מדוע פוליטיקלי קורקט אינו נימוס, ועוד 10 נקודות

(הפוסט התפרסם, בגרסה מקוצרת מעט, גם באתר מידה)

תקציר האירועים, למי שהחמיץ: כותב שורות אלה כתב פוסט עם "12 נקודות" לאחר בחירת טראמפ. המון אנשים שיתפו את הפוסט, חלק בהסכמה וחלק בזעם קדוש. בינתיים, כותב אותן שורות נחסם מפייסבוק – דווקא לא בגלל הפוסט הזה (הוא לא נחשב בעיני פייסבוק פוגעני) אלא בגלל שימוש במילה האסורה במסגרת מם הומוריסטי שצחק על אותה מדיניות חסימה עצמה – וכך הצטבר לו ברשת זעם קדוש עד שכולם שכחו מהעניין ועברו לנושא הבא.

הפוסט גרר אחריו, מלבד קללות ונאצות והתבהמויות לרוב, גם פוסט מתנשא של תומר פרסיקו, ופוסט מתלהם עוד יותר של מיקי גיצין, והגיע עד כדי פנייה לראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, לא פחות, כדי להביא למהלכים נגדי (הדחה מהדוקטורט? לא ברור בדיוק). מן הצד החיובי, הפוסט קצר גם כמה פרודיות לא רעות.

מכל מקום, כמה חברים טענו שהכתיבה הקצרה והחצי-הומוריסטית שלי הזמינה הרבה אי-הבנות, ודחקו אותי לכתוב הסבר ארוך ומקיף יותר למה שכתבתי. כשקראתי מחדש את הפוסט ראיתי שהוא באמת קצת חריף ועוקצני מעבר לרגיל, ואילו הייתי כותב אותו ביישוב הדעת אולי הייתי מעדן אותו יותר, אבל כעת אצטט אותו כלשונו המקורי, וארחיב על כל סעיף וסעיף.

מוכנים? זהירות, 3,900 מילה לפניכם!

מה הקשר לטראמפ?

עם בחירתו של טראמפ, מצורפת בזה סדרת הוראות חדשה להתנהלות במדיה החברתית ובציבור, להלן: "הממזרים שינו את הכללים".

מה הקשר לטראמפ? במובן מסוים, אין קשר. מדובר במקפצה בלבד בשביל לומר מה שאני חושב, ושלא נמנעתי מלאומרו גם בעבר – אם כי לעתים נדירות יחסית, בשל משטרת המחשבות המקשה על חופש ביטוי של ממש. כפי שהבחין מגיב אחד בודד, הפוסט הזה הוא מעין מחווה לפוסט הומוריסטי שמסתובב ברשת כבר כמה שנים, וצץ מחדש עם בחירתו של טראמפ, מכתב-כביכול מאת ג'ון קליז לאמריקאים על כך שהמלכה מחדשת את שליטתה בשטחי ארצות הברית, ומשליטה מחדש את המערכת הבריטית על ארצות הברית של אמריקה (תקראו אותו, זה חמוד).

במובן עמוק יותר, יש בהחלט קשר לטראמפ. לא רק עניין ההצבעה לטראמפ כמסמל את הסלידה ההולכת וגוברת מהפי-סי, אלא מעבר לכך: ההצבעה לטראמפ – מי שהציבור השמאלני-ליברלי בארה"ב ראה כרע המוחלט, כאדם שרק גזענים מיזוגנים מרושעים, "סל של בזויים" יצביעו לו – באה לשמאל כהפתעה גמורה. ולמה? כי "כשאתה חוסם כל חולק, משתיק דוברים באוניברסיטאות ואין לך חברים עם השקפות שונות, לא פלא שתוצאות הבחירות ייפלו עליך כרעם ביום בהיר", כמאמר ציוץ פופולרי אחד. או כפי שניסח זאת העיתונאי המוכשר-להפליא ג'ונתן פיי, אם אתה אומר לאנשים לשתוק הם אולי ישתקו, אבל את הדעה שלהם הם לא ישנו. בדיוק להפך.

בחירתו של טראמפ מראה יותר מכול כמה משטרת המחשבות היא נואלת, וההשתקה ומישטור השיח רק יוצרים אפקט בומרנג. המחשבה כאילו "שפה יוצרת מציאות" קרצה לאנשים רבים, שהיו בטוחים שאם רק ישחקו בשפה כמו שצריך, גם המציאות תתיישר בעקבותם. אבל המחשבה הזו מתעלמת מכך שמעבר לשפה יש גם מציאות, והמציאות הזו נמצאת בלבות האנשים גם אם יעוותו את השפה וישנו אותה.

