גוליית שוב יושב בעזה

אז מי ניצח בסיבוב הנוכחי?

חמאס אומרים: אנחנו ניצחנו.
רוב הימין בישראל אומר: חמאס ניצח.
השמאל אומר: ביבי יצא למבצע שלא היה לו סיכוי לנצח בו. בקיצור, חמאס ניצח.
ממשלת ישראל אומרת: הושגו יעדי המבצע. בעצם, אפילו הם לא אומרים במפורש "ניצחנו".

כמובן, הוויכוח מי ניצח ומי הפסיד יכול להיות ויכוח סמנטי שטותי. אפשר לומר "ישראל ניצחה, אבל", ואפשר לומר "חמאס ניצח, אבל", ואפשר לומר "כולם ניצחו" או "כולם הפסידו".

ועדיין, הבה נצא מנקודת הנחה שישראל אכן לא ניצחה בעימות הזה. יותר נכון, הפסידה.
למה? כי חמאס השיג הישגים משמעותיים ביותר:
א. הוא הוכיח בפועל את יכולת שיגור הטילים שלו אל גוש דן, וגרם גם לאזעקות בירושלים.
ב. הוא הצליח לשבש את שגרת חייהם של מיליוני אנשים, רק ביצירת אזעקות.
ג. הוא נתן הדגמה קלה של היכולת שלו להפעיל מחדש את "טיגועי ההתבאדות", וכל זה ללא תגובה ישראלית משמעותית. למעשה, התגובה הישראלית על הפיגוע בתל-אביב הייתה הפסקת אש מוחצת.
ד. הוא קיבל מסמך ובו ישראל מכירה דה-פקטו בשלטונו ברצועה, ונותנת לו הישגים בדמות התחייבות להימנע מחיסולים ועוד כהנה.
ה. ישראל הוּכחה כמי שנרתעת מכניסה קרקעית. כלומר, ההרתעה חוזקה – אבל לכיוון השני.

ועדיין, יכול להיות שישראל הפסידה – אבל לא הייתה יכולה לנצח. במילים אחרות, חמאס חזק יותר ממדינת ישראל. למה? מכמה סיבות פשוטות וידועות:
1. ישראל מפחדת להרוג אזרחים (ציבורית, מוסרית, משפטית, בינלאומית – גם כשמבחינת החוק והשכל הדבר מותר, ראוי והכרחי) – הקטע של חמאס זה להרוג אזרחים.
2. ישראל מפחדת שחייליה ואזרחיה ייהרגו – חמאס דווקא נהנה מאזרחים מתים, ואתוס השאהידים עובד אצלו מצוין בכל הנוגע ללוחמים.
3. לישראל יש תסביך מפני כיבוש – חמאס ישמח לתחזק את התסביך הזה ככל האפשר.
4. ישראל משתוקקת לגיבוי בינלאומי, ועושה הכול כדי לא לבטל אותו – חמאס יכול לירות חופשי על אזרחים ועדיין תהיה בעדו קואליציה אוטומטית, לפחות של מדינות ערב.

כל זה מוביל למסקנה, שחמאס הוא הגוליית וישראל היא דוד. כן, כן. גם עצם העובדה שחמאס נראה בתקשורת הבינלאומית כ"דוד" מסכן, זה עצמו נדבך בהפיכתו לגוליית. אם כן, גוליית שוב יושב בעזה.*

אז מה? כמו שאומרים אחינו השמאלנים, אלו מגבלות הכוח? במובן מסוים, אכן כן. ועדיין, כמה הערות חשובות יש לומר לאור הדברים הללו:

א. חלק חשוב מהסינדול של ישראל הוא כאמור פנימי – חשש מתגובה ישראלית חזקה למקרה של הרג יותר מדי אזרחים מצדנו או מצדם. אם נפנים שאנחנו החלשים ושכדי לשרוד לעתים עלינו להרוג וגם לצאת למלחמה המסכנת את חיי חיילינו – ייתכן שלא נהיה חלשים כל כך. תשאלו: אתה משוגע? היית מוכן שחיילים ייהרגו? התשובה היא, שמי שאינו מוכן לקחת בחשבון את האופציה שחיילים ימותו, יספוג פגיעות הרבה יותר קשות בהמשך. בסוף אנו עלולים למצוא את עצמנו אל מול קואליציה ערבית עוינת מצפון, מדרום וממזרח, בגיבוי גרעיני של המעצמה האיראנית. במקרה כזה, תרחיש של הפסד אמיתי וטוטלי של ישראל במערכה כזו, עד כדי מחיקת ישראל ושואה שנייה הוא ריאלי לחלוטין. אנחנו צריכים להבין שאין שום חוק טבע שישראל תמיד תשרוד, או שעם ישראל תמיד ינצח. אם נטמיע את התודעה הזו, אולי נבין שנכון לעתים להקריב חלק מדעת הקהל בארץ ובחו"ל, פשוט כדי לשרוד.

