו בקי בהבדלים בין עברית ליוונית יכול היה לחשוב שהנס אינו כה גדול; אך כאשר מדובר בשינויים מודעים, ברור שהסכמת כולם היא ראיה ברורה לרוח הקודש ששרתה עליהם. בנוסף, הרשימה הזו, יחד עם הסיפור, יכולה גם להוות הסבר טוב עבור יהודי שייתקל (אולי במהלך פולמוס עם נוצרים) בהבדלים בין הנוסח העברי לנוסח היווני. לפי האמור כאן, ההבדלים אינם משקפים גרסה מקורית אחרת שהייתה למתרגמים, אלא שינויים מודעים ההופכים את התנ"ך היווני לקל יותר לעיכול.
חלק גדול מהשינויים שמנו כאן חז"ל אינם מתועדים בתרגום השבעים שלפנינו. עם זאת עמנואל טוב משער שגם אלה שאינם לפנינו מעידים על נוסח קדום בתרגום השבעים, ש"תוקן" לאחר מכן בכתבי היד, כדי להתאים אותו לנוסח המסורה. כדאי לקרוא את המאמר שלו, ואני מתייחס אליו להלן.
נעבור על השינויים (ניתן לראות טבלה מסכמת שלהם כאן), אך לפני כן אביא את גרסת המכילתא ואת גרסת הירושלמי:
מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא פרשה יד, על פי כ"י אוקספורד (נוסח "מאגרים" של האקדמיה ללשון העברית. ישנם שינויים בין כתבי היד של המכילתא ולא הבאתי אותם כאן):

(9) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים בארץ כנען ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה – זה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך. כיוצא בו כתבו לו (1) אלהים ברא בראשית, כיוצא בו (2) אעשה אדם בצלם ובדמות, כיוצא בו (4) זכור ונקוביו בראו, כיוצא בו (3) ויכל בששי וישבת בשביעי, כיוצא בו (5) הבה ארדה ואבלה, כיוצא בו (6) ותכחש שרה בקרביה, כיוצא בו (7) כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס, כיוצא בו (8) ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא אדם, כיוצא בו (11) לא חמור אחד מהם נשאתי, כיוצא בו (13) אשר לא צויתי לעבדם, כיוצא בו (12) אשר חלק יי אלהיך להאיר לכל העמים אשר תחת כל השמם, כיוצא בו (14) ואת צעירת הרגלים, כתבו לו (9) ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען ובארץ גשן  שלשים שנה וארבע מאות שנה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך.

ירושלמי מגילה עא ע"ד:

שלשה עשר דבר שינו חכמים לתלמי המלך. כתבו לו: (1) אלהים ברא בראשית, (2) אעשה אדם בצלם ובדמות, (4) זכר ונקוביו בראם, (3) ויכל בשישי וישבות בשביעי, (5) הבה ארדה, (6) ותצחק שרה בקרוביה לאמר, (7) כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס, (8) ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם, (9) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובכל הארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה. (14) ואת הארנבת – את צעירת הרגלים. אמו שלתלמי המלך ארנבתא הוות שמה. (11) לא חמד אחד מהם נשאתי, (12) אשר חלק י"י אלהיך אותך להאיר לכל העמים תחת כל השמים, (13) אשר לא צויתי לאומות לעובדם.