זו, אגב, הייתה טעותו של ג'ורג' אורוול. אורוול, שהמציא את ה"שיחדש", סבר כמדומה שהשולט במחשבה שולט במוחותיהם של האנשים. הדיסטופיה המפורסמת שלו, 1984, מסתיימת בניצחון המדינה הטוטליטרית, משום שהשליטה בשפה אכן שולטת לדעתו במחשבה. אבל בשונה מאותה דיסטופיה, כל משטר טוטליטרי נכשל כישלון חרוץ בניסיון לשלוט במחשבותיהם של אנשים לאורך זמן. ברית המועצות קרסה, סין עוברת תהליכי ליברליזציה סמויים וגלויים, ויש להניח שגם צפון קוריאה לא תשרוד בצורתה הנוכחית לאורך זמן.

המלומד נאסים טאלב מחלק את הדברים בעולם ל"שבירים" (פגיעים למאורעות חיצוניים בלתי צפויים), "לא שבירים", ו"אנטי שבירים". הדבר ה"אנטי שביר" הוא זה שלא זו בלבד שאינו נשבר בעקבות התנגדות חיצונית, הוא משגשג בזכותה. אחד הדברים האנטי-שבירים הבולטים הוא הידע. אם תשים ספר ברשימה השחורה של הכנסייה, הבטחת שרבים יקראו אותו. טאלב מדבר על הזלזול המופגן של רבים בספריה של אין ראנד: הזלזול הזה, הוא אומר, הוא בדיוק מה שהבטיח את הקהל העצום של דבריה. ניסיונות לצנזורה של ידע, או משטור של שפה, מהווה אם כן זרז לכיוון השני. הוא יוצר עניין; הוא מגרה את המחשבה; ולפיכך הוא מביס את עצמו, בטווח הרחוק.

בחירתו של טראמפ אינה מקרה; היא תוצאה גלויה של ציבור רחב שחש מדוכא, חסר יכולת לבטא את עצמו בתקשורת או אפילו בציבור, ואת האצבע המשולשת שלו שם בקלפי. כאשר מנכ"ל של ארגון נאלץ להתפטר רק משום שתמך בהצעת חוק המתנגדת לנישואי גאים, כאשר קוראים לפיטורי יו"ר חברה ציבורית כי התנגד לשילוב נשים בשריון, כאשר אנשים המביעים את דעתם שאינה מתאימה לבון-טון נפסלים מכל תפקיד ציבורי, כאשר קידום בעבודה ובאקדמיה תלוי בשאלה אם אתה מביע את הדעות הנכונות – וחשוב יותר, אם אתה לא מביע את הדעות הפסולות – מדובר בקרקע פורה לתסיסה ולזעם. והוא מתפרץ.

סדרת הוראות? בשם מי?

סדרת הוראות חדשה להתנהלות במדיה החברתית ובציבור, להלן: "הממזרים שינו את הכללים".

"סדרת הוראות חדשה"? מי שמך לתת הוראות? ובמה אתה שונה מהשיח שאתה מתלונן נגדו? שאלו כמה שואלים.

לאורי אורבך ז"ל הייתה בעיתון "אותיות" יבדל"א פינה בשם "בדיחה לא מסבירים", ובה לקח בדיחה והסביר אותה באופן משעשע כדרכו. וכאן אני נאלץ ללכת בדרכו ולהסביר בדיחות. זה הקטע של ההומור כאן בפוסט, אם לא הבנתם. פה מושתל צחוק מוקלט.

לא, אף אחד לא שם אותי, אני לא דיקטטור, וממילא אף אחד לא יקשיב לי. אני לא צריך לומר את זה, נכון? בדיוק כמו שמלכת אנגליה לא באמת לוקחת פיקוד על ארצות הברית. אני יודע שלפעמים קשה לקרוא טקסט שיש בו ממד של הומור, אבל בכל זאת כדאי לנסות.

בכל זאת, יש פה איזו נקודה (ואני שוב נכנס לקטע של הסברת בדיחות), והיא שעד כה אכן היה מי שקבע את הכללים ונתן את הטון. אם אתה אומר משהו החורג מן הקו הפרוגרסיבי הרשמי, תקבל במהרה קללות ונאצות, לפעמים כותרות ראשיות, ייתכן שתיאלץ להתפטר ממשרתך, וכן הלאה וכן הלאה. סדרת הכללים הזו נועדה לתת לפרוגרסיבים את התחושה שחשים אנשים רבים מן הצד השני של המתרס כבר זמן ארוך: הם חשים – אני חש – שסותמים להם את הפה. שאסור להם להביע את דעתם. ועל מה שקורה כשסותמים להם את הפה, ראו בסעיף הקודם. כך שאין מדובר רק בעניין אתי, אלא בעניין פרקטי. פשוט לא כדאי לכם לסתום את הפה לאחרים; גם כי הם עלולים פתאום להביע את דעתם בדרכים אחרות (נגיד, בבחירות) בלי שתראו את זה בא, וגם – וזה יותר מפחיד – כי הם עלולים להפנות את נשק ההשתקה כלפיכם כשהם יהיו במעלה הגלגל, ולא תהיה לכם שום דרך להתגונן בפני זה. הרי אתם אלה שיצרתם את הכלי; הם רק משתמשים בו.

