מִפִּי דָּן כָּנֵר

(הישארו עד הסוף – יש גם הסבר מרתק, מה הקשר בין דובי לגרשוני)

לפני כמה שבועות ראיינתי את דן כנר לרגל יציאת פרויקט "קול התנ"ך", ובו הוא מקריא את התנ"ך בקולו המוכר. כעת התפרסם הראיון, וזה הזמן לכמה דברים שלא באו בו (קדימה, ללחוץ על הלינק ולקרוא. כל מה שכאן זה רק תוספת).

משהו באשר לפרויקט קול התנ"ך: הקול אמנם קול דן כנר, אך הידיים ידי חנן אריאל, המגיה, שאותו אני מכיר אישית. העבודה שיצאה פשוט מעולה ונדירה באיכותה. נכון, כנר לא קורא את כל השוואים הנעים, הוא קורא את ה-י' אחרי הצירה ועוד דברים נוראים ואיומים כאלה, אבל בסופו של דבר מדובר בקריאה מדויקת למשעי, עם פיסוק מדויק לפי הטעמים – ועל כל זה היה מופקד חנן אריאל. אמרתי לדן כנר שבמובן מסוים אפשר להתייחס לפרויקט הזה כאל פירוש למקרא.

ודברים שלא נכנסו לראיון. דן כנר לא יודע טעמים, ובכלל לפי עדותו הוא זייפן מדופלם:

"אני לא מתמצא בטעמים. זה מתחיל עוד בבר מצוה. יש לי אוזן ערלה גם למוזיקה. אני אוהב מוזיקה, אבל אני זייפן. יש שני סוגי זייפנים: כאלה שאינם יודעים שהם מזייפים, וזה לדעתי אסון, ויש כאלה כמוני שיודעים שהם מזייפים. בראש אני שומע את השיר מתנגן נכון, אבל אני רק שומע אותו יוצא מהפה שלי, אני מזדעזע מעצמי. לכן אני לא שר בציבור. אני שר את התקווה, ואני תמיד מבקש, אל תתנו למנחה להתחיל. 
"כשהייתי קריין השתמשתי בטעמים הנחוצים לי. סוף פסוק, שגם בולט גם כי יש אחריו נקודתיים, וכן אתנחתא, זקף קטן, זקף גדול, ומחנן אריאל למדתי להתייחס גם לרביעי. לגבי כל השאר, נעזרתי בחנן אריאל, כשהיה צריך, והוא באמת נתן לי הרבה תיקונים. דבר שני שבו אני משתמש בטעמים, הוא זה שהטעם מופיע במקום שבו אני מטעים את המילה. זה גם היה ב'תיבת הכלים' שלי. וככל שאקרא עוד ועוד בוודאי אדע את הטעמים עוד יותר".

כנר הוא בראש ובראשונה איש רדיו – במשך 22 שנה הוא היה מנהל חטיבת הביצוע בקול ישראל – אך מדי פעם ערך גיחות גם לטלוויזיה הישראלית, כבר מראשיתה. הופעתו הראשונה שם הקנתה לו את אחד המאפיינים הבולטים שלו כמנחה – קריאת הטקסטים על פה. "בראשית ימי הטלוויזיה הייתי קריין רצף. זה דבר שאין היום: היינו פותחים את הערב ואומרים, נפתח את הערב בכך וכך, וכן הלאה. אני הייתי צריך להגיד שני משפטים: שלום לכם, נפתח בסדרה 'ידידי הסוס', אחר כך 'אלף בית בגן חיות', ובערב נחדש את השידורים בשמונה. הייתי כל כך מתוח שחשבתי שאקבל בלקאאוט, אז החלטתי ללמוד את המשפטים האלה בעל פה. בסוף לא קיבלתי שום בלקאאוט, הרמתי את הראש למצלמה והמילים יצאו מעצמן. ופתאום קיבלתי המון טלפונים עם שבחים; אז לא היה הטלפרומפטר, המקראה, והקריינים היו קוראים מהנייר ורואים להם את הפדחת. ופתאום רואים אותי מדבר ישירות אל המצלמה! ואז נכנסתי למלכוד, הרי עכשיו אין לי דרך חזרה אחרי שבחים כאלה, ואני לא יכול שלא ללמוד את הדברים בעל פה מכאן ואילך. היו אז לפעמים טקסטים של דפים שלמים, שהיו מספרים למשל כל מה שהיה בפרקים הקודמים – ואמרתי את כל זה בעל פה. והשבחים היו נהדרים.
"יש בזה גם תפיסה מקצועית. כשאני עומד מול קהל, זה לא חשוב שאני לא יכול לראות את אותו אדם בשורה ארבעים, מבחינתו אני מסתכל עליו, והוא ממרפק את מי שלידו: תקשיב, הוא מסתכל! בנוסף, אתה נתפס כסמכותי. הקהל אומר: הוא לא קורא מה שכתבו לו; הוא יודע על מה הוא מדבר".


