על היתר המכירה והרומנטיקה של החקלאות

פסוק שהמציאו צהר (המקור הוא "ושבתה הארץ שבת לה'"), אולי כהשפעה מספרו של הרב קוק, שבת הארץ, משמש פתיח נהדר לחוברת קצרצרה מלאה סתירות פנימיות וטיעונים מוזרים.
הפתיח הנשגב ומלא ההוד מדבר על חשיבות שנת השמיטה כשנת תיקון האדם, האדמה והחברה", מצווה ש"מכוונת אותנו להרפות מעט מתחושת הבעלות על הארץ". "קיום מצוות השמיטה יוצר שוויון בין המעמדות השונים בחברה" וכן הלאה. ומיד באותה נשימה מסבירה החוברת שקשה מדי לקיים את השמיטה ולכן צריך לעקוף אותה.
"ייום מצוות השמיטה מעמיד בפני החקלאי והחברה קשיים רבים", אומרת החוברת ומצטטת את דברי התורה "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת", אבל משום מה לא ממשיכה ומצטטת את תשובת התורה לעניין ("וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים"). לא ולא. לתורה אולי יש תשובה אחת לעניין, אבל לרבני צהר יש תשובה אחרת, היתר מכירה ואוצר בית דין.
נו, היתר מכירה. "בהיתר זה עשו שימוש גדולי הפוסקים כבר לפני קרוב לשלוש מאות שנה, ולאורך הדורות הוא אושר שוב ושוב על ידי הפוסקים". יותר מדויק יהיה לומר שההיתר הזה היה נתון בוויכוח סוער שוב ושוב בכל שמיטה ושמיטה. לא ברור מיהם "הפוסקים" שאישרו את ההיתר שוב ושוב, ומדוע הם עדיפים על פני הפוסקים החולקים עליהם.
רבני צהר מודים ש"הפוסקים הדגישו כי מדובר בפתרון זמני הנובע מצרכי השעה", וש"במציאות הנוכחית שוב אין מצוות השמיטה מעמידה את עם ישראל בסכנת רעב". נו, אז מה הסיבה להמשיך בכך? הו, טוב ששאלתם.
"השבתה מוחלטת של המשק החקלאי בשמיטה עשויה לפגוע אנושות בחקלאות העברית" – חבל שהתורה לא חשבה על זה כשהיא ציוותה על השמיטה – "שהיא אחד הביטויים המשמעותיים של מצוות יישוב הארץ והתנועה הציונית".
שימו לב: מה חשוב בחקלאות העברית? שהיא ביטוי משמעותי של מצוות יישוב הארץ, ושל התנועה הציונית.
נתמקד ראשית בחלק הראשון. יש כאן עניין של מצווה מול מצווה, יישוב הארץ מול שנת שמיטה. האם באמת "היבט משמעותי של מצוות יישוב הארץ" יש בכוחו להפקיע את מצוות השמיטה? ובכלל, מתי בדיוק החקלאות העברית אינה מצויה בסכנה בזמן קיום השמיטה? האם אתם רומזים שהתורה מכוונת את קיום השמיטה רק לתקופה של נסים גלויים? שכל התשבחות של חכמים על "גיבורי כוח עושי דברו" המקיימים את השמיטה היו קצת מיותרות, ואולי אפילו מזיקות כי הן מנעו את האפשרות של מציאת הפטנט של היתר מכירה?
והחלק השני בכלל מדהים: מדובר באחד הביטויים המשמעותיים של התנועה הציונית. שמעתם נכון. "התנועה הציונית" הפכה כבר לנימוק הלכתי בילט-אין. פגיעה בתנועה הציונית (היא קיימת בכלל היום, אגב?) היא כה חמורה עד שאם אפשר לעקוף מצוות בשבילה – למה לא.