וכעת, נעבור אל הכללים שרקח מוחי הקודח:

על מגדר וחירטוטים אחרים

1. המילה "מגדר" מבוטלת בזאת. "מין" יכול לשמש היטב לכל מובן פרקטי.

כל אחד מהסעיפים כאן יצריך פוסט שלם, אם לא סדרת מאמרים או אנציקלופדיה רבת כרכים, ולכן ניאלץ להסביר בקיצור יחסי. "מגדר" (gender), במשמעותו הנוכחית, הוא מושג חדש יחסית. הוא טופח על ידי פמיניסטיות ואנשי "לימודי המגדר" כחלק מאג'נדה שלמה הכרוכה בהבדלת המציאות כשלעצמה מן התפיסות החברתיות. "בכל אשמה החברה" אמרו המרקסיסטים, ובמשך יותר ממאה שנה עמלים בחריצות אנשי השמאל לעמוד על כך שכל הרוע בעולם מגיע מתפיסות חברתיות מוטעות ופסולות, שאותן יש לתקן או לקעקע מן היסוד.

"מגדר" משמעו התפיסה החברתית של מינו של האדם, בשונה מ"מין" שהיא העובדה הביולוגית עצמה. למה צריך בידול? משום ש"את לא נולדת אישה, את נעשית אישה", כפי שאמרה סימון דה בובואר. התפיסה היא שהמגדר משמש ככלי דכאני, שיש להשתחרר ממנו. כל ערימת העדויות על כך שהמין המולד משפיע גם על דרך החשיבה וההתנהלות של גברים ושל נשים נדחית בבוז בדרך כלל מפני התאוריה; כי אם נרמוז שיש חלילה הבדלים מולדים בין הבדלים ונשים, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאפליה אינו אלא תוצאה של בחירות עצמאיות שונות ושל טבע האדם, ואת זה מרקסיסטים – או מרקסיסטים לא מודעים – אינם מוכנים לקבל. יש להם תפיסה נאיבית של שוויון מוחלט שהם רוצים לקדם, ואותה הם דוחפים, ולעזאזל העובדות. כדוגמה קלה לכך ניתן לקרוא את מה שכתוב בערך הוויקיפדי על מגדר:

מכאן שמאפייני מגדר אינם נובעים בהכרח ישירות ובלעדית מהבדלים ביולוגיים בין שני המינים, אלא מבטאים את התפיסה התרבותית המתרגמת שוני ביולוגי לערכים הקובעים את המעמד החברתי של המינים בחברה. כך, התפיסה או הציפיות המגדריות מעצבות את תהליכי החיברות של נשים וגברים, מסייעות להתפתחות זהותם המגדרית, ומקבעות דפוסים היררכיים המקנים לרוב עליונות לגברים בחברה.

או במילים אחרות, החברה משתמשת ב"מגדר" כדי לדכא נשים.

באמת שאין לי פנאי עכשיו להסביר למה התפיסה הזו מוטעית והרסנית. אבל מספיק לקרוא חיבורים של אנשים שאשכרה התעסקו בפן הביולוגי של מוח האדם (לדוגמה ספריו של סטיבן פינקר "כיצד פועל המוח" ו"הלוח החלק" או ספריה של לואן בריזנדיין "המוח הנשי" ו"המוח הגברי") כדי להבין עד כמה הניסיון ליצור בידול בין הביולוגיה לבין החברה בהקשר הזה הוא אבסורדי. יש אכן הבדלים שהם חברתיים גרידא – גם גברים לבשו בעבר שמלות כידוע – אבל הם לא העיקריים בכל הנוגע לאופי ולרצונות ולדרכי ההתנהלות השונים של גברים ונשים. הסיבה לכך היא כנראה אבולוציונית – נשים, שיש להן ביציות ושנכנסות להריון המשפיע עליהן מאוד לאורך זמן, חייבות היו לפתח חיווט מוחי שונה מאשר גברים, שליחסי מין מבחינתם אין משמעות כה דרמטית; ויש לכך השלכות מרחיקות לכת גם על אופי כללי ועוד. והמצאת הגלולה לא שינתה את המוח הנשי, כשם שהמצאת המכונית לא שינתה את הפיזיולוגיה האנושית.

בקיצור, "מגדר" זה חרטא. הדבר היפה הוא שמחוץ לחוגים מסוימים, אנשים כבר התחילו להשתמש ב"מגדר" כחלופה שוות ערך ל"מין", ולמעשה אם תשאלו אנשים ברחוב מה ההבדל בין מגדר למין הם לא ידעו לענות לכם, כך שהשיחדש כאן נחל כישלון, כדרכו וכפי שמודגש בהמשך הפוסט.