על קריאת התהילים של יוסי בנאי:

"יוסי בנאי – כשהוא פותח את הפה אני נמס. אבל א', זה רק תהילים. ב', זה רק חלק מתהילים. ג', זה עם מוזיקת רקע. אני טוען שהיא מסיטה את תשומת הלב מהטקסט עצמו. ד', הוא לא חשוד עליי שהוא לא יודע לקרוא תנ"ך, אבל הוא לא מדויק. כנראה הוא עשה את זה במידה מסוימת בכוונה תחילה. אגב, יש אחד מגלי צה"ל, עומר פרנקל, שהקליט את התורה. והוא קורא, כך נראה, בכוונה לא מדויק. 'ויהי ערב ויהי בוקר' – הוא קורא 'ויהי' במלרע אף שזה צריך להיות במלעיל; כתוב "בוקר" ב-ב' רפה, והוא קורא בדגש".


תוכניות להקליט עוד דברים?
"אם אקליט עוד משהו, זה יהיה את ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. זה גם חלום שלי. אבל הפרויקט הנוכחי לקח לי כל כך הרבה זמן ומאמצים, שזה כנראה כבר לא יקרה".


וחוב שיש לי לכנר. כאמור בכתבה, הוא כנר מנקד את כל דבריו, כולל את המייל שהוא שלח לי. ושם הוא כתב גֵּרְשׁוֹנִי, בחולם. לאחר הראיון שאל אותי כנר בעניין זה: הוא ראה שאני קורא לעצמי גרשוּני, ותהה מדוע, הרי זה בא מגרשוֹן?
גמגמתי לו משהו מעורפל על זה, בעוד שבאמת התשובה הייתה צריכה להיות מוכנה אצלי בעוד מועד, גם משום שהיא נשאלה כבר פעם או פעמיים, וגם משום שאני בכל זאת בוגר החוג ללשון עברית. אז הנה התשובה, מר כנר, לפי מיטב שיפוטי:
במשפט אחד: להגיד גרשוֹני זה כמו להגיד דוֹבים. גזירה הגיונית, שילדים עושים, אך מוטעית מבחינת תולדות הלשון. גזירה אחרת שילדים עושים היא להגיד "דֻּבּ" כיחיד של "דובים", וזו באמת הצורה המקורית. בקיצור, צורת הנטייה/רבים בדרך כלל משמרת את הצורה המקורית יותר, בטרם השתבשה בתלאות השפה העברית.

דֻבִּי. לא גרשוני.