החוברת של צהר – עמ' 1

נמשיך: "האחיזה החקלאית בארץ שומרת על אדמות המדינה". מה זה אומר בדיוק? שאם יהודים, חלילה, יעבדו פחות אדמות, וערבים, חלילה, ישתלטו עליהן ויעבדו אותן, המדינה תתפרק? למה ומדוע? אנחנו חיים במדינה ריבונית, עם צבא וכל העסק. הדבר היחיד שבינתיים גורם למדינה להיפרד משטחים שהיא מחזיקה בהם אלו החלטות ממשלה מפורשות, לא חקלאי שמחליט להפוך להייטקיסט.
"והתוצרת החקלאית מספקת פרנסה לעשרות אלפי משפחות של חקלאים, עובדי אריזה, שיווק, ייצור ועוד". נכון, אבל היום החקלאות אינה מה שהייתה פעם. היא לא השלד המרכזי של הכלכלה, ולמעשה המדינה יכולה להסתדר יפה מאוד גם אם תתבסס עוד יותר על ייבוא, ואילו החקלאים (ועובדי האריזה וכו') יעברו לתחומים אחרים, שבהם כישרונותיהם יבואו עוד יותר לכדי ביטוי.
העובדה שקיימים מכסי מגן גבוהים בכל הנוגע לחקלאות, וסיבסוד מסיבי אחר, ישיר ועקיף, מראה בצורה שאין בהירה ממנה שחלק לא מבוטל מהחקלאות היום הוא נטל, הרבה יותר מאשר שהוא נכס. למכסי המגן (המעלים את יוקר המחיה) ולפטנטים של היתר מכירה יש דבר אחד משותף: הרומנטיקה של החקלאות. ההפיכה של החקלאות לדבר שאי אפשר בלעדיו, ולא לענף שיש להתייחס אליו כפי שהוא, היא בעיה כלל עולמית למרבה הצער. מכל מקום ההיאחזות בהיתר המכירה של הרב קוק, בלי קשר לשינויים שעבר העולם (תוך תירוצים מתאימים) מתאימה לחסידים של רבם, אבל לא לאנשים שאמורים לחשוב בכל דור מחדש ומלכתחילה.
עוד משפט שנאמר בסיום הוא שבהיעדר היתר המכירה "עלול מערך הכשרות בארץ להתמוטט". מה פירוש? כנראה הכוונה היא כזו: אם לא נתיר היתר מכירה, חקלאים רבים יותר (שאינם שומרי תורה ומצוות) יעבדו את הארץ כרגיל. ואז מה? ואז חילונים רבים יותר יקנו ירקות האסורים מדברי חכמים. נו, ובכן לדבר כזה לא קוראים "התמוטטות מערך הכשרות". קוראים לזה אנשים שאינם מקפידים על כשרות. כל עוד יהיו בארץ מספיק אנשים שמעוניינים אקטיבית בכשרות טובה, יסופקו להם המוצרים בכשרות הטובה. בקיצור לא ברור מהו החשש הזה, וכבר אמרו חכמינו "אין אומרין לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך".

החוברת של צהר – עמ' 2

בהמשך בדיון ב"אוצר בית דין" אומרים כותבי החוברת דרך הילוכים ש"פתרון זה איננו מתאים לכל סוגי הגידולים… והוא מעלה מספר קשיים הלכתיים" (בלי לפרט). והנה בהחלטות בסיכום נאמר שמועצת רבני צהר קוראת לציבור הרחב לרכוש תוצרת של היתר מכירה ושל אוצר בית דין; וששני המסלולים ראויים מבחינה הלכתית, ו"אין משמעות למושג 'מהדרין' שמרבים להשתמש בו ביחס למסלולים השונים".
כלומר אף שבשני המסלולים האלה יש קשיים הלכתיים לא מבוטלים, עדיין מי שמעדיף לוותר על הפקפוקים האלה אינו נחשב "מהדר". למה? אה, ברור: "יש להעדיף את שני המסלולים הללו, המחזקים את החקלאות הישראלית, על פני רכישת תוצרת חקלאית זרה הפוגעת בנו".
כלומר שיקולים לאומיים נישאים כאלה מאיינים את הפקפוקים ההלכתיים וגורמים להעדפה לצד הזה. ולי רק נותר לתהות: כיצד רכישת תוצרת חקלאית זרה פוגעת בנו? ברחל בתך הקטנה, מה הסיפור?
אם נייבא תפוחי אדמה מירדן, מה בדיוק יקרה? המדינה תתמוטט? נניח אפילו שמדובר ברכש מהחקלאים הפלסטינים. נו, מה רע? להם לא מגיע להתפרנס? מה, אם נקנה מהם ירקות זה יהפוך ישר לרקטות? חשבתי שהמימון לרקטות מגיע בכלל מקטר ולא מכמה איכרים דלפונים. ומה קרה לדו קיום בשלום, לתמיכה בכל העולם וכל זה? איך פתאום תמיכה דווקא בחקלאות ישראלית הופכת להיות כה חשובה, עד שהיא מסירה כל ספק ופקפוק אחר?
—-
אגב, זוכרים את הפסוק "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים"? ואולי אנחנו חיים בדיוק בתקופה הנסית הזו, שמאפשרת לנו לספוג את נזקי השמיטה, ואף לתמוך בחקלאים בשנה זו?
—-
גם אם כן וגם אם לא, מעניין כאן השילוב בין שתי תפיסות פופולריות ומוזרות: העירוב בין פוליטיקה לבין הלכה ("הציונות תינזק!") והראייה הרומנטית של החקלאות, כדבר שבלעדיו תיחרב הארץ, גם כשאנחנו כבר באמצעו של העשור השני למניינם למאה הכ"א למניינם. אבל מדובר בצֹהר. הם הרי מומחים בלקיחת תפיסות פוליטיות מפוקפקות והפיכתן לעיקרי אמונה דתיים.

===
ראו גם פוסט על הערמה דומה, מכירת החמץ.

השאר תגובה