אוקיי, בואו נמשיך:

מה הקשר בין סיס לחתול?

2. מינים יש רק שניים. זכר ונקבה. בלי "סיס" ובלי "טרנס". את זה תשאירו לרשימת הרכיבים במוצרי המזון.

כן, אני יודע שיש אנדרוגינוסים. לא רציתי לסבך את זה יותר מדי. אבל זה לא משנה הרבה: עדיין יש רק שני מינים, פלוס כמה מקרי ביניים יוצאי דופן ונדירים שיש לדון כיצד להתייחס אליהם בכל מקרה ומקרה. ככה נהגו תמיד, ביהדות ומחוצה לה. יש משניות שלמות שעוסקות בשאלת האנדרוגינוס (זה שיש לו שני אברי מין) והטומטום (זה שאין ידוע מה מינו). ועדיין, "זכר ונקבה בראם". אלה הקטגוריות העיקריות.

לגבי ה"סיס" וה"טרנס": "סיסג'נדר", למי שלא מעודכן בעגה החדשה, הוא מה שהיו קוראים פעם אדם נורמלי: זה שנולד זכר וקורא לעצמו זכר, או ההפך. מדהים שצריך לתת לזה קטגוריה, הא? טרנסג'נדר הוא מי שנולד זכר והחליט להפוך את עצמו לנקבה (או להכריז על עצמו כנקבה) או להפך. האם זה מין? לא, זה לא מין. זה קשור לנושא ה"מגדר" דלעיל ומה שהיה לי לומר עליו כבר אמרתי עליו. וכאן אנחנו עוברים לסעיף הבא:

3. מינו של כל אדם נקבע ברחם. העובדה שהוא "מרגיש כמו אישה" מעניינת את סבתא שלו, לא אותי. גם אם הוא הזריק לעצמו הורמונים או הדביק אבר כזה או אחר, זה לא משנה. כלב שמוסיפים לו שפם של חתול לא הופך לחתול.

היו כאלה שטענו שזה סעיף פוגעני. ומה אם אדם באמת מרגיש כמו אישה? למה לדבר אליו ככה? נו, אני לא מדבר אליו אישית. אני מדבר בציבור. ואני חושב שצריך להפריד היטב בין תחושתו האישית של מישהו לבין כיצד אנחנו מתייחסים אליו. לא אתייחס למישהו כאל יהודי רק כי הוא "מרגיש כמו יהודי", ולא אתייחס למישהו כאל ראש ממשלה רק כי הוא "מרגיש ראש ממשלה", אף על פי ששתי הפונקציות האלה הן חברתיות לגמרי.

למעשה היה משהו די מדהים בתגובות לפוסט. תגובות מנאצות רבות באו משום שפגעתי, לכאורה, בטרנסים. ואילו הטרנס היחיד שראיתי שהגיב אצלי בפוסט, אמר שהוא דווקא לא נפגע והגיב עניינית. אולי אם תפסיקו להיות מגוננים כל כך תגלו שטרנסים הם לא ילדים קטנים שצריכים את ההגנות הבלתי פוסקות שלכם.

"הגנה" אחרת שייתכן שיהיו טרנסים שהיו מעדיפים לוותר עליה, הייתה אזכור ה"דיספוריה המגדרית", הפרעה נפשית (עדיין נמצאת ב-DSM, גם בגרסה הסופר-מודרנית) הגורמת לאדם לחוש חוסר התאמה בין מינו המולד לבין המין (או "המגדר") שהוא חש שייך אליו. או במילים אחרות הם אומרים, כהגנה על הטרנסים, שטרנסים הם חולי נפש(!). תודה באמת.

כאן כדאי להיזכר בסיפורו הקלאסי של ר' נחמן מברסלב על בן המלך שחשב שהוא תרנגול הודו (או "הינדיק"), וישב ערום מתחת לשולחן ולא הסכים לצאת. יועצו החכם של המלך, אתן לכם ספוילר, הצליח לטפל בו על ידי כך שגם הוא ישב לידו מתחת לשולחן ואמר שגם הוא הינדיק. אחרי כמה זמן אמר לו שגם הינדיק יכול להיות לבוש ועדיין להישאר הינדיק. ואז שכנע אותו שגם הינדיק יכול לשבת ליד השולחן ועדיין להישאר הינדיק. ושהינדיק יכול להשתמש בסכין ובמזלג ועדיין להישאר הינדיק. וכן הלאה עד שריפא אותו לגמרי.