נעבור כעת על השינויים לפי הבבלי:
1. במקום "בראשית ברא אלהים", כתבו "אלהים ברא בראשית". למה? לדעת רש"י, שלא יחשבו שיש ישות אלהית בשם "בראשית", והיא בראה את אלהים, שברא את השמים ואת הארץ. כלומר למנוע תפיסות גנוסטיות שהיו רווחות בזמן בית שני. עם זאת הבנה כזו אינה אפשרית בטקסט היווני, ולכן רבים בעת החדשה הציעו שמדובר ברצון לפתוח את המקרא בשמו של האל. נוסח זה אינו מתועד בכתבי היד של השבעים שלפנינו.
2. במקום "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בעיה כפולה: גם מצג של בוראים רבים ("נעשה"), וגם הגשמה ("בצלמנו") – תרגום שימנע את ההבנה הזו: "אעשה אדם בצלם ובדמות". גם נוסח זה אינו מתועד לפנינו. עם זאת ייתכן שהבעיה של ההגשמה לא הייתה חשובה כל כך, והשינוי ל"בצלם ובדמות" היה פשוט הכרחי כדי לא להשאיר את סיומת הרבים. אך במקרה כזה היינו מצפים להפיכה לגוף יחיד: "בצלמי ובדמותי".
3. במקום "ויכל אלהים ביום השביעימלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי" – פסוק שאפשר היה להבין אותו כך שהאל עשה מלאכה בשבת – תרגמו "ויכל ביום השישי", מה שפותר את הקושי. השינוי הזה נמצא גם לפנינו בתרגום השבעים.
4. במקום "זכר ונקבה בראם" – "זכר ונקבה בראו". בעיה פרשנית: אם האדם נברא זכר ונקבה, כיצד אחר כך מסופר שהוא היה לבדו והיה צריך לעשות לו עזר כנגדו? הפתרון, לפי הגרסה בדפוסים ובחלק מכתבי היד: "זכר ונקבה בראו", כלומר האדם נברא "דו-פרצופין" כדברי חז"ל במקום אחר, כגוף אחד הכולל זכר ונקבה.
עם זאת בכתבי יד אחרים הגרסה היא "זכר ונקוביו בראם". וזו הגרסה גם בברייתא המובאת במכילתא, בתלמוד הירושלמי, בבראשית רבה ובמסכת סופרים (בחלק מכתבי היד). בכתבי היד הנ"ל ובחלק מהמקורות האלה הדוגמה הזו גם קודמת לדוגמה מס' 3, ואם כך מדובר בגרסה לפסוק "זכר ונקבה ברא אותם", שבאה לפני "ויכל". עמנואל טוב סבור שהגרסה "ונקבה" היא המקורית, ואילו הגרסה "ונקוביו" היא משנית. הוא מעיר שהמילה "נקב/נקוב" בהקשר זה אינה נמצאת במקרא, ולכן אין לה מקבילה ידועה בתרגום השבעים. קשה לי לקבל את דעתו של טוב, המעדיפה את נוסחם של חלק מכתבי היד של הבבלי על פני הגרסה הדומיננטית במקורות קדומים יותר. בנוסף, "החלקה" מ"זכר ונקוביו" ל"זכר ונקבה" קלה יותר מאשר להפך לדעתי. אני סבור ש"זכר ונקוביו בראם" היא הגרסה המקורית, ואפשר שהיא קשורה, כפי שמעיר תאודור על בראשית רבה, בפסוק "מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח,יג), שחז"ל גם הם דרשו אותו על אדם הראשון ועל הנקבים-נקבים שנעשו בגופו (בבא בתרא עה ע"א). ואפשר שהשבעים קראו את הפסוק מעין: "זכר ונִקְבֹּה בראם"
באשר לשאלה על איזה פסוק מדובר, נראה לי שהוא יכול להיות מוסב על שני הפסוקים, אך הפסוק הראשון הוא החשוב יותר, משום שהוא מופיע לפני יצירת האישה מן הצלע. הפסוק השני, בפרק ה, כבר מעורר פחות קושי, משום שהוא בא לאחר תיאור יצירת האישה.
מכל מקום, לפנינו בתרגום השבעים אין תרגום שכזה, לא לכאן ולא לכאן.

