אנו נושאים לפידים חיים

טרם כבתה האש מגופו של משה סילמן, כבר הזדרזו גורמים למיניהם להפוך אותו לסמל. הרי זה בעצם מה שהם חיכו לו כל הזמן הזה; אין מהפכה ללא אלימות, והמוחים השנה מדברים במפורש על מהפכה ולא על מחאה. "כשטרגדיה אישית הופכת לסמל", מיהר 'הארץ' להעלות מאמר פרשנות אומלל של אור קשתי לעמוד הראשי שלו.
אך אם יש כאן סמל, הרי הוא סמל לחוסר האחריות של אנשי המחאה/מהפכה. כאשר מכינים את הקרקע וכאשר מקווים שיהיה משוגע שיצית את עצמו, בסוף מגיע המשוגע. האם הוא היה מצית את עצמו אילולא ההפגנה? סביר להניח שלא; הרי מצבו לא היה שפיר במשך שנים, והעובדה היא שהוא בחר להצית את עצמו דווקא בהפגנה הזו.
ועוד: האקלים שעל רקעו הצית עצמו סילמן, הוא אקלים המחאה. הוא האקלים שבו אדם כה משוכנע שהמדינה, ודווקא המדינה, צריכה לדאוג לו, עד כי בסופו של דבר הוא גם יכול להצית עצמו במחאה על כך. הרי זה לא שהמדינה עשקה אותו; להיפך, היא שילמה לו כך וכך תשלומים, אלא שלשיטתו זה לא מספיק. הקרקע שעליו נובטות מחשבות אובדניות כאלה, היא קרקע תרבות ה"מגיע לי": מגיע לי שהמדינה תביא לי כך וכך, ואם היא לא נתנה לי, אין מנוס אלא להתאבד.
[בהערת שוליים, לכל מי שרוצה להפוך את סילמן לקדוש וטהור מעונה, כדאי לקרוא את דברי דבורית שרגל בעניין, וגם כאן.]
וכעת רוקדים הפרשנים והמוחים על הדם. הם אמנם עצובים מאוד על הטרגדיה, אבל חלק מהם נראים מבסוטים שסוף סוף המחאה קיבלה את אור הזרקורים המגיע לה. אם תרצו, ניסיון-התאבדותו של סילמן היה הקרבה הכרחית בדרך לגאולת חייהם של אנשים רבים אחרים. כי כך היא דרך המחשבה של מהפכה: אלימות היא הכרחית להשגת המטרה. ומה לגבי כל אותם קרבנות נוספים, שבעידוד האקלים ההופך את סילמן לסמל, יקפצו גם הם לעשות כמוהו? האם יוכלו אנשי המחאה לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?
מעיון חטוף בפיד הפייסבוק שלי ובמאמרי הדעה בעיתונות נראה שלחלק מהם, גל נוסף של אלימות כזו יהיה דווקא מאורע משמח. המהפכה מתקדמת! ומה זה משנה על כמה גופות היא דורכת.
כעת היא שעת המבחן של מנהיגי המחאה: האם ייקחו אחריות ויאמרו בגלוי שישראל אינה תוניסיה, שכל אלימות שהיא – גם אלימות עצמית – היא פסולה מכול וכול בתרבות הפוליטית במדינה, או שמא יבחרו בכרטיס המהפכה האלימה, אותה מפלצת הניזונת מדם קרבנותיה, ויעודדו גל חדש של מעשי אלימות ושל הרוגים על קידוש שם המהפכה?
למרבה הצער נראה שהתשובה המסתמנת היא הבחירה בדרך האלימות, שלא תיעצר באלימות עצמית אלא תגלוש חיש מהר לאלימות כלפי מייצגי הממסד – שוטרים, ח"כים, פקידים; כי למה להעניש את הקרבן ולא להעניש את הרשע שהקציב לו רק 2200 ₪ בחודש? במקרה כזה על החברה הישראלית להתנער אחת ולתמיד מהמהפכנים המסוכנים, ועל השב"כ מוטלת החובה לפעול כדי לעצור את גל האלימות עוד בטרם התחיל לצבור תאוצה.
נקווה שלליף, שפיר, קונטס ושות' יהיה האומץ להתגבר על שיכרון הכוח הפתאומי, ולא יבחרו לשלוח אנשים אומללים אל קו האש בעוד הם עצמם יושבים בחפ"קים ממוזגים, אלא ירגיעו את אנשיהם בטרם תצא מפלצת המהפכה לזלול עוד קרבנות אדם ברחובות העיר. 

—-
תוספת (17/7): לצערי אכן צצים עוד ועוד משה סילמנים בימים האחרונים. ראשי המחאה, עיתונאים פירומנים, כל מי שקידש את מעשהו של סילמן – התוכלו לרחוץ בבנזין כפיכם ולטעון "ידינו לא שפכו את הדלק הזה"?






