בלי זכויות יוצרים – על הספר "טובה ורחבה" של יונתן בן עמי

טובה ורחבה
יונתן בן עמי
יֵשְׁנָן יוֹתֵר חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת מַס מֵאֲשֶׁר שִׁירִים. לְעִתִּים חֲסֵרָה חֶשְׁבּוֹנִית מַס, וְאָדָם מִתְקַשֵּׁר לְהַנְהָלַת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל הַסַפָּק וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיִּשְׁלְחוּ לוֹ אֶת הַחֶשְׁבּוֹנִית. הוּא לֹא מַרְפֶּה עַד שֶׁהוּא מְקַבֵּל בְּפַקְס הֶעְתֵּק שֶׁל הַחֶשְׁבּוֹנִית עִם חוֹתֶמֶת 'נֶאֱמָן לַמַּקּוֹר'. וְאוּלָם, נָדִיר שֶׁיֶּחְסַר שִׁיר וְהָאָדָם יִתְקַשֵּׁר לַמְּשׁוֹרֵר וִיבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּשְׁלַח לוֹ בְּפַקְס אֶת הַשִּׁיר (וְיֵשׁ גַּם תְּעוּדוֹת מִשְׁלוֹחַ).
חֶזִי לֶסְקָלִי מַזְכִּיר לָנוּ שֶׁהַמַּדָּף בּוֹלֵם אֶת הַסֵּפֶר שֶׁתַּכְלִיתוֹ הִיא נְפִילָה אֶל הַתְּהוֹם. אֲבָל עִם סְפָרִים דִּיגִיטָלִיִּים זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מְסֻבָּךְ. בְּכָל הָאֶרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֶה תֵּבֵל מִלֵּיהֶם. וּבִמְיֻחָד בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לִפְּרוֹיֵקְט בֶּן־יְהוּדָה, וּלְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּתָּן לִקְרֹא בָּאֲתָר שֶׁל מְכוֹן מַמְרֵא וְיֵשׁ לָהֶם גִּרְסָה לֹא רָעָה גַּם בַּאֲתָר סְנוּנִית. מַה יִּבְלֹם אוֹתָם מֵהַנְּפִילָה אֶל הַתְּהוֹם? אוֹ שֶׁמָּא הֵם כְּבָר נוֹפְלִים אֶל הַתְּהוֹם הַמְּהַבְהֶבֶת בֵּין הַמִּלִּים הַמְּנַסּוֹת לְכַסּוֹתָהּ לְלֹא הַצְלָחָה? (פרק 49).
ל"טובה ורחבה", ספרו החדש של יונתן בן עמי, קראווניסט ומשורר, אין מדף. הוא יצא בפורמט דיגיטלי בלבד, ולפיכך אין לו בררה אלא ליפול לתהום. ואכן, לשם בדיוק הוא נופל. הגיבור, יהודה, עובד ברשות המים ומודד מי תהום, והספר כולו צולל לתהומות – מוחשיים ומטפוריים, ומלהטט בשאיבה ממקורות רבים ומגוונים.
אמרנו גיבור, משמע לספר יש עלילה. ובכן יש לו, ואולם זו אינה חשובה כל כך. יעידו על כך הסטיות המרובות ממנה, קדימה ואחורה בזמן, ואל חייהם של גיבורי משנה שונים; הקטעים השיריים והסמי־שיריים המשולבים בספר, וההרהורים הרבים החורזים אותו. לא לחינם התעקש בן עמי לנקד את הספר (גילוי נאות: הניקוד בוצע על־ידי), כרוצה לומר: זו פרוזה, אבל לא ממש. שירה, אבל לא בדיוק.
עולה להרים וצולל לתהומות. הקרוואן של יונתן בן עמי  צילום: יונתן בן עמי‎

הקרוואן של יונתן בן עמי
צילום: יונתן בן עמי‎
בשם אומרו
לְהַגִּיד שֶׁפֶּרֶק 3 הוּא פְּלַגְיָאט זֶה כְּמוֹ לְהַגִּיד שֶׁהַמִּשְׁפָּט "כָּל קֶשֶׁר בֵּין הַדְּמוּיוֹת בְּסֵפֶר זֶה לְבֵין הַמְּצִיאוּת הוּא מִקְרִי בְּהֶחְלֵט" הוּא גְּנֵבָה סִפְרוּתִית (פרק 9)
הבחירה של בן עמי בפורמט דיגיטלי אינה מקרית. אחת מהתמות המרכזיות השזורות בספר היא יציאה נגד האורתודוקסיה של השמירה על זכויות יוצרים. האם המשפט "כל קשר בין הדמויות בספר זה לבין המציאות הוא מקרי בהחלט", האמור ביצירות רבות, הוא גנבה ספרותית? האם שימוש במקורות שונים ורבים, מוטיב מרכזי בכל תרבות ובפרט בתרבותנו ובספר הספרים, המלא ברפרנסים עצמיים, הוא פסול? יונתן בן עמי סבור שהמצאת "זכויות היוצרים", שנועדה לכאורה לעודד יצירה, דווקא מדכאת אותה.