בהקשר הנוכחי, זכר שמרגיש שהוא נקבה (או ההפך) משול לאדם שבטוח שהוא הינדיק. דברים כאלה קורים לפעמים. יש לי חבר דפק ת'ראש בהודו וכו'. מה עושים? כאן צריך לחלק בין ההתייחסות האישית שלנו אליו לבין ההגדרות הכלליות. אישית, מול האדם, ייתכן שנכון יהיה להתייחס אליו כפי שהוא מגדיר את עצמו, כדי לעזור לבריאותו הנפשית. אם ניקח את המשל רחוק יותר אפשר יהיה גם לשכנע אותו שאישה יכולה עדיין להתלבש כמו גבר ועדיין להיות אישה וכן הלאה. ובכל מקרה אי אפשר לגזור מכאן שבמסמכים הרשמיים נתייחס אליו כאל תרנגול הודו, או שאם מישהו ירצה ארוחה טעימה לחג ההודיה הוא יוכל לשחוט אותו. בסופו של דבר מדובר כאן בבן אדם, לא בהינדיק.

תשאלו, מה זה משנה? זה מאוד משנה. גם מבחינה עקרונית, לאמת יש משמעות מעבר לרגשות של האדם; וגם מבחינת הפרקטיקה, יש מגוון של השלכות לשאלה אם אנחנו מתייחסים לאדם כזכר או כנקבה, שאינן קשורות רק להרגשתו האישית אלא להתנגשות בין הרגשתו האישית להרגשותיהם של אנשים אחרים. דוגמת השירותים, שעלתה לכותרות בשנה האחרונה, היא קלאסית: אם אישה מרגישה לא בנוח שגבר – מי שהיא תופסת כגבר – נמצא אצלה בשירותים או במלתחה, תחושתה לגיטימית בדיוק כמו תחושתו של אותו זכר המרגיש שהוא אישה. כיצד מתייחסים לקונפליקט כזה זו שאלה אחרת, אבל צריך להבין שאי אפשר לדבר רק על הרגשות של הטרנס. דוגמה אחרת היא תחרויות ספורט: באופן מסורתי מחלקים את תחרויות הספורט בין גברים לנשים, כדי לתת גם לנשים סיכוי לנצח בתחרויות שלו גברים היו מתחרים בהם לא היה להן סיכוי. כאשר גבר מתחרה באותה תחרות, בטענה שהוא בעצם אישה לפי תחושתו, אי אפשר להתחשב רק בו ולא להתחשב בכלל המתחרות האחרות, החשות מופלות לרעה ושהן צריכות שוב להתמודד עם אנשים שהם גברים מבחינה פיזיולוגית. [הערת שוליים: עשיתי כאן כמה פישוטים בכל הנוגע לטראנס ולסוגים השונים שלהם. גם אם נכנסים לדקויות, הטענה בעינה עומדת.]

וגם בלי שום קשר, צריך להבין שתחושות אישיות אינן יכולות להיות הקלף המנצח בכל הנוגע להגדרות. זכותו של כל אדם להגדיר את עצמו איך שהוא רוצה וחושב, אבל באותה מידה זכותי להגדיר כל אדם אחר איך שאני רוצה וחושב. אפשר לטעון שבמקרה כזה או אחר התחושה האישית היא החשובה – אבל אי אפשר, ואסור, להשתיק כל דעה אחרת כבלתי לגיטימית.

אגב, אחת הטענות הבאמת-מדהימות הייתה שהבעת דעות כאלה גורמת לטראנסים להתאבד ולכן אסור להביע אותן. מי שלא מבין עד כמה קיצונית ואבסורדית הטענה הזו, מוזמן לשקול את הנתון הבא: אחוז גבוה של העוזבים את הדת מתאבדים. המסקנה שאפשר להסיק מכאן הוא שיש למזער את עזיבת הדת, ושכל מי שגורם, ולו בעקיפין, לעזיבת הדת – כגון על ידי הבעת דעה אתאיסטית – הרי הוא שופך דמים. אבסורדי? ברור שאבסורדי. אבל זה בדיוק אותו רציונל של הטוענים שאסור להביע דעות מסוימות כי הומואים או טראנסים עלולים להיפגע ולהתאבד.

אה, ואם הדעה הזו כל כך פוגענית ועלולה להביא לשפיכות דמים, מדוע אתם משתפים אותה ומגנים אותה? אינכם חוששים שמישהו יקרא את הפוסט וייפגע ממנו? יש לי תחושה שזה לא ממש עומד בראש מעייניכם. העיקר הוא להוקיע את הכופר, וכל השאר פרטים לא מעניינים.

נמשיך:

טרנספוביה, הומופוביה, פובובופביה ושאר נאצות

4. אתם בטח עומדים לומר שמה שאמרתי עכשיו הוא "טרנספובי". ובכן, המילה הזו מבוטלת. אין כזה דבר, מכאן ואילך. אתם רוצים לחלוק על אדם? תחלקו. רוצים להתייחס אחרת למציאות? סבבה. אבל תפסיקו לנסות להסתתר מאחורי כינויי גנאי חסרי טעם.

