הלוא קציר חטים היום


גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם:
הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם,
אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר
וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה'
לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ.
וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה'
וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא
וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל.
וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל:
הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ
וְאַל נָמוּת!
כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה
לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם:
אַל תִּירָאוּ!
אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת,
אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה'
וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם: 
וְלֹא תָּסוּרוּ
כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ
אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ
כִּי תֹהוּ הֵמָּה.
כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל
כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם.
גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה'
מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם
וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה.
אַךְ יְראוּ אֶת ה'
וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם
כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם.
וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ.

(שמואל א' יב,טז-כה)

לכבוד הגשם שהגיע לנו בימי קציר חטים, בחרתי לתת פירוש מודרני לפסוקים הידועים על המלכת המלך, שזימנה גשם שוטף ביום קיצי.

דברי הקדמה: אם יש משהו שאני לא אוהב, זה גיוס מקורות (תנ"ך, חז"ל, ראשונים ואחרונים) לטובת השקפה כלכלית (או אחרת) כלשהי. הרי בדרך כלל האדם הגיע למסקנות שלו מכוח סברה עצמית, או רוחות המנשבות בעולם, ולא מתוך העיון במקורות. ממילא, מה שאוהבים לעשות זה ללקט את המקורות שמתאימים לשיטה הרלוונטית, ולהתעלם מהשאר (באלגנטיות או בחוסר אלגנטיות). יכול סוציאליסט נלהב לנופף בדגל השמיטה והיובל, לדוגמה, ולהתעלם מהפרוזבול, שבא מהשקפת עולם ריאליסטית של "ראה שנמנעו העם מלהלוות זה לזה", דהיינו: האידיאליזם של התורה נתקל בקשיים ממשיים בבואו להתממש בעולם הזה. לחלופין יכול אדם לטעון בחום שהתורה נוטה לקפיטליזם, בלי לנסות להתמודד עם טענות כמו השמיטה והיובל דלעיל, ועוד כהנה.
האמת היא כמובן שגם קפיטליזם וגם סוציאליזם הם רעיונות מודרניים, ולהדביק אותן על "התורה" או "חז"ל" יהיה אנכרוניזם גס. אמנם ניתן לדלות מן התורה או מחז"ל כיוונים כלליים לגבי השקפה על טבע האדם, "גדורה" או "לא גדורה" כמונחיו של תומס סואל בספרו הקלסי "עימות בין השקפות",או לעיין בשאלת התערבות מגבוה במשק וכולי. אבל עדיין, בדרך כלל אנשים לא מנסים לבדוק מהן השקפות התורה או חז"ל לעצמן, אלא דולים פנינים במקורות שמתאימים לגישה האישית שלהם, או שהם לפחות מדמיינים שזה מתאים.

וזה בדיוק מה שאני עומד לעשות עכשיו. מדרש מודרני חסר אחריות פילולוגית-היסטורית לחלוטין. אז הנה הזהרתי. ועכשיו לעניין.

שמואל, והקב"ה, לא ממש מרוצים מן העם ששואל לו מלך. שמואל מזהיר את העם מן המלך שיעשוק אותם, ה' אומר לו "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם". ולא ברור מה הסיפור. נעזוב את זה שמינוי מלך הוא מצוה מן התורה. מבחינה לוגית, לא ברור אין המלך מהווה איזשהו תחליף ל"ה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם". האם אנשים עובדים את המלך? האם הם מקריבים לו קרבנות? בסך הכול הם רצו מישהו שיצא לפניהם ויבוא לפניהם, לא איזה מלך-אל.

כאן אני בא למדרש הליברטריאני שלי: שמואל חושש שבני ישראל כל כך מתלהים מהנושא הזה של מלך – ובעצם, של מדינה – שהם ישמחו להטיל עליו את כל האחריות לכל הדברים. לא צריך צדקה וולונטרית – זה התפקיד של המלך. לא צריך אחריות דתית אישית – זה התפקיד של המדינה. אסור שיהיו ארגונים פרטיים – בשביל זה יש מדינה. בקיצור, שמואל מזהיר את בני ישראל מפני אטטיזם – אותה השקפה הרואה במדינה חזות הכול.

כנגד אותה השקפה מזדעק שמואל: אסור לראות במלך, או במדינה, תחליף למצוות הדת האישיות. אל לכם לבטל את ערך מצוות הצדקה מנימוקים של "זה תפקידה של המדינה". אם תראו במערכת המדינית חזות הכול, זו תהיה לכם במהרה הדרך לשעבוד:


וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֶל הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ.
וַיֹּאמֶר:
זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם
אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח
וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. 
וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים
וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ
וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.
וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת.
וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו.
וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו.
וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ.
צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר
וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. 
וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם
וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא.

(שמואל א' ח,י-יח)

מלך – או מדינה – אינם בהכרח דבר רע. אבל הם גורם שמפתה מאוד לראות אותו כחזות הכול, כתחליף-דת. וזו, על רגל אחת, הסכנה הגדולה ששמואל (טוב נו: אני, ששם דברים בפי שמואל) מתריע בפניה.

השאר תגובה