כתובת האש הייתה על הקיר.

20 תגובות בנושא “אנו נושאים לפידים חיים

  1. observpost

    ואחרי כל ההאשמות המרומזות והגלויות (לא מוקדם להאשים את מנהיגי המחאה בניסיון [שהם טרם עשו בכלל] להפוך את המקרה לסמל) – מי לקח אחריות על המקרה של ילנה בוסינובה? מי זוכר בכלל את שמה? האם אתה זוכר?

    או שלקיחת אחריות זה משהו שרלוונטי רק למנהיגי מחאות של סמולנים.

  2. Unknown

    בכל שנה יש עשרות התאבדויות על רקע כלכלי. רוב המתאבדים עושים זאת בשקט ובבושה. מוגזם ופראי לחלוטין להאשים את מנהיגי המחאה בהתאבדותו של סילמן. המחאה אולי נתנה לו את הרצון והכוח להפוך את התאבדותו לאמירה פומבית.

  3. הלל גרשוני

    "עשרות התאבדויות על רקע כלכלי" הוא נתון מוגזם מאוד (וכפי שצוין היום בכתבה בהארץ, לא ברור אם בכלל אפשר לדבר על התאבדות על רקע כלכלי בלבד. קח את סילמן, שהיו לו גם בעיות נפשיות קשות, כדוגמה).
    מכל מקום היא הנותנת. יש הרבה אנשים על הגבול, והמחאה עלולה לעשות להם את ה"פוש" הנוסף.

  4. חן לקס

    אני ממש מתקשה להמנע מלכתוב משהו כמו "הכתיבה הזולה". אבל ברצינות, הפוש האחרון יכול להיות כל דבר, אם אתה מתעקש על דוגמה, אני יכול להגיד שלבן אדם שתמיד רצה להקריב את עצמו בתור חייל המילים "לשלוח אנשים אומללים אל קו האש בעוד הם עצמם יושבים בחפ"קים ממוזגים" יכול להיות הפוש האחרון.

    או יותר נכון, מה זה משנה הפוש האחרון, מה שמשנה זה מכלול הסיבות.

  5. הלל גרשוני

    כן, גם משק כנפי הפרפר בברזיל יכול לעשות את זה. יופי. מה שאני מדבר עליו הוא מחקרים מוכחים, שעיסוק נרחב בהתאבדות, *ובעיקר תוך אמפתיה כלפי המתאבד* (שלא לדבר על הפיכתו לסמל!) מעודדת התאבדויות נוספות. אז מה, צריך לשתוק כלפי אותה התנהלות שערורייתית?

    רק בשלושת הימים האחרונים ניסו שלושה או ארבעה אנשים להצית את עצמם. וזה לא היה בגלל הפוסט הזה.

  6. חן לקס

    אני חושב שלאף אחד מ"מובילי המחאה", כביכול, לא היה ברירה אלא להתייחס למקרה וגם כמובן שום ברירה באיך שהתייחסו. במובן מסויים, האופציות שלהן היו להוזיל מקרה של הקרבה עצמית או לפאר אותו, מתוך התפיסה שלהם של הדברים.

    אבל בכל מקרה, הפיכתו לסמל לא נעשית בפועל על ידי מישהו, אין מרכזים להנצחת משה סלימן, אנדרטאות או סיור במקום שהוא התאבד, וגם כנראה שלא יהיו. (אני מנסה לתת הקשרים לרועי קליין ומצדה).

    הוא הפך את עצמו לסמל. וכל מה שקורה מסביב זה, זה התגובה שלנו (גם שלך) למעשה. מעשה שמאוד קשה להשאר אדישים אליו.

  7. הלל גרשוני

    "לא הייתה ברירה" זה נימוק של פחדנים, תסלח לי, בפרט כשחיי אדם מוטלים על כף המאזניים. ודאי שיש ברירה. אפשר להצניע את העיסוק, אפשר לתת לו פרופורציות, אפשר לגנות – כן, לגנות! את המעשה.

    מה שאסור לעשות זה לכתוב בשער הארץ "האיש שהפך לסמל". מה שאסור לעשות זה לארגן הפגנות "כולנו משה סילמן". מה שאסור לעשות זה להביע אמפתיה ולטעון ש"לא הייתה לו ברירה" ויש עוד אלפים כמוהו. וכל זה לא נעשה מאליו. זה אנשים עשו. כמובן גם סילמן אחראי על כך (כמו מתאבדים רבים אחרים, המעשה שלו היה סמל האנוכיות וחוסר המחשבה על שפיכות הדמים הנוספת שהוא עלול לגרום), אבל גם כל מי שפעל להופכו לסמל, וזה כולל מארגני הפגנות, כותבי פוסטים אוהדים, ועיתונאים חסרי אחריות.