במקור, כך אומרות השמועות, ל"טרנספוביה" הייתה משמעות פרוזאית למדי: אנשים שהתנהלות אל מול טרנסג'נדר גורמת להם לתחושת רתיעה. לכאורה הייתם צריכים לקבל אותם ולהכיל אותם בדיוק כמו שאתם מכילים אנשים שחשים שהם במין הלא נכון – סוף סוף זוהי תחושתם האישית, מה אתם רוצים מהם? – אבל מילא. כיום, השימוש במילה הזו כבר מזמן חרג ממשמעותו המקורית והפך להיות פוליטי לגמרי: "טרנספוב", כמו "הומופוב" (ראו להלן) הפך להיות כינויו של "מי שלא חושב כמוני בכל הנוגע לטרנסג'נדרים". וכמו כל כינוי גנאי ("פשיסט", "קלריקל", "גזען" וכן הלאה) הוא משמש אך ורק להשתקת השיח ולדה-לגיטמציה של המתנגדים, ולכן הוא כינוי פסול. וזה מתקשר לכל מה שאמרתי לעיל לגבי הבעיות הכרוכות בהשתקת אנשים.

5. גם המילה "הומופוביה" מבוטלת בזאת. נסו "מישהו שלא מסכים איתי באשר ללגיטימציה הציבורית של זוגיות בין בני אותו מין". ייקח כמה זמן, אבל אתם תתרגלו.

גם במקרה הזה, המילה "הומופוביה" מזמן חרגה מן השיח הקליני והפכה לכינוי גנאי בעלמא. ולפיכך: כינוי מיותר ומסוכן.

נמשיך:

6. כמו כן מכאן ואילך מי שסבור שמשפחה כוללת גבר ואישה הוא הנורמטיבי. כן זה מוזר, אני יודע. אבל אלו הכללים מעתה.

כן, יש גם משפחות עם הורה אחד, לדוגמה. זה לא הופך אותן לנורמטיביות, דהיינו לדרך המלך. בדרך כלל גם אישה המגדלת את ילדיה לבדה לא רואה בחייה אידיאל. היא לא אשמה שבעלה מת או שהחיים איתו היו גרועים כל כך עד שהם נאלצו להתגרש. מה לגבי זוגיות של גבר וגבר? גם כאן מדובר בחידוש של ממש. אפילו ביוון העתיקה, הידועה ביחסה הסובלני למשכב זכור, משפחות היו משפחות של גבר ואישה. גם אנשים שהיה להם "נער שעשועים" התחתנו עם אישה. מקרים של משהו שאפשר להתייחס אליו כאל זוגיות-חד-מינית-מוכרת היו קיימים, אך שוליים.

ההעתקה של מוסד הנישואין לחברה ההומוסקסואלית נראית מגוחכת במיוחד לאור האופי השונה של זוגיות שבה יש רק שני גברים או רק שתי נשים, בהתחשב בעובדה שהזוגיות של גבר ואישה נובעת מסיבות ביולוגיות עמוקות ושורשיות, המשפיעות גם על חיווט המוח של גברים ונשים (חזרו לסעיף 1 לעניין זה). למעשה עצם ההתעקשות על זוג דווקא תמוהה במיוחד: למה דווקא זוג? מה עם שלישייה או רביעייה? אם מדובר על רצונם של הצדדים בלבד, ההתנגדות לפוליגמיה ממוסדת אינה מובנת כלל.

כמובן, זכותו של כל אדם לחשוב מה שהוא רוצה, וזכותו גם להיעצר רק בהכרה בזוגיות חד-מינית ולא בשלישייה, תהא סיבתו אשר תהא. אבל זה לא הופך אותו לטוב יותר מאדם שנעצר לפני כן, בהכרה דווקא בזוגיות של גבר ואישה ולא בזו של גבר וגבר. בשני המקרים אפשר לטעון שמדובר בשרירותיות (למעשה, במקרה השני יש פחות שרירותיות), ובשני המקרים יהיו אנשים שיטענו שהם מופלים. ובכן, ככה זה בחיים, אתם יודעים. אי אפשר לְרַצות את כולם.

כן, אפליה מתקנת זה רע

7. כל אפליה מתקנת מבוטלת מכאן ואילך. רוצים להצליח במשהו? תתאמצו. ותפסיקו להתבכיין על משהו שקרה לדעתכם לפני מאתיים שנה ושהופך אתכם לתינוקות מגודלים.

הסעיף הזה נוסח אמנם בבוטות משהו, אבל הבסיס שלו מוצק: טיעון ה"אפליה המתקנת" נובע מהראייה המאגית את החברה כיישות אמיתית, כזו ש"הפלתה" פעם "מיעוט" מסוים ולכן היא צריכה לתקן את המעוות. אבל כל הרעיון פסול מעיקרו: החברה אינה דבר קיים. אין זה אלא אוסף של פרטים שאנחנו קוראים לו לשם הנוחות בשם אחד. גם "מיעוט" אינו דבר ממשי – גם כאן אין מדובר אלא באוסף של פרטים, החולקים אולי תרבות משותפת או מאפיין גופני משותף.