קטע גניזה לונדון, הספרייה הבריטית, Or.5558

5. "הבה ארדה ואבלה שם שפתם" במקום "נרדה ונבלה שם שפתם". שינוי מאותה מוטיבציה של שינוי מס' 2. גם שינוי זה אינו בשבעים.
6. "ותצחק שרה בקרוביהלאמר", במקום "בקרבה". בעיה פרשנית: מדוע האל כעס על שרה שצחקה, ולא על אברהם שצחק? התשובה היא שהיא צחקה "בקרוביה" ולא "בקרבה", כלומר כלפי חוץ. במקרה הזה יש שינוי בשבעים לא כאן אלא בהמשך הפסוק: בעוד שבנוסח המסורה נאמר "אחרי בלֹתי היתה לי עדנה", השבעים תרגמו "בִּלתי היתה לי עד הנה" (The thing has not as yet happened to me, even until now). ושמא ה"לאמר" שבכתבי היד רומז באמת להמשך הפסוק. ואפשר כמובן שהיה שוני במילה ב"קרבה".
7. "כי באפם הרגו שורוברצונם עקרו אבוס". בפסוק: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. טוב סבור שאת המילה אבוס יש לקרוא בקמץ, אָבוס, כאקוויוולנט לשור. ולדעתו הקריאה הזו באה להוציא מהקריאה שוּר, כלומר חומה. לדעת טוב השינוי בחלק הראשון (איש->שור), המתועד רק בחלק מהמקורות, אינו מקורי. לדעתי הקריאה אָבוס (ולא אֵבוס) אכן יפה, אך מעבר לכך ראוי לקבל גם את השינוי הראשון, וכך הפסוק (בשבעים) כופל העניין במילים שונות: שור, אבוס. מה המוטיבציה לשינוי? שלא להוציא את אבותינו רצחנים, ולא לתת נשק בידי האנטישמים במצרים? מי יודע.
8. "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא אדם", במקום "על החמור". המילה הנמצאת לפנינו בשבעים, לפי טוב, ניתנת לפירוש כ"נושא אדם" אך ביוונית המצרית פירושה היה חמור. בארץ ישראל, מניח טוב, המשמעות הזו לא הייתה ידועה, ועל כן השינוי בלט ותועד. ושמא קישרו זאת בדיעבד כרתיעה כלשהי מקשר בין משה לחמור, אולי כנשוא פולחן בפי המלעיזים, על שום שינוי מספר 11.
9. "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה". ובמכילתא: "בארץ מצרים ובארץ כנען ובארץ גשן". והוא נועד לפתור בעיה פרשנית – כיצד ארבעה דורות (מלוי עד משה) נכנסים ב-430 שנה. השינוי הזה אינו נמצא לפנינו.
10. "וישלח את זאטוטי בני ישראל", "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו" – אלו שני שינויים שאני מכליל כאחד. הראשון במקום "נערי" והשני במקום "אצילי". אפשר שעיקר הכוונה כאן היא שהמתרגמים תרגמו את שני הפסוקים באותה משמעות – קטני. זה השינוי היחיד שאינו נמצא במקבילות במכילתא ובירושלמי, המונים (במפורש!) שלושה עשר שינויים. אפשר שיש קשר כאן לסיפור אחר המובא במקורות חז"ל (ספרי דברים שנו ומקבילות):
שלשה ספרים נמצאו בעזרה: אחד של מעונים, ואחד של היא היא, ואחד נקרא ספר זעטוטים. באחד כתיב "מעון אלהי קדם" ובשנים כתיב "מעונה אלהי קדם", בטלו חכמים את האחד וקיימו השנים. באחד כתיב תשעה "היא" ובשנים כתיב אחד עשר "היא", בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים. באחד כתיב "וישלח את זעטוטי בני ישראל", "ואל זעטוטי בני ישראל", ובשנים כתיב "וישלח את נערי בני ישראל", "ואל אצילי בני ישראל", בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים.
וכאן אולי עוד קשר למסורת שלפיה המצע של תרגום השבעים הגיע מן העזרה שבמקדש – האם הנוסח בשבעים (שחז"ל הכירו), הגורס "זעטוטי", מקורו בעצם בספר תורה שהיה במקדש, אלא שבוטל ברוב? אפשר שיש כאן הסבר אלטרנטיבי לשינוי בין המצע העברי למצע היווני: לא שינוי מודע של המתרגמים, אלא נוסח עברי חלופי שעמד לפניהם, אלא שבוטל בידי חכמים (כשם ש"גנזו" את הספר הכתוב זהב).
11. "לא חמד אחד מהם נשאתי", במקום חמור. זה שינוי המתועד לפנינו בשבעים. אפשר כאמור שהישנות ההימנעות מ"חמור" פעמיים, גם אם לדעתנו היא מקרית, הסבה את תשומת לבם של חז"ל.
12. "אשר חלק ה' אלהיך אתם להאירלכל העמים" – שלא נחשוב שהתורה מעודדת עבודה לצבא השמים אצל שאר העמים. דבר חשוב במיוחד כאשר התורה מתורגמת ללשון הגויים.
13. "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם" – לבל נחשוב שאותם גורמים לא נבראו בכלל ברצון ה'.
14. "את צעירת הרגלים" במקום הארנבת – השינוי היחיד שהוצא מסדר הפסוקים, ושמשך את תשומת לבם של חז"ל במיוחד. השינוי הזה מתועד בשבעים לפנינו, אלא שבמקום "צעירת הרגליים" יש לקרוא "שעירת הרגליים" (והרי לנו שיבוש המשותף לכל המקורות שלפנינו, והוא נובע כנראה ממסרנים שכבר לא ידעו את המקור העברי, והרי במסירה בעל פה אין אפשרות להבחין בין "את שעירת" ל"את צעירת"), והוא כינוי יווני לארנבת. ואכן השבעים נמנעו מן השם האחר לארנבת, לגוס. בבבלי נאמר שזה משום שאשתו של תלמי ארנבת שמה; בירושלמי נאמר שזו אמו. למעשה זה היה שם מלכותו (כלומר אמו), והוא כונה תלמי לגוס (ובאמת גם אשתו הייתה מבית לגוס). זה השינוי היחיד המוסבר בתלמודים. טוב סבור שלא זו הייתה הסיבה האמיתית לבחירה במילה, שהיא תרגום מקובל ל"ארנבת"; מכל מקום הפרשנות שהדבר נבע מחוסר הרצון לשייך את מלכותו של תלמי לחיה טמאה היא ודאי קדומה, והייתה יכולה להתחיל רק אצל מי שידעו שתלמי כונה "לגוס", ושפירוש המילה הוא "ארנבת".
ארנבת. למצוירות אין קשר לכתבה

