סיפור קצרצר למוצאי שבת

כשהיינו קטנים, הייתי עושה תחרויות שונות עם אחי הגדול.

בתחרויות האלה הוא נהג פעמים רבות להציע לי "פוֹר".
השיקול שלו היה כדלהלן:
אם הוא ינצח – הרי ניצח אותי אפילו שנתן לי פור.
אם הוא יפסיד – הרי זה רק בגלל שהוא נתן לי פור, וזה לא נחשב.

 מעולם לא חשבתי להציע לו בעצמי שייתן לי פור.

מוקדש באהבה לשלמה ארצי, ריטה, יודית רביץ, שלומי שבן, אתניקס ולכל שאר האמנים שמופיעים במחאה "הגדולה של כל הזמנים" הערב. ולהשומע ינעם.

(זה סיפור קצרצ'יק. אתמול היה לי סיפור ארוך יותר.
וגם לגלעד סרי-לוי יש קטע מסיפור. אבל לא הוא המציא.
ראיתם איך אני מצ'פר אתכם בסיפורים, בימים טרופים אלו?)

7 תגובות בנושא “סיפור קצרצר למוצאי שבת

  1. שועלן

    אני חושב שאני מבין את ההקשר של מה שאתה כותב, אבל לא הצלחתי לעשות הקבלה מלאה בין המשל לנמשל.
    אכפת לך?

  2. הלל

    אם אתה מביא אמנים להפגנה, אתה יורה לעצמך ברגל: אם יבואו מעט, הפסדת בענק. אם יבואו הרבה – מי אמר שהם לא באו בשביל האמנים?

  3. שועלן

    אה, אז לא הצלחתי כי זה בדיוק ההיפך מהמשל.
    המשל הוא וין-וין סיטואיישן, והנמשל הוא לוז-לוז.
    בעצם זה תלוי בנקודת המבט.
    אני חשבתי על זה בנקודת המבט של אחיך, ואתה, מסיבות טבעיות, חשבת על זה מנקודת המבט שלך.

  4. שועלן

    אתה מבקש מהקורא שלך קצת יותר מדי.
    אם היית כותב את זה מלכתחילה מנקודת המבט שלך, זה היה יותר ברור (ועדיין לא כזה קל להבנה, אבל קל יותר).
    כמו שאמרת, לא נורא. עכשיו ברור.

  5. אנונימי

    אף אחד לא יורה לעצמו ברגל, כי איש לא ידבר על האפשרות שאנשים באו להפגנה בגלל האמנים.
    כלומר, אתה תדבר על זה, ואולי פה ושם חבר'ה סביבך, אבל לא יותר.
    אף כלי תקשורת לא יעלה את האפשרות הזאת- וזה מה שחשוב מבחינת שלמות הרגל.

השאר תגובה