למה זה חשוב? משום שאילו באמת החברה הייתה גוף אחד והמיעוט היה כמו אדם אחד, האפליה המתקנת הייתה יכולה להיות הגיונית: אם עקפתי מישהו בתור, לדוגמה, אני צריך לתקן את העוול ולתת לו לעקוף אותי בחזרה. אבל בפועל, כיוון שהחברה אינה יצור אחד, האפליה המתקנת יוצרת עוול, וכשמה כן היא: אפליה. אם לדוגמה איתרע מזלו של מישהו והוא גבר לבן, הוא יופלה לרעה במגוון תחומים ומקומות, רק משום מה שתופסים כחטאי אבותיו. זו ראייה קיבוצית קולקטיביסטית המתאימה לפשיסטים, אבל כשהיא פוגעת באנשים פרטיים אין לה הצדקה.

אבל זה רק עניין קטן. כאשר מסתכלים על האפליה המתקנת בפועל ועל השלכותיה מגלים שהיא פשוט לא עוזרת, והיא אף מזיקה, למי שהיא באה לכאורה לטובתו. תומס סואל כתב על זה באריכות ולכן אני יכול לקצר: ראשית, גם קבוצות שהופלו ונרדפו יכלו להגיע להישגים מרהיבים בלי שום עזרה מבחוץ (ע"ע היהודים והאסיאתים בארה"ב); לעומת זאת, קבוצות שנחקקו לטובתן חוקי אפליה מתקנת נשארו לדשדש במקומן ואף לסגת (ע"ע השחורים בארה"ב או יוצאי אתיופיה בארץ). יש לכך מגוון סיבות: כאשר מפלים אותך לטובה, אתה לא מתאמץ; כשאתה לא מתאמץ, אתה נשאר במקום. בנוסף, האפליה המתקנת באה רק לטובת פלח מסוים, זה שבדרך כלל היה מצטיין גם ככה (כגון אקדמאים), וכך היא דופקת עוד יותר את האנשים שלימודים אקדמיים והיי טק אינם בראש מעייניהם או ביכולותיהם. ועוד, האפליה המתקנת יוצרת יחס של זלזול כלפי ה"מופלה לטובה" (אנשים חשים שהוא הצליח לא בזכות עצמו אלא בזכות האפליה) וכך השסע הבין-עדתי רק מחריף. ואפשר להמשיך עוד ועוד, אבל גם ככה אני מאריך יותר מדי.

הלאה:

כן, תקינות פוליטית זה רע. וזה לא קשור לנימוס

8. המאמץ האינסופי להחליף מונחים במונחים "לא פוגעניים" (להלן PC) יופסק. אתם ילדים גדולים והגיע הזמן שתתמודדו עם המציאות ולא תילחמו במילים כל הזמן.

הערה נפוצה הייתה שהסעיף הזה סותר את הסעיפים הקודמים, כי הם דיברו על שינוי השפה ואילו הסעיף הזה אומר שאין צורך להילחם במילים כל הזמן.

נכון ולא נכון. כבר אמרתי בסעיף 1, שהמצאת המילה "מגדר" לא באמת שינתה משהו, כי אנשים משתמשים במילה הזו במשמעות של "מין" ובכך הורידו לטמיון את התקוות שתלו באותה מילה. אבל לעצם העניין, אם תסתכלו תראו שהסעיף הזה לא רק שאינו סותר את הקודמים אלא שהוא ממשיך בדיוק את הקו שלהם: PC נועד ליצור מיסוך מן המציאות. מיסוך זמני אמנם, כמו כל יופמיזם, אבל מיסוך. זאת באותה מידה שהמונחים "מגדר", "טרנספוביה", "הומופוביה" נועדו ליצור מיסוך וניתוק מן המציאות. האמירה שלי כאן היא שיש צורך להפסיק את המיסוך הזה. צריך להסתכל למציאות בלבן של העיניים, כמו שאומרים, ולא לברוח ממנה כל הזמן.

כשאני נלחם במונחים, אני נלחם במיסוך. אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן, אבל בהחלט אפשר לעבוד על חלקם חלק מהזמן, וזה מה שעושה השפה החדשה: היא מערפלת, היא מטשטשת, היא מעוותת את השיח, והיא לא מאפשרת דיון אמיתי ושקול. לכן יש צורך להפסיק איתה, ויפה שעה אחת קודם.