הַקּוֹרֵא בֶּן זְמַנֵּנוּ עָלוּל לְהָבִין כִּי עִקַּר כַּוָּנַת הַמַּאֲמָר 'כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם' הוּא מַתַּן הַקְּרֵדִיט, כְּלוֹמַר 'כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם', בְּנִגּוּד לְ'כָל הָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁלֹּא בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ'. הֲבָנָה זוֹ מֻשְׁפַּעַת מִתְּפִיסַת זְכֻיוֹת הַיּוֹצְרִים, שֶׁלִּכְאוֹרָה נוֹעֲדָה לְעוֹדֵד יוֹצְרִים לִיצוֹר, אַךְ בְּפֹעַל אֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת לָהֶם לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁכֵּן הֵם עוֹסְקִים כָּל הָעֵת בְּנִסְּיוֹנוֹת לְחַדֵּשׁ, וְכָךְ מִתְרַחֲקִים מִלֵּב יְצִירָתָם. וְאוּלָם, בְּעֵינֵי הַתַּנָּא שֶׁקָּרָא אֶת הַמִּשְׁפָּט, עִקַּר כַּוָּנָתוֹ הָיָה אֲמִירַת הַדְּבָרִים, כְּלוֹמַר 'כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם', בְּנִגּוּד לְ'כָל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ': הַקַּמְצָן הַשּׁוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים לְעַצְמוֹ, אוֹ הַחוֹשֵׁשׁ לִטְעוֹת וְלָכֵן שׁוֹתֵק, בִּבְחִינַת "וַה' הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה". וּמִכֵּיוָן שֶׁהַדְּבָרִים עֲשׁוּיִים לְהַתְעוֹת בִּקְרִיאָה רִאשׁוֹנָה גַּם אֹזֶן קַשֶּׁבֶת וְלֵב מֵבִין רָאִיתִי לְהָבִיא בָּזֶה אֶת הַדְּבָרִים הַמְּעַטִים הָאֵלֶּה (פרק 24).
זכויות היוצרים מעקרות את היוצר, אומר בן עמי. במקום לעסוק בלב יצירתם – המקורות שקדמו להם – הם מתעסקים בחידוש ומתרחקים מן המקור.
אינני בטוח שזו אכן הייתה כוונת התנא, אך אין זה משנה. התנא ודאי רצה שיעשו את שני הדברים – שיצטטו ושיביאו את המקור, ולא שיפחדו מתביעות ולא ישתמשו בחומרים קיימים. וזאת אכן עושה יונתן בן עמי. בסוף הספר (וכי יש בכלל סוף לספר דיגיטלי? רצוני לומר: בדף מיוחד באתר הספר) מרכז יונתן את רשימת המקורות שבהם עשה שימוש. ואיזו רשימה עשירה! אלתרמן ורטוש, תהילים ומשלי, מאיר אריאל ולאה נאור, מנדלי מוכר ספרים ומאיה ערד, מילן קונדרה ואגי משעול, ספרי יואל, שיר השירים ויונה, ועוד ועוד, ואם תרצו מאתגר אתכם הספר במין טריוויית "248 שאלות" (כמניין המקורות הנמנים ברשימה), למצוא מה מקורו של כל משפט בספר.
אין זה כמובן רק עניין של טריוויה. מעבר לחשיבות הספרותית שיש בשימוש במקורות קודמים, דומה שיש כאן תצוגת תכלית: ראו, כמה חשוב השימוש במקורות קדומים, והירידה לתהומות העבר. כן, אפשר לעשות זאת עם זכויות היוצרים; אך ודאי הדבר מוגבל יותר, ומכוון את היצירה למקומות מעוקרים יותר.
רחבה יחסית
בִּיקוּם מַקְבִּיל מֶגָה־וִידֵאוֹ סוֹגֵר אֶת הַ־FBI, הָאָרֶץ מַצִּיעִים לָנוּ 4.90 שָׁ“ח כְּדֵי שֶׁנְּסַיֵּם לִקְרוֹא אֶת הַכַּתָּבָה, קַבְּצָנִים עוֹמְדִים בָּרְחוֹב וְמְפִיצִים שֶׁקֶט (פרק 27).