ב. היה לנו מבצע צבאי מוצלח, דווקא לא מזמן, "חומת מגן". אם היינו מוכנים לחזור לעזה לטווח ארוך, לשלוט שם ולמגר את הטרור בעקשנות וביסודיות, ייתכן שדווקא היינו מנצחים. אבל זה מצריך הסכמה ציבורית בישראל, שיכול להיות שלא הייתה – וראו סעיף א'.

ג. משמעות פוליטית מיידית של הנ"ל היא שאסור בשום פנים ואופן לתת למפלגת ביברמן יותר להיות מפלגה גדולה מדי. ממשלה חזקה ויציבה מדי בדרך כלל חוששת יותר מדעת הקהל בהקשר של מבצעים צבאיים וחוששת פחות מביקורת במקרה של כניעות כאלה ואחרות, ומן הצד השני, היא תוכל בקלות רבה יותר להוביל מהלכים דוגמת ההתנתקות, שאת פירותיה אנו קוצרים בשנים האחרונות. לכן, בבחירות הבאות ראוי להצביע לכל מפלגה שתוכל לחשק את נתניהו מימין (שזה אומר בעיקר בנט, אבל גם הצבעת מחאה למרזל יכולה להיות נכונה).

ד. נניח שהתוצאות היו צפויות מראש, האם לא נכון היה לישראל לצאת למבצע? התשובה היא שבהחלט היו צריכים לצאת למבצע, ולהכות בחמאס. לא מעמדה של מדינה שיודעת שתנצח, אלא להיפך – מהצד המפסיד. עלינו לראות את עצמנו כמו הצד המפסיד – מעין ארגון טרור קטן, שמדי פעם יכול לזנב בחמאס החזק: פה להרוג להם את ה"רמטכ"ל", שם להפציץ להם מפקדה – כמה שאפשר, במגבלות חולשותינו, וזה כדי שהצד החזק יבין את מגבלות הכוח שלו. אם נפעל כך לאורך זמן, אולי אפילו נוכל לחזור להיות דוד של אחרי העימות עם גוליית, כשראשו הכרות בידו.

—-
* אני יודע, גוליית הוא בכלל מגת, ולפי להקת כוורת הוא דיבר באשקלונית. אבל תפסיקו כבר להתקטנן.

3 תגובות בנושא “גוליית שוב יושב בעזה

  1. Uri

    אי אפשר להצביע "הצבעת מחאה למרזל", כי מרזל ימוקם (כנראה) במקום השלישי ברשימת "עוצמה לישראל", שבראשה פרופ' אריה אלדד וד"ר מיכאל בן ארי. אפשר להצביע ל"עוצמה לישראל" – אבל זו לאו דווקא הצבעת מחאה.

  2. jewsonmoon

    לדעתי הייתה פה סיטואציית win-win מושלמת. כל הצדדים קיבלו את מה שחשוב להם.

    החמאס הגדיל את יוקרתו ואת הכבוד המזרחי שלו, ריצה הן את אדוניו במצרים והן את אדוניו באירן, ירה לתל אביב ולירושלים, והצליח לעשות זאת במחיר שהוא כמעט נסבל עבורו, וג'עברי הלך לשבעים ושתיים הבתולות.

    אבל השטויות הילדותיות של החמאסניקים לא מעניינות אותנו. אנחנו אנשים רציונליים שרוצים דברים אחרים לגמרי. ראשית, אנחנו רוצים שקט בדרום, ומסתמן שהולך להיות שקט לזמן משמעותי. שתיים, אנחנו מעריכים חיי אדם, ואף שאנחנו מבינים שמלחמה כרוכה באובדן חיי אדם, אנחנו רוצים לצמצם את האובדן למינימום, בפרט בצד שלנו. שלוש, אנחנו מחוברים למערב בטבורנו ובנשמתנו, ואנחנו רוצים שאנשי המערב יאהבו אותנו ולא ידברו בנו סרה, וגם שאובמה יתן כסף.
    המטרה הראשונה, שסביבה נסוב הכול מבחינתנו, בהחלט בעלת סיכוי סביר וגם שני הדברים שחשובים לנו הושגו. מי ניצח? שני הצדדים. ערביי עזה קיבלו את מה שחשוב להם – כבוד לאומי ויהודי ישראל קיבלו (בתקווה) את מה שחשוב להם – שקט ביטחוני במינימום נפגעים ובמינימום איבה בינלאומית.

השאר תגובה