**
את הפוסט הזה תכננתי כפוסט קצר, וכחלק מקידומו של האתר "הכי גרסינן" שאני עובד בו ונהנה ממנו. בינתיים, כפי שראיתם, נסחפתי קצת מעבר לבירור נוסחאות מקומיות בתלמוד. בינתיים למדנו לא מעט על תולדות התקבלותו של תרגום השבעים, היחס האמביוולנטי כלפיו, ואגדות חז"ל כמשמרות מידע היסטורי ייחודי, לצד שימושן במידע ובאגדות למטרות אידיאולוגיות. ראינו כיצד מסורות משתמרות אך מתהפכות בו-זמנית: אלמנטים נשארים אך מקבלים זווית חדשה ומפתיעה, ואלמנטים אחרים נוספים אל הגרעין בעוד אחרים נגרעים ממנו. ניתן לראות זאת בעוד מקרים רבים אצל חז"ל (עיינו למשל בסיפורי חז"ל על הורדוס, המגלים קווי דמיון מעניינים ליוספוס), ואם יש לקח שניתן ללמוד ממנו הוא: לא לזלזל במוטיבים הנמצאים אצל חז"ל, ומצד שני גם לא לבלוע את כולם כשיקוף היסטורי אותנטי. חז"ל משתמשים בחומרים קיימים, אך אלו כשלעצמם כבר עברו גלגולים עם השנים; והתוספת שחז"ל מוסיפים היא דרך הסיפור והניסוח, המעניקה לדברים את הזווית המעניינת אותם.



[1] ושנים – חסר בכ"י גטינגן. וכן להלן.
[2] כך בכתבי היד.
[3] בחלק מכתבי היד: ונקובה/ונקוביו בראם. ובחלקם מתחלף הסדר, והדוגמה הזו באה לפני זו הקודמת.
[4] "ולא כתבו בראם" נמצא רק בדפוסים וכנראה נוסף בטעות על פי רש"י.
[5] כך ברוב כתבי היד.
[6] חסר ברוב כתבי היד.
[7] כך בכתבי היד, וכך בפסוק.
[8] יש גם: זעטוטי, זטוטי.
[9] כך ברוב כתבי היד, ואפשר שבאחרים נשמט מחמת דילוג הדומות. אך אפשר שנוסף באלו כתוספת הבהרה.
[10] כך ברוב כתבי היד.
[11] כך ברוב כתבי היד.
[12] בחלק מעדי הנוסח הניסוח הוא סתמי: "ומשום/וכמעשה שהיה". הניסוח "ומשום מעשה" נמצא רק בבבלי (ברכות ח  ע"ב=פסחים קיב ע"ב: "ומשום מעשה דרב פפא", כתובות ע סע"ב "משום מעשה דבית חורון"), ונפוץ בו "משום מעשה שהיה" (פסחים פב ע"ב, קיג ע"א, יומא כז ע"ב, כח ע"א, ביצה טו ע"א, חגיגה ג ע"ב, כב ע"ב, יבמות קטז ע"ב, כתובות קב ע"ב, סנהדרין ה ע"ב, יט ע"א). נראה לפיכך שהתוספת הזו אינה מקורית בברייתא.
[13] ראו: תרגומי המקרא: פרקי מבוא, ספריית האנציקלופדיה המקראית, עמ' 50.
[14] כך ברוב כתבי היד.