כשכל שנתיים מחליפים מונח אחד במונח אחר כי הקודם היה "פוגעני", ואז גם החדש הופך לפוגעני ומחליפים אותו באחר, זה כבר נהיה מגוחך. התופעה הזו, המכונה euphemism treadmill, אינה חדשה, ועצם השימוש בכינויים כדי להימנע מדברים "מגונים" גם היא עתיקה; אבל השפה הפרוגרסיבית משתמשת בה באופן נרחב ושונה. המילה המשמעותית כאן היא politically correct. הפוליטיקה השתלטה על השיח – ובפרט, פוליטיקת הזהויות. וזה דבר רע מאוד; למעשה, מדובר בשימור הגזענות בדרכים אחרות. את הדבר הזה, את עירפול השיח ומשטורו, יש להפסיק.

9. PC אינו שווה לנימוס. אפשר להיות מנומס גם בלי להימנע מלספר את שלגייה ושבעת הגמדים כי זה פוגע במאותגרים מבחינת גובה.

אם למישהו ההבדל בין PC לנימוס לא היה ברור, אני מזמין אותו לתגובות על הפוסט שלי, המלאות בנאצות וקללות לרוב, אבל כולן מגנות על ה-PC. נימוס הוא דיבור המתחשב בזולת ורואה אותו כבן אדם; PC הוא משטור שיח המתחשב בפוליטיקת הזהויות, ואינו רואה פרטים אלא קבוצות בלבד.

אפשר להפסיק לעצום עיניים

10. מעתה גם אין מתעלמים מאלמנטים של גזע ואתניות תוך פסאדה כאילו כל אזרחי המדינה הם גוש הומוגני אחד. כן, יש ערבים בעולם, לא רק "צעירים" או "פלסטינים".

כאשר עורך מחקר עושה השווה בין "אמריקאים" ל"ישראלים" משום שהבדל בין תרבויות הוא חשוב למחקר, אבל אינו עורך שום בידול בין הישראלים בין תרבויות שונות, משום שזה לא PC לדבר על כך שאזרחים שונים של אותה מדינה יכולים להיות בעלי תרבות אחרת, אתה מבין שמשהו כאן מאוד מקולקל. כאשר מותר לומר שמדובר בערבים רק כאשר הם הקרבנות אבל לעולם לא כאשר הם התוקפים, מתברר שה-PC פוגע באמת עצמה.

זו אינה המצאה חדשה. גם במלחמת העולם השנייה הידיעות ממחנות המוות ששיחררו הסובייטים לא נפוצו משום שסטאלין הורה שאסור להתייחס לאלמנטים של גזע ומוצא ולכן אי אפשר לדבר על השמדת יהודים אלא באופן כללי על הריגת בני אדם. העובדה שהנאצים הרגו דווקא יהודים לא הייתה מעניינת, כנראה.

גם כאן אולי תגידו שהסעיף הזה סותר את סעיף 7, שבו יצאתי נגד ההתמקדות בקבוצות על חשבון האינדיווידואלים. ובכן, זה לא סותר. יש אינדיווידואלים אבל יש גם קבוצות, כלומר תרבות משותפת או רקע משותף, ואמנם אין להפלות מישהו רק כי הוא שייך לקבוצה מסוימת אבל זה לא אומר שצריך להתעלם מן התרבות או מן הרקע כאשר הם רלוונטיים.

השיח הפרוגרסיבי עושה לפיכך בדיוק את ההפך: מצד אחד הוא מתעלם לכאורה מכל ההבדלים בין קבוצות – "כולנו בני אדם" – אך מצד שני מעלה על ראש שמחתו את פוליטיקת הזהויות כאשר מדובר במי שהוא תופס כ"חלשים". וכך, שחור המאמין בעליונות הגזע השחור הוא סבבה; לבן המאמין בעליונות הגזע הלבן הוא גזען נקלה. מי שמצייץ בטוויטר שהוא שונא את כל הלבנים שבחרו את טראמפ הוא אחלה; מי שיצייץ ציוץ דומה על כך שהוא שונה את כל השחורים, חשבונו יימחק. בכל הנוגע ליהודים ומערביים, שרים השמאלנים "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם", ודנים בחדווה בהמצאת העם היהודי ובפיקציה הנקראת לאומיות; אך כשזה מגיע לערבים לפתע מדברים על "שתי מדינות לשני עמים".

11. נעלבתם מהפוסט? שיתפתם אותו בעלבון קדוש? צקצקתם לעצמכם על הגזען המיזוגן הטרנספוב האיום הזה? ברכות, עכשיו אתם יודעים למה הפסדתם. כי לאף אחד חוץ מחבריכם לבועה לא מעניינות הרגשות שלכם.

12. תתבגרו. כבר אמרתי?

טוב, נראה לי שאין צורך להאריך מעבר למה שהארכתי כבר. הנאצות והקללות שגרר הפוסט שלי מעידות יותר מכול על הבעיה הקשה שנמצא בה "הצד השני". כי אם אתה לא מסוגל אפילו לשמוע דעה אחרת, ולהוט להפוך כל הבעת דעה ל"הסתה" – חבר, אתה בבעיה קשה.

השאר תגובה