  8. הלל גרשוני

    היו בלוגרים אחראיים שקראו למתן את העיסוק בנושא (http://saloona.co.il/blog/%D7%90%D7%9C-%D7%AA%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%95-%D7%9C%D7%95-%D7%92%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8/). גם היו עיתונאים אחראיים – למשל רזי ברקאי, שכמובן אחר כך טענו שהוא משרת את ביבי ואת הטייקונים בכך שהוא מצניע את ההתאבדות: http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/150712_Not_burning.aspx

    כך שגם לטעון ש"אין ברירה" זה פשוט לא נכון.

  9. חן לקס

    ויכול להיות שכולם פחדנים. למרות שהתכוונתי ב"שום ברירה" לכך שהתגובה הייתה אוטמטית (כשמדובר באנשים בלי משרד יח"ץ).

    אבל איפה הקו האדום, שאומר מה מותר ומה אסור (כמו שאתה טוען) בגלל שאני חשבתי שאת זה המדינה אמורה לקבוע. בגלל שאם חיים, כל חיים, של כל אחד זה הערך העליון, אז אולי גם צריך לאסור בכלל את הפרסום של המקרה. ואולי גם צריך לאסור על שידור של סרטים מסויימים, שיכולים להכניס כל מיני רעיונות לאנשים, או ספרים.

  10. הלל גרשוני

    לא כל דבר צריך לתת למדינה לקבוע (אם כי יכול להיות שבאמת חוק כמו שהצעת הוא רעיון טוב). צריך גם שיהיה לאנשים שכל, לדעת מה מועיל ומה מסכן נפשות. אי אפשר לעשות "חוק הקומון סנס". זו צריכה להיות האחריות של מובילי דעת קהל.

    אגב, הבעייתיות באשר לעיסוק בהתאבדות ידועה לעורכי העיתונים זה מכבר, ובאמת יש נוהל מבורך שלא לעסוק בהתאבדויות יותר מדי, ולרוב פשוט לא מדווחים עליהן. כאן גבר היצר, וגם הפחד מה יגידו אנשי המחאה ("זה ביבי והטייקונים אמרו לכם לצנזר"), על השכל הישר. והנה, עוד ועוד אנשים מנסים לשרוף עצמם חיים.

  11. חן לקס

    הבעיתיות היא שלכל אחד יש "קומון סנס" משלו (למרות החוסר הגיון בביטוי זה), ואני די משוכנע שאנשי מחאה חברתית חושבים שהעיסוק במקרה מועיל (למנוע מקרים עתידיים וכן הלאה). יכול להיות שהם טועים, אבל זה הדעה שלהם.

    וכמובן ה"פחד ממה שיגידו אנשי המחאה" לא קשור לסיקור הנרחב בכלל, כמו פשוט מתוך העובדה שהסיפור הזה כל כך מזעזע (או טוב, במונחים עיתונאים). אם עיתון אחד לא היה מפרסם את זה, אז כולם היו שואלים למה הוא לא פירסם תמונה שהיא על השער בכל שאר העיתונים. אני לא חושב שיש פה עניין ליצר, כמו שזה פשוט מילוא הפונקציה שבשבילה קיימים העיתונים.

  12. הלל גרשוני

    ההיגיון שלפיו "כמה הרוגים בהווה ימנעו הרבה הרוגים בעתיד" הוא בדיוק ההיגיון המהפכני המסוכן שאני מזהיר מפניו. בצורה הזו ניתן גם לטעון שמצווה להרוג את ראש הממשלה, כי מותו ימנע מוות של רבים אחרים כתוצאה ממדיניותו המסוכנת.

  13. הלל גרשוני

    נכון מאוד. קרב הוא שבירת הכלים הדמוקרטיים. הוא קיים בין שני צדדים שיכולת ההכרעה ביניהם היא רק בשדה הקרב או הדיפלומטיה. לכן אין מקום להתיר קרבות בתוככי המדינה.

  14. חן לקס

    משה סילמן שבר את הכלים הדמוקרטיים. ולדעתי התגובה למקרה נובעת מזעזוע. ואף גורם לא יודע איך הוא בדיוק אמור להתייחס אליו. גם לא "מובילי המחאה". אני מבין ממך שהתגובה של כמה גורמים לדעתך גובלת בפשע, אני אומר שזה דרכם להתמודד עם המקרה. ועוד שבוע כולם כבר ישכחו מזה, אני מקווה.

  15. stav

    במחאה יודעים יופי איך להתייחס, כי הם ידעו יפה מאוד לקחת את האיש הזה ולשטוף לו את המוח במונחים כמו "דיכוי" ו"מוחלשות", לעודד אותו כשהוא מדבר על "מהפכה אלימה", לא לשאול אותו למה הוא מתכוון כשהוא אומר "אם אני אשאר בחיים" ואח"כ לקרוא לו גיבור ולטעון שהוא עשה את המעשה הזה כאקט נגד דעיכת המחאה.

השאר תגובה