הנה כי כן, זהו חזונו של יונתן: ניצחון התוכן החופשי על פני הממסד הממשלתי וממסד הדפוס המיושן. בינתיים, אגב, נראה שחזונו של יונתן הוא־הוא המציאות: מגה־וידאו נסגר, אך מאה אתרים דומים נפתחו; הארץ הקים חומת תשלום, אך כל יודע דבר יודע כיצד לעקוף את החומה, בדרכים שונות ומשונות. התוכן החופשי, כך נראה, אינו חזון אוטופיסטי: הוא כאן, והוא כנראה העתיד. וספרו של יונתן הוא אבן נוספת בבניין הזה.
"אֲבָל רֶגַע," אוֹמֵר גִּדְעוֹן, מוֹצִיא כַּרְטִיס בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מֵהַחֲתֻנָּה שֶׁל מֵרַב וְרוֹנֵן וּמוֹשִׁיט אוֹתוֹ לִיהוּדָה, "אָכַלְתָּ, תְּבָרֵךְ". יְהוּדָה כֹּה אֲסִיר תּוֹדָה עַל מַחֲצִית הַכָּרִיךְ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין, הוּא נוֹטֵל אֶת הַבְּרָכָה וּמְבָרֵךְ. כְּשֶׁהוּא מַגִּיעַ לַמִּלִּים "טוֹבָה וּרְחָבָה" הוּא מְצַחְקֵק וְשׁוֹאֵל –"רְחָבָה?! טוֹבָה בְּסֵדֶר, אֲבָל רְחָבָה?" – "רְחָבָה זֶה יַחֲסִי" מֵשִׁיב גִּדְעוֹן. –"יַחֲסִית לְאֵיזוֹ אֶרֶץ הִיא רְחָבָה?" מַקְשָׁה יְהוּדָה. – "לֹא יַחֲסִית לְאֶרֶץ, אֶלָּא תָּלוּי בַּיַּחַס שֶׁל הַמְּבָרֵךְ. זֶה עִנְיָן שֶׁל רֶזוֹלוּצְיָה. מִי שֶׁנּוֹסֵעַ 130 קָמָ"שׁ מְפַסְפֵס אֶת הַמְּקוֹמוֹת בַּדֶּרֶךְ וְהָאָרֶץ תֵּרָאֵה לוֹ צָרָה. מִי שֶׁהוֹלֵךְ בָּרֶגֶל חוֹוֶה גַּם אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ וְהָאָרֶץ תֵּרָאֵה לוֹ רְחָבָה. וּלְכָךְ מְכַוֵּן הַכָּתוּב, שֶׁתֹּאמַר 'רְחָבָה' וּמִתּוֹךְ כָּךְ תְּגַלֶּה וְתִזְכֹּר שֶׁהִיא רְחָבָה (פרק 71).
יונתן הוא קראווניסט. הוא נוסע בארץ לאורכה ובעיקר לרוחבה, ואיתו יהודה גיבור סיפורו, והוא יודע שהארץ שלנו יכולה להיות צרה, יש שיאמרו צרה צרורה, אך גם חש כי היא מעל לכול רחבה. הקורא בספר אינו רק קורא: הוא משוטט מן הצפון לדרום, פוסע בנתיבים שלא ידעם עיט ולא שזפתם עין איה, עולה להרים וצולל לתהומות, חוזר לעבר המקראי ולמיתולוגיות קדומות עוד יותר וקופץ לעבר הקרוב, אל החדשות ואל השירה המודרנית.
וּמִתַּחַת לָאַסְפַלְט מַצָּע, וּמִתַּחַת לַמַּצָּע שְׂרִידֵי אַסְפַלְט שֶׁל הַכְּבִישׁ הַיָּשָׁן, וּמִתַּחְתָּיו עוֹד שִׁכְבַת מַצָּע וְתַחְתֶּיהָ אֲדָמָה וְסֶלַע גִּיר וּמִתַּחְתָּיו שְׁלוֹשָׁה אַרְגְּזֵי תְּנוּבָה שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד וּמִשָּׁם צַבִּים כָּל הַדֶּרֶךְ לְמַטָּה (פרק 107).
מעל לכול, יונתן הוא משורר. והפרקים השיריים בספר הם אלה שמהווים בעיניי את שיאו. נכון, ישנן יותר חשבוניות מס משירים, אך סוף סוף כאשר אין לשירים מדף והם כולם דיגיטליים, אין מי שימנע בעדם ליפול לתהום ולשכפל עצמם בראי המים, ולזחול לאִטם כל הדרך למטה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

לקריאה נוספת בעניין זכויות היוצרים, ראו הפוסט שלי על קניין רוחני ושקרים אחרים.

השאר תגובה