וביתר פירוט: בפרוטו-שמית היו (כמו בערבית הספרותית) רק שלוש תנועות: u, i, a. עם הזמן, התנועות הללו התארכו-הונמכו כאשר הייתה הטעמה עליהן, וכך u הפך ל-o במקומות שעליהם היה הטעם. כך למשל המילה *דֻּבּ (*dubb. הכוכבית מציינת צורה משוחזרת) הפכה ל*דֹּבּ ואחר כך ל-דֹב. לעומת זאת בצורות הנטייה והרבים, הטעם היה בהמשך המילה ולכן התנועה נשארה תנועת u קצרה: דֻּבִּים, דֻּבִּי וכן הלאה.
אותו דבר יש לומר לגבי גרשוני. הצורה המקורית הייתה *gershunn (טוב, למעשה *girshunn – כזכור, גם תנועת ה-e לא הייתה במקור, והיא רק הארכה של i). ה-u התארך כאשר הטעם היה עליו והפך ל-*gershonn (וגם המכפל בסוף המילה ירד מתישהו. בדיוק כמו אצל הדוב). לעומת זאת בנטייה ההטעמה לא הייתה על ה-u, שלא הונמכה-התארכה ל-o, ונשארה כפי שהיא: גֵּרְשֻׁנִּי.
[איך זה הפך לגרשוּנִי במלעיל במקום במלרע, בשורוק במקום בקיבוץ ובלי המכפל ב-נ'? זה כבר שייך לתולדות העברית המודרנית, שאיכשהו קישרה את השם הזה עם הצורה המציינת "גרשו אותי". החיים קשים, אני יודע.]

ולסיום, תודה לעורכת, שלא נתנה לכתבה כותרת קלישאתית דוגמת זו שניתנה לראיון של לי-אור אברבך עם כנר ב-2007 ב"פרומו" – "כנר על הגג".

אה, ועוד משהו. תחביב של כנר, בעקבות אביו (שהוציא ספר בנושא), הוא לאסוף את "דבריהם האחרונים" של אנשים. כנר האב עצמו, אגב, כתב בספר שמילותיו האחרונות תהיינה "שכנים, אנא שקט, תנו לי לכל הפחות ברגעי האחרונים להירדם במנוחה!" [דן כנר מספר שהוא היה הטיפוס שיוצא בפיג'מה מעבר לרחוב וצועק על המסיבה אצל השכנים, שיהיו בשקט]. בפועל, מספר כנר, איש לא ידע מה היו מילותיו האחרונות. כששאלתי את כנר מה יהיו מילותיו האחרונות שלו, הוא אמר שהוא טרם הספיק לחשוב על זה. נו, ניתן לו זמן. מכל מקום, עד שכנר הבן יוציא ספר המשך, ניתן לראות את האוסף הנוכחי של "דבריהם האחרונים" באתר של כנר. תיהנו!

2 תגובות בנושא “מִפִּי דָּן כָּנֵר

  1. David Hillel

    מעניין מאוד. הלכתי ושמעתי את הקריאה בקולו של דן, והיא אכן יפה. אולי כך אלמד סוף סוף תנ"ך?
    בעיניי הביצוע הזה של קהלת, מפי מוטי ברכאן (אא"ט)
    http://msradio.huji.ac.il/wwwroot/ulpanpatuach/kohelet_mixdown_96kbs.htm

    הרבה יותר יפה.
    1. הקורא הוא תסכיתן מקצועי ומחונן, ומשתמש בכישורי המשחק שלו היטב ובמידה.
    2. יש הפוגות מוזיקליות. אמנם לדן יש קול יפה, אבל צריך מנוחה אפילו ממנו…

    מישהו יודע כמה שעות אורכת קריאת התנ"ך כולו מפי דן?

  2. הלל גרשוני

    הוא בהחלט קורא יפה, אבל שתי המגרעות המרכזיות שציין אותן דן כנר קיימות: יש מוזיקת רקע (אמנם לא הרבה), וגם יש טעויות, לפעמים ממש בולטות וחמורות (שָׂרִים וְשָׂרוֹת ב-ש' שמאלית במקום שָׁרִים וְשָׁרוֹת ב-ש' ימנית!)

השאר תגובה